מסע לילי – פרק ראשון מתוך "אחרון הסירליאנים"

-1-
השמש הייתה תלויה נמוך בשמיים, מגרדת את צמרות העצים כשנוגי התעוררה. היא הרימה את ראשה בעדינות וקצוות שיער ערמוני צנחו על עיניה. היא הנידה את ראשה, מנסה להסיט את השערות, שהרגישו כבדות מן הרגיל, מפרצופה. דשא גבוה התנודד ברוח אחר הצהריים הקלילה בעוד עיניה הסתגלו לאור.
בוקר!
היא ניסתה לקום אך הרגישה את גופה נמשך לאחור כנגד משהו קשה ומחוספס. היא הביטה לצידה וראתה את ראשה של אלביה נח כנגד כתפה. הן היו קשורות לגזע עץ רחב. חבל עבה היה כרוך סביב מותניהן וזרועותיהן. קורות הלילה הקודם התפרצו לפתע בראשה של נוגי והיא סקרה את האחו הקטן מסביבה, מחפשת סימן כלשהו לטרול ולמכשפה, אך האחו היה ריק. הסימן היחידי שנותר מהצמד היה האפר מהמדורה שהדליקו בלילה. נוגי הביטה לצידה השני וראתה את ראשו של טאן, שהיה מונח על חזהו, עולה ויורד לקצב נשימותיו, כשלפתע פלט נחירה עמוקה.
"תתעוררו!" צעקה.
אימא תכעס עלי כל כך, חשבה לעצמה.
היא ניערה את גופה לצדדים, מנגחת את חבריה בעזרת כתפיה.
אלביה הרימה את ראשה בחדות ושיערה הארוך, שחור וחלק, כיסה את פניה הלבנות הצרות.
טאן הרים את ראשו ובהה לפנים מבעד לרעמת תלתליו החומים בהירים. פניו הרחבות והרבועות נמתחו מיד לחיוך. שניהם הביטו בנוגי, ואז כאילו נזכרו במאורעות הלילה הקודם, הסיטו מבטם אל עבר המקום בו עמדה עגלתה של המכשפה.
"הם הסתלקו? שאל טאן.
"אני חושבת שכן," ענתה.
אלביה שרבבה את שפתיה ונשפה מעלה, מעיפה את שיערה הצידה וחושפת עין אחת.
"היא יכלה לפחות להתיר אותנו," היא פלטה. "ישנו."
היא הסתכלה על נוגי, ועינה החומה, שהציצה מבעד לווילון השיער השחור, נפקחה לרווחה.
"השיער שלך ארוך יותר מכפי שאי פעם ראיתי אותו," היא אמרה בקול רועד.
טאן הסתכל על נוגי, בוחן את שיערה.
"את מרגישה בסדר?" הוא שאל בדאגה.
"בהתחשב בכך שלא אכלתי כבר כמעט יום שלם ואני קשורה לעץ, כן," ענתה.
היא ניסתה לבלוע חיוך אך לא הצליחה. טאן חייך בחזרה ואלביה החלה משפשפת את גבה כנגד העץ.
"אנחנו חייבים להסתלק מכאן," אלביה אמרה, מנסה לשחרר את ידיה מתחת לחבל.
הם החלו מניעים את גופם מצד לצד, דוחפים את גבם כנגד הגזע.
"אימא שלי בטח כועסת עלי," אמרה נוגי.
"מעניין אם מישהו מחפש אותנו," פלט טאן.
הוא החל מזיז את גופו וידיו במרץ.
"בזהירות," מלמלה אלביה, שולחת בו מבט חד. "החבל מכאיב לי."
"אם נמשיך כך עוד כמה זמן החבל עשוי להתרופף," הוא אמר.
"אני מקווה," אלביה נשפה. "כי העור שלי מתחיל להתקלף."
לפתע נשמע רחש בשיחים שבקצהו המרוחק של האחו.
"שמעתם את זה?" שאלה נוגי.
"כן," ענה טאן. "נשמע כאילו מישהו מתקרב."
