מרובעת \1

כשאני נזכרת בתאונה, זה מרגיש כמו בהילוך איטי.
אני יושבת עם אחותי הגדולה-שריל, במושבים האחוריים של המכונית.
אבא ואמא יושבים מקדימה. אבא נוהג.
וכמו בכל נסיעה משפחתית של משפחת מייסון, אבא ואמא מתווכחים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אבא ואמא מאד אוהבים זה את זה, העניין הוא, שבנושא הנהיגה בכביש, הם ממש לא מסכימים אחד עם השני.
"איך אתה נוהג? תאט! אומנם יום ההולדת של דודה רוזה חשוב לי, אבל בסדר העדיפויות שלי, החיים של כולנו נמצאים הרבה מעל יום ההולדת של דודה רוזה!", אמא מביטה באבא בתוכחה.
"תרגעי רייצ'ל, הכל בשליטה. וחוץ מזה, כולם נוסעים כאן מהר. אנחנו נוסעים הכביש המהיר!".
"אוי, נו באמת! ג'ון, זה שאחרים נוהגים כמו מטורפים-לא אומר שאתה צריך לנסוע ככה גם!".
אבא הסיר את מבטו מהכביש והסתכל על אמא ברוגז. הוא פתח את פיו בכדי לענות לה, כאשר פניה של אמא התעוותו באימה והיא צרחה "ג'ון!!!!!!!!! הכביש!!!!!!!!!!!".
הייתה בכביש פנייה שמאלה, אך אבא, שהיה עסוק בלהתווכח עם אמא, לא הבחין בה.
עמדנו להתנגש ברמזור. למקרה שאתם לא יודעים, התנגשות ברמזור-פירושה כמעט תמיד מוות. ובמקרה שלנו, זה אומר-משפחה שלמה מתה.
בקיצור-כייף חיים.
אני צרחתי. אמא צרחה. שריל (שהייתה עסוקה בלקשקש עם החבר שלה בסלולרי שלה) צרחה. החבר של שריל צרח (בסלולרי) . אבא צעק משהו בלתי מובן. הייתה אווירה של היסטריה. משהו בסגנון-כולנו הולכים למות.
ואז, ממש ברגע האחרון, אבא סטה בחדות הצידה עם המכונית.
וכולנו התרסקנו בצידי הכביש.
אי-אפשר לומר שאני אוהבת להיזכר ב"חוויה" הזאת.
אמא ושריל נפצעו קל, אני בינוני ואבא…אבא הובל מהר לבית החולים.
אך הוא כבר לא שרד את הלילה הזה.
אני, אמא ושריל הבראנו. המזכרת היחידה שיש לי מהיום הנורא הזה-היא רק צלקת ארוכה לאורך הזרוע.
אבל בעצם, יש עוד משהו. הרבה יותר משמעותי.
ודאי תהיתם למה קוראים לסיפור שלי "מרובעת".
זה לא מפני שאני חנונית. כי אני ממש לא כזאת.
זה בגלל שמלבד הצלקת, יש לי עוד מזכרת מהיום הזה.
בתאונה אני קיבלתי ארבעה כוחות (על אנושיים!).

רוצים המשך??? אז תגיבו!
XOXO הנסיכה E