מכשפה מתלמדת – פרק 5

"מה…מה קרה?" שאלתי, הושטתי אל לורנסיה את ידי, מנסה לנחם אותה איכשהו. לורנסיה בלעה רוק והמשיכה לספר.
" בשנת 1692 זה התחיל, ציד המכשפות. רוב הנשים במשפחה שלי היו מכשפות וגבר אחד. הורי נרצחו שבוע לאחר שהתחיל הציד." היא עשתה עוד הפסקה.
"אחרי שהם מתו ברחתי לידיד שלי, חבר טוב שגדל איתי מהרגע שנולדתי. קראו לו אדמונד. הוא ידע שאני מכשפה אבל לא היה לו אכפת.." בשלב הזה היא ממש התחילה לבכות, הרגשתי שאני עומדת לבכות גם.
"הוא הסכים להסתיר אותי אצלו. אחרי כמה ימים הציידים הגיעו אליו. אני התחבאתי בתוך הארון בזמן שהם תיחקרו אותו. הוא לא גיל להם שום דבר אז אחד מהם התעצבן, שלף סכין והניף אותה כדי להרוג אותו. יצאתי מהמחבוא שלי וצרחתי 'לא'. הטלתי לחש והרגתי את כולם. כשהסתובבתי בחזרה אל אדמונד ראיתי שכבר מאוחר מידי, הסכין הייתה תקועה לו בבטן. הוא עמד למות."
היא נעצרה. שמתי את הידיים על הפנים שלי והרגשתי שהם רטובות, בכיתי.
"הוא..הוא אמר משהו לפני שמת?" שמתי לב שאני לוחשת. אחרי סיפור כזה אף אחד לא יכול לדבר בקול יציב.
"הוא הצליח לומר 3 מילים לפני שמת, הוא אמר 'אני אוהב אותך'. ואז הוא מת".
"אני כל-כך מצטערת" לחשתי. "זה בסדר, אני צריכה כבר להתגבר על זה" אמרה לורנסיה ומחתה את הדמעות. הבאתי לה טישו. היא המשיכה "בכל מקרה, אחרי שהוא מת הלכתי אל האדם היחיד שידעתי שעדיין חי ושהוא בצד שלי – המורה שלי, לינדה. היא ידעה שכמעט כולם מתו וחיכתה למי ששרד. היא אמרה לי שהיא הולכת לעזור לי לברוח על ידי נסיעה בזמן.הסכמתי, כי אחרי הכל כל מי שהכרתי מת." היא גיחכה. "לפני שהלכתי היא אמרה לי שני דברים. אחד, שלא אחזור לעולם. שאתחיל חיים במקום אליו אגיע. ודבר שני, היא הבטיחה לי שהא תשרוד ותשמור עלי. היא הטילה לחש ומולנו הופיע אור כחול. רצתי אליו והופעתי ברחוב שלכם, וזהו." היא סיימה את הסיפור שלה. נותרתי בהלם. ואני חשבתי שבעיה זה כשהחולצה לא מתאימה לג'ינס.
"זהו, החלטתי – מעכשיו את גרה פה" הכרזתי.
"באמת?" שלה לורנסיה ועיניה אורו
"באמת" אמרתי

בבקשה תגיבו – חשוב לי לדעת מה אתם חושבים על הסיפור :)