"או משהו," תיקנה אותו אלביה.
הרחש התגבר ובעודם מביטים אל השיחים התפרצו שני יצורים אל האחו מבעד לעלי העצים הסבוכים.
נוגי הבחינה ברפרוף ירוק שנצנץ, עולה ויורד באוויר.
"אלו רק פיות עצים," אמרה אלביה, נושמת לרווחה.
נוגי וטאן צחקו בהקלה.
שתי הפיות, שהיו בגודל של ציפורים קטנות, ריחפו באוויר, מקיפות האחת את השנייה, והשמש השתקפה בכנפיהן הנוצצות, מדמה אותן לאבני חן מרחפות.
"הן נראות כמו שפיריות," ציינה נוגי. "הן מסוגלות להבין אותנו?"
"מעולם לא ראיתי פיות עצים!" פלט טאן בהתרגשות וניסה לקום.
"זהירות עם החבל!" אלביה צעקה. "כן, הן יכולות להבין אותנו," היא אמרה. "הן לא יפגעו בנו אבל בטח לא יעזרו לנו."
"אחרי כל הסיפורים ששמענו ממך על היצורים שחיים ביער המזרחי, ציפיתי כבר לגרוע מכל," נוגי אמרה עם חיוך.
"ואני דאגתי מכל היצורים עליהם לא סיפרתי לכם," ענתה אלביה בקרירות.
"למה את אומרת שהן לא יעזרו לנו?" שאל טאן, בוחן את היצורים הקטנים שריחפו לפניהם באחו.
"הן לא מחבבות בני אדם, כמו רוב היצורים הקסומים," אלביה הסבירה.
נוגי בחנה את הגופות הדקיקים וכנפיהן העדינות שדמו לעלים ירוקים.
הפיות בחנו אותם לרגע, ואז הצמידה אחת את כפות ידיה לאוזנה של השנייה. נוגי שמעה את צחקוקה הגבוה של הפייה בעוד חברתה לחשה משהו לתוך אוזנה.
"הן כאלה חמודות," היא אמרה. "את בטוחה שהן לא יעזרו לנו אם נבקש?"
"הן בטח מתלבטות איזו קללה היתולית להטיל עלינו," אמרה אלביה, דוחפת את רגליה כלפי הדשא.
"קללה?" שאל טאן בתדהמה בעודו סוקר את הפיות.
"אל תדאג. הקסם שלהן לא מזיק ובדרך כלל פשוט מאוד להסרה. אני בטוחה שסבתי תוכל לתקן כל דבר שיעוללו לנו." היא חייכה, ונוגי ראתה ניצוץ קונדסות מוכר שראתה לעיתים קרובות בעיניה החומות הבהירות, בייחוד כשדיברה על קסם.
לפתע נשמע עוד רחש מהשיחים. הפיות סובבו את ראשיהן והביטו בשיחים שמאחוריהן. נוגי אלביה וטאן בקושי הספיקו להסיט מבטיהם מהפיות אל השיחים כשזאב שחור התפרץ מבעד לצמחייה ותפס את אחת הפיות במלתעותיו.
"אה!" צעקו השלושה בו זמנית.
הם החלו חופרים רגליהם בדשא, מנסים לשחרר את זרועותיהם מהחבל. הפייה השנייה התעופפה אל העצים בעוד השנייה שיחררה צעקה דקה וגופה רפס בין שיניו של הזאב.
הזאב הביט בשלושה, פיית העצים תלויה בין שפתיו. פרוותו השחורה הייתה שומנית ופרועה. רגליו הארוכות הדקות היו שתולות באיתנות בקרקע והדשא תחתיו נצנץ מטיפות של דם פיות ירוק.
נוגי נדהמה מגודלו של הזאב. הוא היה גדול פי שניים מהכלב הגדול ביותר בכפרם. הזאב הביט בהם עוד רגע ואז החל ללעוס את הפייה.
"אני מקווה שהוא לא רוצה קינוח," אמר טאן, עוקר דשא בכפות רגליו שניסו לדחוף את גופו כנגד העץ. "או מנה עיקרית."
