מאגיה מאניה-פרק 5

"אמא, באמת, די!" הוא הביט מסביב, נבוך, בעוד אמו מסרבת להרפות ממנו. "אבל אני הולכת לראות אותך רק בעוד חודש שלם!" היא התייפחה. "או, הנה, האוטובוס הגיע. אני חייב לעלות עכשיו, אמא!" הוא ניסה להגיד בתקיפות. מסביבם התאספו עוד הרבה תלמידים והוריהם. התלמידים האלה ועוד רבים אחרים, כפי שנכתב באיגרת שנשלחה מבית הספר לרגל תחילת השנה, ירכיבו את שכבת ט' בבית הספר, השכבה הצעירה ביותר, בה ילמדו כל התלמידים שנבחרו בקפידה ע"י צוות בית הספר. "ביי, אמא, להתראות!" הוא הצליח לבסוף להשתחרר מאחיזתה של אמו ועלה לאוטובוס יחד עם כל התלמידים. הוא התיישב באמצע האוטובוס, לבדו. האוטובוס שהסיע את תלמידי מחוז מרכז לבית הספר יצא לדרך. למבוכתו הרבה, אמו המשיכה לנופף לשלום גם כשהאוטובוס כבר יצא לכביש.
* * *
הוא הצמיד את אפו לחלון, מביט בנוף תל אביב החולף על פניו. התלמידים מסביבו ישבו כולם בזוגות. הוא הביט בהם מדברים, מתחילים להכיר את חבריהם לספסל הלימודים לשנה הקרובה. כולם, כולל הוא עצמו, היו לבושים בתלבושת האחידה של בית הספר, שכללה חולצה לבנה מכופתרת ועליה רקום סמל בית הספר (ינשוב ממשוקף החובש כובע קוסמים מחודד ונושא שרביט במקורו) בחוט זהב, מכנסיים ארוכים (על פי חוקי בית הספר, על התלמידים נאסר לבוש מכנסיים שאינם מגיעים עד הברך) וגלימת משי שחורה שעליה רקום אותו הסמל שעל החולצה. הוא העביר את זמן הנסיעה בתהיות. האם זהו המקם הנכון בשבילו? האם ימצא כאן חברים? האם ייהנה ללמוד כאן? מה ילמד בכלל? ועוד שאלות רבות. זה העסיק אותו כל כך עד שבקושי שם לב לנוף. האוטובוס עצר בחריקת בלמים מול חירבה ערבית ישנה. "מה קורה כאן?' חשב לעצמו. זה לא נראה כמו בית ספר בכלל ובטח שלא בית ספר לקוסמים! "הגענו! קרא הנהג. "כולם לרדת, ונא לא לשכוח את המזוודות באוטובוס!" כשירד אלון מהאוטובוס, הוא לא ציפה לקרירות ששררה בחוץ. השעה הייתה קרובה לתשע בערב והשמיים היו זרועים כוכבים. הוא מעולם לא ראה כוכבים יפים, גדולים ובהירים כמו אלו… "היי, בלונדי!" שמע קול קורא מאחוריו.