מכשפה מתלמדת – פרק 4

בהיתי בלורנסיה בהלם. "מכשפות?!" שאלתי כדי להיות בטוחה.
"כן, מכשפות" אמרה לורנסיה "את מאמינה בהן או לא?"
"לא, מכשפות זה סיפור לילדים קטנים. אין דבר כזה במציאות" פסקתי נחרצות.
אבל תחושת הבטן שלי הציקה לי, כבר לא הייתי בטוחה במה שאמרתי.
"את מהססת" אמרה לורנסיה. אמרה, לא שאלה. "כן, קצת" הודיתי.
"טוב, זה הגיוני. את הרי יודעת שאת טועה. את סומכת ממש טוב על תחושת הבטן שלך" אמרה לי.
"איך את יודעת? נפגשנו לפני יומיים" אמרתי מבולבלת.
"יש לי כישרון מיוחד. בדיוק כמו לך, לך יש תחושת בטן – ממש טובה דרך אגב – ולי יש ידע. אני מסוגלת להביט בבנאדם ותוך פחות מדקה לדעת עליו כל מיני דברים. בלי שהוא סיפר לי" אמרה לורנסיה.
" עכשיו – רצית לדבר לא?" סיימה את ה'נאום' שלה.
"כן..אבל אני שוב רוצה לשאול – איך המכשפות קשורות אלייך ואל הכשרון שלך?" שאלתי.
היא צחקה, "בואי נתחיל מהתחלה – איך המכשפות קשורות אלי? אני אחת כזאת" אמרה בגאווה
"מה זאת אומרת – את מכשפה?" שאלתי, לורנסיה הרימה גבה "כן אני מכשפה" אמרה.
בהיתי בה בהלם (שוב) "מכשפה?!" אמרתי שוב. "כן" היא אמרה, לא מבינה למה אני בהלם. "או קיי, אם את מכשפה אז אני יחמור בבקיני" אמרתי לה. זה היה ממש מטורף.
"אם תראי במו עינייך תאמיני?" שאלה אותי. ובלי לחכות לתשובה לקחה את הנר שעמד על השידה ושמה אותו לפניה. היא עצמה עיניים ומילמלה כל מיני מילמולים בלתי מובנים והנר נדלק בלי שאף אחת מאיתנו נגעה בו. לורנסיה פקחה את העיניים הכחולות הגדולות שלה והסתכלה עלי מחייכת. היא עצמה אותן שוב מילמלה עוד משהו והנר נכבה.
"עכשיו את מאמינה?" שאלה אותי.
"הווו כן, אני מאמינה" אמרתי "אבל איך הגעת לפה?" הוספתי.
היא התחילה לספר. " נולדתי בשנת 1677. תמיד ידעתי שאני מכשפה. כשהייתי בת 15 העיניינים התחילו להסתבך – "
"מה קרה?" קטעתי אותה. סקרנית לדעת עוד.
היא השפילה לרגע את מבטה ואז הישירה אותו אלי בחזרה.
יכולתי לראות את הכאב בענייה,
יכולתי להרגיש את הכאב על בשרי.
"מה…מה קרה?"

בבקשה להגיב :) חשוב לי לדעת מה אתם חושבים על הסיפור