נוגי הרגישה את ליבה הולם בפראות. היא מעולם לא ראתה זאב ממרחק כה קצר. היא ידעה, מסיפורים שסיפר לה אביה, כי הזאבים השחורים ביער המזרחי היו טורפים אכזריים. הם היו מסוגלים לקרוע ילד תועה לגזרים ואפילו להרוג אדם מבוגר.
הזאב בלע את שאריות הפיה ונעמד, מביט בשלושה. הוא התנשף ונוגי ראתה את ניביו הארוכים והדם הירוק שהיה מרוח סביב פיו. הוא שלף לשון אדומה וליקק את הדם, לא מסיר לרגע את מבטו מהשלושה.
"למה הוא מסתכל עלינו ככה?" שאל טאן, נושם במהירות.
אלביה, שידיה הלבנות כבר החלו לדמם היכן שהחבל שפשף אותן, הביטה בזאב.
"הוא מנסה להחליט אם אנחנו טרף קל. ברגע שיבין שאנחנו חסרי אונים הוא בטח יתקוף אותנו," אמרה. "אם רק היה לי את המטה שלי עכשיו וידיים חופשיות."
עיניהם של נוגי וטאן נפתחו לרווחה וננעצו באלביה.
"תודה על החדשות הטובות," טאן אמר, מניע את גופו בפראות.
הוא היה נער חסון, גבוה מנוגי בראש וכמעט בשניים מאלביה, עם כתפיים רחבות וגפיים עבות.
לפתע, שיחרר הזאב נהמה עמוקה. הם הביטו בעיניו הצהובות שהצטמצמו לכדי סדקים צרים. הוא הנמיך את ראשו, נשען לאחור וחשף את ניביו הלבנים. רוק נטף מבין חניכיו האדומים אל הדשא. נהמתו התחזקה ונוגי הרגישה את ראשה מסתחרר. עיניה חגו מעלה והיא הרגישה עקצוץ משונה זורם מראשה אל זרועותיה ואל שאר גופה. היא שמעה את טאן ואלביה צורחים כמו שמעולם לא שמעה אותם כשהזאב ניתר באוויר וזינק לעברם. שעטות כפותיו הגדולות על הדשא הדהדו באוזניה ונשימותיו התקרבו במהירות. היא הרגישה את קרקפתה מעקצצת ותחושת חמימות מוזרה התפשטה מקודקודה וזרמה סביבו כמו גלים. היא פקחה את עיניה וראתה את הזאב כה קרוב לפניהם. היא דחפה את רגליה כנגד האדמה, הודפת את גופה מעלה בעזרת זרועותיה. היא הרגישה את החבל נקרע. טאן ואלביה נשענו לצדדים, זועקים מכאב ומפחד, מנסים להתחמק מפיו המתקרב של הזאב. נוגי זינקה על רגליה והניפה את יד ימינה הקפוצה באוויר.

בבוקר הקודם, לפני שיצאה לטיול ביער המזרחי עם חבריה אותו סיימו קשורים לעץ, התעוררה נוגי לפני הנץ החמה אל תוך עוד בוקר בכפר דרוז'אן. היא הייתה רגילה לקום בכל בוקר באותה השעה, ממש לפני שקרני השמש הראשונות התגנבו מעל ההרים אל תוך העמק הקטן והשקט. היא לבשה את השמלה הירוקה שלה וזוג כפכפים, וגררה רגליה אל הדלת. היא עברה במטבח, פוסעת אל הדלת האחורית שהובילה אל חצר קטנה מאחורי בית העץ של משפחתה. היא עשתה את אותה הדרך כל בוקר בחייה מאז שזכרה את עצמה. היא פתחה את דלת העץ הקטנה לרווחה והדלת נחבטה בנגד הקיר. מחייכת, פסעה אל תוך החצר. תמיד הרגישה חזקה יותר בבוקר. החצר הייתה ירוקה, הדשא קצוץ, וחומה של עצים גבוהים וצפופי עלים הקיפה אותה. דחליל גבוה השגיח על ערוגות של ירקות ועשבי תיבול שונים. ריח הטל התגנב לנחיריה והיא נשמה מלוא ריאותיה, עוצמת את עיניה העייפות לרגע ונותנת לאוויר הצלול להחיות את גופה. היא פסעה על הדשא והתיישבה על שרפרף קטן שניצב בסמוך לצריף הכלים בו ישנו כלבי המשפחה, רוי ושמיל. כשראו את נוגי הם זקפו ראשיהם וכשכשו בזנבותיהם. רגע לאחר מכן כבר עצמו שוב את עיניהם בעוד התרנגולות והאווזים קיבלו את פניה במקהלתם הרגילה. הם ידעו כי אימה תגיע בקרוב, וברגע שתסיים עם נוגי היא תיכנס לבית ותשוב עם שאריות מארוחת הערב.
בעודה יושבת בחצר, האזינה נוגי לצליל המוכר של עץ משתפשף בעץ. היא ידעה כי אימה שוב גוררת את תיבת העץ הגדולה שעמדה בפינת המטבח. רחש של צירי דלת נשמע, לא גדולה, בגודל של דלת ארון הנפתחת במהירות.
בכל בוקר חיכתה נוגי בחצר לאימה שתמיד התעכבה לרגע בבית ואז הופיעה בדלת האחורית כשבידיה קופסא שחורה קטנה.
פעם, כשהייתה נוגי בת שבע, היא הציצה דרך חלון המטבח וראתה כיצד פותחת אימה דלת סתרים ברצפת המטבח, בדיוק היכן שתיבת הסמרטוטים הגדולה עמדה. היא ידעה שאימה נאלצה לגרור את התיבה כל בוקר כדי להגיע לנקודה ברצפה שבפינת המטבח, לפתוח את דלת הסתרים ולהוציא את הקופסא השחורה, אך לא היה לה מושג מדוע התעקשה להטריח את עצמה כל כך, בהתחשב בכך שתוכן הקופסא היה בסך הכול זוג מספריים ישנות.
נוגי ניסתה להזיז את תיבת העץ בעצמה פעמים רבות, אך לא הצליחה להזיזה אפילו קמעה. היא הייתה בטוחה כי אימה החביאה עוד חפצים מתחתיה פרט למספריים הישנות. אלביה הסבירה לה כי אימה פנתה בוודאי לסבתה של אלביה על מנת שתטיל לחש הצמדה על התיבה. לחש זה הצמיד את התיבה למספריים שהיו חבויות תחתיה כל פעם שהופעל, ולכן לא היה ניתן להזיז את התיבה. אלביה הסבירה לנוגי כי אנשים רבים מהכפר והעמק פנו לסבתה בשביל לחשי הצמדה אותם טוותה באופן אישי לכל אדם שרצה להגן על חפצי ערך שונים. מכיוון שנטוו באופן אישי, יכול רק האדם שבשבילו נטווה הלחש להתירו.
נוגי ניסתה להקשיב ללחישותיה של אימה כשדקלמה את מילות ההתרה של הלחש, אך מעולם לא הצליחה לפענח את המילים העמומות ששמעה מבעד לדלת.
היא קמה מהשרפרף והורידה שמיכה דקה וגדולה שהייתה תלויה על דלת הצריף וכרכה אותה סביב כתפיה הרחבות, מהדקת אותה סביב צווארה. היא הייתה נערה גבוהה, גבוהה בהרבה משאר הנערות בכפר. שיערה היה חום ערמוני ועבה, ועיניה תכלת. היא אהבה לדמיין כי השמיכה הכרוכה סביב צווארה הייתה גלימת מלכות עשוית קטיפה, והיא המלכה של עמק דרוז'אן, יושבת גבוה על כס מלכותה מול אלפי נתיניה. קולותיהם של האווזים והתרנגולות היו תרועות הקהל ונוגי חייכה בתשובה, מנופפת בידה באיטיות. היא הושיטה ידה אל עורפה ופרעה את שיערה שנלכד מתחת לשמיכה. השיער החליק בכבדות על כף ידה וצנח על צווארה, גולש עד מתחת לכתפיה.
צעדיה הזריזים של אימה נשמעו בבית, מתחרים עם השמש, ורגע לאחר מכן היא הופיעה בחצר, אוחזת מנורת שמן ביד אחת וקופסת עץ שחורה בשנייה. האווזים והתרנגולות קיבלו את פניה בקול בזמן שהניחה את הקופסא על שולחן קטן לצד נוגי.
היא הייתה גבוהה יחסית לנשות הכפר האחרות, בעלת כתפיים רחבות ומוצקות. שיערה החום הארוך היה קלוע לצמה עבה שהשתלשלה על גבה ועיניה היו בצבע ירוק כהה, או ירוק-עד כמו שנקרא בפי אנשי הכפר. מרבית אנשי הכפר חלקו אותו צבע עיניים ייחודי. כמו מרבית נשות הצפון המקומיות, היו לה רגליים וזרועות חזקות, מותאמות להגנה על צאצאיה בזמן שבעלה ושאר הגברים בכפר יצאו למסעות צייד בבריכות שמצפון לעמק.
"בוקר טוב, חמודה."
"זה מרגיש יותר כמו לילה טוב," ענתה נוגי בפיהוק.
אימה חייכה בעודה מתירה את השרשרת שענדה סביב צווארה. על השרשרת היה תלוי מפתח קטן וחלוד והיא דחפה אותו אל חור המנעול של קופסת העץ השחורה. היא סובבה את המפתח וקופסת העץ נפתחה בחריקה.
נוגי לקחה נשימה עמוקה.
"נוכל לעשות את זה קצת יותר מאוחר מחר?" היא שאלה בקול מתחנן בעוד אימה הוציאה חפץ עטוף בעור מן הקופסא. "אני חושבת שאחזור די מאוחר מביתה של אלביה הלילה."
אימה נאנחה. היא הסירה את פיסת העור וחשפה זוג מספריים גדולות בצבע חלודה. המספריים נראו עייפות וחלודות, ונוגי הייתה בטוחה כי אימה שימנה אותן לעיתים תכופות רק כדי שימשיכו לתפקד. להביהן היו בצבע שחור אחיד ומבריק שבהק בניצוץ מוזר לאור המנורה. נדמה כי ניצוצן לא דהה מאז שראתה אותן בפעם הראשונה למרות השימוש היומיומי בהן.
לפני מספר שנים קנתה נוגי לאימה זוג מספריים חדשים ליום הולדתה. היא מצאה זוג קטן שאהבה מפליז בסדנתו של הנפח. היא צחצחה אותן במשך זמן רב עד שהבהיקו כמו זהב, ואפילו הכינה קופסת עץ בשבילן, עליה חרטה את שמה של אימה. היא ביקשה מטאן שישיג לה פיסת קטיפה כחולה ועטפה בה את המספריים. כשנתנה את המספריים לאימה היא לקחה אותן בידיה וחיבקה אותן לחזה. נוגי ראתה דמעות בעיניה ושמחה שהתרגשה כל כך ממתנתה, אך מאז השתמשה בהן אימה לתפירה ושאר מטלות קטנות אך סירבה להשתמש בהן כדי לספר את נוגי.
"הסברתי לך אינספור פעמים שאנחנו מוכרחות לעשות זאת לפני עלות השחר," אמרה אימה לאחר שתיקה ממושכת.
"יותר מאינספור," נאנחה נוגי, משפשפת את עיניה בכפות ידיה ומפהקת. "פשוט חשבתי שאנסה."
"בכל מקרה, אני בטוחה שתוכלי לחזור מאוחר מהרגיל הלילה ועדיין להתעורר לפני עלות השחר," אמרה בחיוך.
"אני לא אאחר יותר מדי," אמרה נוגי בפנים מוארות. "ואני מבטיחה לקום לפני הזריחה."
היא לא רצתה להתווכח עם אימה. היא ידעה שהיא צודקת. נוגי שמעה הרי על הקללה מאז שהייתה קטנה וידעה שאימה רק עושה את הטוב ביותר בשבילה. היו הרבה אנשים מקוללים בעמק דרוז'אן, מספיק כדי לגרום לנוגי להרגיש שהיא לא באמת מיוחדת. היא אף הכירה נער שטייל רחוק מדי אל תוך מעבה היער המזרחי בחיפוש אחר פטריות ונתקל בחבורת ספרייטים. הספרייטים שאלו אותו על מעשיו ביער המזרחי מכיוון שלעיתים רחוקות ראו בני אדם עוברים בשביליו הסבוכים. הנער ענה כי יצא לחפש עשב מרפא מסוים כדי לעזור לרפא את אחותו החולה. מכיוון שהספרייטים ידועים ביכולתם החדה להבחין מתי מישהו אומר את האמת או לסירוגין, משקר, ידעו מיד כי סיפר להם כזבים. עוד דבר בו ידועים הספרייטים הוא שובבותם. הם הטילו עליו כישוף שגרם לאגודלו לדבוק לאפו כדי שיידעו כולם כי הוא שקרן. סבתה של אלביה, שהייתה מרפאת הכפר, עמלה במשך לילות רבים, טווה לחשים וחולטת שיקויים, על מנת לנסות להסיר את הכישוף, ולבסוף הצליחה באופן חלקי. היא הסבירה למשפחתו של הנער כי ככל הנראה הייתה זו חבורה גדולה של ספרייטים שהייתה מעורבת בהטלת הקללה ולכן לא היה ביכולתה להסירה לחלוטין. היא הצליחה להפריד בין האגודל והאף אך כיום, בכל פעם ששיקר הנער, נדבק אגודלו לאפו עד שהוא מחליט לספר את האמת.
נוגי מעולם לא דאגה יותר מדי בקשר לקללה שלה מכיוון שידעה כי לא הייתה שום דרך להסירה. היא שמעה את הסיפור מאימה ואביה מספר פעמים ואז פשוט הפסיקה לשאול.
כשהייתה אימה נערה צעירה, רצתה לצאת לצוד עם ציידי הכפר. תחילה צחקו הוריה ממשאלתה התמימה והילדותית, אך כשהבינו שהייתה רצינית אסרו עליה לעזוב את שטח הכפר. אך אימה של נוגי הייתה נערה עקשנית. היא הכינה לעצמה קשת וחיצים מעץ ערבה זקן שצמח על גדת הנהר. יום יום התאמנה על כישורי הקשתות שלה בעזרת כמה דלעות שהייתה מעלימה מגינתה של אימה. היא ציירה עליהן פרצופים מרושעים והעמידה פנים כי היו מפלצות. בהתחלה, החטיאו כל חיציה את מטרותיהם, משאירים את מפלצות הדלעת ללא שריטה. היא הבינה כי השימוש בחץ וקשת איננו פשוט כמו שחשבה והתגנבה אל שטח האימונים של נערי הכפר, היכן שמומחי הקשתות אימנו את דור הציידים הבא של הכפר. תוך כמה שבועות הצליחה לפגוע בדלעות ולאחר אימונים רבים הייתה מסוגלת לירות חץ בכל אחת מעיניהן של הדלעות, בפיהן ובאפן.
ואז בוקר אחד, התגנבה אל היער המזרחי. היא ידעה כי לא תיתקל באף אחד מאנשי או ציידי הכפר, ולכן פסעה אל תוך שולי היער והתחבאה בין העצים. היא הייתה נחושה בדעתה להוכיח להוריה שהיא יכולה להיות ציידת. היא המתינה במשך כמעט שלוש שעות, צופה בצללים הזזים ובחרקים שריחפו משיח לשיח, עד ששמעה רמיסת עלים והבחינה בתזוזה בין העצים. צבי קטן יצא מאחורי שיח, ומבלי להסס היא שיגרה חץ אליו. החץ עף במהירות ונתקע בצווארו, מפיל אותו אל רצפת היער. היא זינקה לעברו במהירות, שולפת את סכין הציידים שלקחה מאחיה בחשאי, מתכוננת לדקלם את ברכת הצייד, אך כשרכנה מעליו שמעה מלמול מוזר והבחינה כי שפתיו של הצבי זזות. כשהבינה כי שטף המילים היו קללה, כבר היה מאוחר מדי.

"אם לך בת תיוולד,
יארך שיערה הגולש,
מהר כפי שהירח עולה ויורד,
אך גופה ילך ויחלש,
ממחלפותיה עליך לפחד."

קולו של הצבי היה גבוה וצווחני וכשסיים למלמל את הקללה הבחינה כיצד השתנה מול פניה, טלפיו הקטנים נהפכים לידיים מקומטות וקרניו לשיער מתולתל ירקרק. לפניה, על רצפת היער, שכבה, חסרת חיים, מכשפת עצים זקנה.
היא מיהרה בחזרה לכפר ועשתה דרכה ישירות לביתה של אימה של סבתה של אלביה. היא דפקה על הדלת מחוסרת נשימה, ולאחר שסיפרה לה על מעלליה ועל הקללה, פסקה המרפאת כי הקללה היא קללת חולשה בלתי ניתנת להסרה מכיוון שהמכשפה שהטילה אותה מתה מיד לאחר הטלתה.
לאחר שגדלה והתחתנה וילדה בן בכור, שמחה המשפחה והכפר כולו. הם חשבו בהקלה כי הצליחו להתחמק מנתיבה של הקללה. כשהרתה שוב, נישאו כל תפילות הכפר למשפחה, מתחננות ללידתו של עוד בן. אך אם היה זה מזל, גורל, או סתם הטבע שהמשיך בשלו, ילדה אימה את נוגי.
וכעת, חמש עשרה שנה לאחר מכן, המשיכה אימה במאבקה השקט נגד הקללה שאיימה על חיי ביתה.
היא החליקה את שיערה של נוגי, משטחת ומסרקת אותו בידיה, ואז הרימה את המספריים. להביהן השחורים נצצו באור המנורה העמום בעודה גוזרת את קווצת השיער הראשונה. היא נפלה אל הדשא, ובמהרה הצטרפו אליה עוד קצוות שיער רבות.
כשסיימה אימה לספרה, הלכה נוגי אל הנהר כדי לשטוף את עצמה. השמיכה עדיין הייתה קשורה סביב צווארה והיא רצה, מניחה לה להתנופף אחריה ברוח הבוקר כמו או גלימה או רעמת שיער ארוכה ודמיונית. היא הגיעה לגדת הנהר המוריקה, היכן שמספר עצי ערבה זקנים טבלו ענפיהם העייפים במים, והסירה את השמיכה מצווארה. היא ניערה אותה, מביטה בשדות שנפרשו בצידו השני של הנהר, ובאופק, היכן שחיוורת כענן, ניצבה חומת ההרים המערביים. היא הניחה את השמיכה בין שורשיו של עץ ערבה והסירה מעליה את השמלה הירוקה, מניחה אותה על השמיכה. ללא שהות היא הסתובבה וזינקה אל תוך מי הנהר הקרירים. הערפול שחשה כשעשתה דרכה כל בוקר התפוגגה במים הצלולים בעודה מקרצפת את ראשה כדי להסיר כל שארית מתספורת הבוקר. היא שפשפה את פניה בעיגולים תחילה סביב עיניה החומות והגדולות, ואז סביב לחייה ולסתה. תמיד חשבה כי פיה רחב מדי, סנטרה רבוע מדי, גברי כמעט. היא צללה מתחת למים חושבת לעצמה שוב כמה הייתה רוצה תווים עדינים יותר כשל שאר בנות הכפר, כמו של אלביה.
קרני השמש הראשונות התגנבו מעל העצים שהתנשאו על ההרים המערביים, מסמנים לה כי הגיע הזמן ללכת. היא יצאה מן המים וייבשה עצמה בשמיכה. שיערה הגיע כעת עד לאוזניה והיא יבשה אותו במהירות. היא הביטה לרגע בנהר שעשה דרכו דרך הכפר הקטן ונעלם בתוך היער העבות. צפונה, במעבה היער, ציידים מהכפר היו ערים כבר, מתגנבים בין העצים שמסביב לבריכות העליונות ומשחרים לצייד.
מסיפוריו של אביה הצליחה נוגי להרכיב תמונה של הבריכות העליונות, נוצצות באור השמש כמו אבני חן ירוקות, מוקפות בצמחייה שוקקת. היא רצתה לראותן יום אחד. אם אי פעם תעזוב את העמק, אף ללילה אחד.
עמק דרוז'אן מעולם לא היה תחנת מעבר חביבה על נוסעים והרפתקנים. ממערב היה תחום העמק על ידי חומת ההרים המערביים, שרשרת הרים גבוהה שנמתחה מחלקו העליון של המחוז הצפוני ומטה עד המחוז הדרומי. לא היו שום נתיבי מסחר ממזרח שהובילו דרך ההרים, ומרבית הסוחרים לא טרחו להגיע אל העמק הקטן.
פעמיים בשנה קבוצה של ציידים ובעלי מלאכה עשו את דרכם דרך היערות ומעבר לחומת ההרים המערביים כדי להגיע אל חופו של הים המערבי. הם מכרו את סחורתם שהייתה בעיקר עורות, פרוות וכלי ברזל וחמר. היער המזרחי שגבל בעמק ממזרח היה יער קסום, מה שאמר שמרבית שוכניו היו יצורים קסומים אותם אי אפשר או לא כדאי היה לצוד. איש לא עבר דרך היער המזרחי והיחידים שעזו להסתובב בשוליו היו מרפאים שמצאו בו אספקה בלתי נדלית של עשבים קסומים.
נוגי עלתה מהנהר, צופה בשולי הכפר. עשן החל עולה מארובות בעוד הכפר הקטן התעורר לחיים. היא הבחינה בעשן שחור שעלה מסדנתו של הנפח וחייכה לעצמה.
לפחות אני לא היחידה שקמה כל כך מוקדם, היא חשבה, מדמיינת את טאן ידידה, סוחב שקי פחם בסדנתו של אביו.
בחלק מבתי האבן של הכפר הופיעו אורות בחלונות וכלבים החלו לנבוח מלווים בתרנגולות ואווזים.
כשהגיעה לשער ביתה נאנחה לרגע. מטלות רבות עוד עמדו לפניה. היא לא הייתה עצלנית והייתה רגילה לעבודה קשה מאז היותה ילדה קטנה, אך מאז שאחיה הגדול, סית, הצטרף לציידי הכפר באותו קיץ, היה עליה לבצע גם את מטלותיו. היא נאלצה לחלוב את שתי הפרות, לנקות את לול התרנגולות הקטן, לעשב את חלקת הירקות ולעזור לאימה עם שאר מטלות הבית. אימה של נוגי בישלה בשביל שתיהן ונאלצה ללכת לשוק כמה פעמים בשבוע כדי למכור או להמיר את תוצרת המשק הקטן שלהם במוצרים חיוניים אחרים. מבלי אף אחד שיעזור לה עם כל המטלות ידעה נוגי כי לא יישאר לה זמן רב לבלות עם אלביה.
הלוואי שאסיים לפני השקיעה, היא חשבה לעצמה. אימא לעולם לא תרשה לי ללכת לביתה של אלביה אם יחשיך.
אימה התעקשה שתחזור לא מאוחר יותר משעה לאחר השקיעה ונוגי רצתה כמה שיותר זמן פנוי לבלות עם אלביה. הן התכוונו ללכת ליער המזרחי הלילה, ונוגי ידעה שאין סיכוי שתחזור בזמן.
היא פתחה את שער הבית וטרקה אותו אחריה.
אולי לא נתעכב, היא חשבה. אולי כן נספיק לשוב בזמן.
לא היה לה מושג בכמה זמן עמדה לאחר.