דם וברזל–הקדמה

שלושה גברים רכבו לעברם עם עלות השחר. נישאים על גבי סוסים, הם עשו דרכם בעצלות על גבי השביל הקייסרי. רעם הפרסות, פלדה מפורזלת נוקשת על עץ ואבן בקצב אחיד ומונוטוני, היה כה אדיר שאדם ציפה לצבא שמנה לפחות כמה מאות, אם לא אלפי, חיילים. אך הרוכבים היו רק שלושה.
רק כשהתקרבו הרוכבים לעבר קבוצתו התווחר לאדם גודלם של הסוסים. הם היו בהמות עצומות, סוסיהם, פרוותם הקצרה אפורה וכהה כצבע הברזל ורעמותיהם לבנות כעצם. סוסו שלו נראה קטן כפוני לעומת בהמות המלחמה הללו.
וויל גיחך פתאום ואדם הישיר אליו את מבטו, לעיתים נדירות ותיק המלחמה הביע רגשות. הגבר חום הזקן ודאי ראה את התמהון על פניו של אדם כי הוא הסביר לו. "הסוסים הללו," הוא אמר, עיניו נעוצות בעצבנות וחשש ברוכבים המתקרבים, "הם מיבשות הדרום- ואלוסיה ולמוריה. שם בני השבטים קוראים להם משחתות, ושהם משמשים אותם לכל דבר שניתן להעלות על הדעת".
אדם הנהן בנימוס וחיכה שוויל יסיים את דבריו בטרם שאל "אך מדוע צחקת, וויל?"
הוא חייך. "האירוניה שבדבר זה, אדם, היא שזאת הייתה האמפריה שלנו שהפכה את בני השבטים מנוודים ושודדים לחיל הפרשים המיומן שיש להם כיום, ורק בזכות עוז רוחם הם ניצחו או~"
ג'ות' קטע אותו. "אל תכניס למוחו של הילד את רעיונות התבוסה הרומנטיים שלך! הפרשים ניצחו אותנו רק משום שהייתה להם עדיפות מספרית וגם זאת כיוון שבגדו בנו ומסרו אותנו לידי אויבינו, אך מאז עברה כבר מאה ואף יותר מכך וכעת הם חזרו לדרכיהם הנלוזות ושכחו את כל שלימדנו אותם אז. הניצחון יהיה שלנו הפעם, הם לא יבגדו בנו שוב!"
וויל הרים גבה והפנה את מבטו לעבר ג'ות', תוהה כנראה על התפרצותו. הוא היה איש מרשים, ג'ות', גבוה ורחב כתפיים, מגולח למשעי וראשו חסר שיער כנדרש ממנו מתוקף תפקידו כשופט-לוחם. נבחר לתפקיד כה חשוב כשהיה רק בן עשרים וארבעה חורפים, הוא דבק בנאמנותו לאמפריה–ולקיסרית ממש כשם שסגד לכוהנת הגדולה של אלת השמש–עד לידי טירוף, ולא רק פעם אחת אדם ו-וויל לעגו לאמונתו העיוורת. אכן נאמנותו של ג'ות' לאמפריום הפחידה את אדם, ולא רק פעם אחת הוא סבר שהשופט יקיז את דמו שלו וישחט את כל בני משפחתו אם הכוהנת הגדולה תבקש זאת.
אך היום זאת לא הייתה אחת הפעמים הללו. היום נאמנותו העיוורת של ג'ות' חיזקה את אדם והעניקה לו תחושת בטחון שלא הרגיש מאז ילדותו לפני שגוייס לאמפריה, הזרוע הצבאית של האמפריום. השמש טיפסה לה לאיטה בשמי הבוקר ו-וויל הניח יד מרגיעה על כתפו של אדם כשהרוכבים עצרו במרחק לא רב מהם.
אחד מהרוכבים–גבר גבה קומה ששערו הארוך היה קשור מאחורי ראשו בצורה זרה לעיני אדם–התקדם יותר מחבריו ובאטיות מעושה התקרב אל ג'ות'. "וויל," ג'ות' ציווה, "הבא את שאר האנשים, אך חכה לסימן המוסכם בטרם תסתער. אני לא רוצה אבדות מיותרות". ללא קול ובמהירות רבה וויל עזב את המקום ורכב אחורה, בינתיים הרוכב כבר היה קרוב מספיק בכדי שאדם יראה את עיניו. הן היו אפורות וקרות, והזכירו לאדם גושי ברזל יותר מאשר עיניו של יצור חי. ג'ות' שלף את חרבו מנדה וסימן לאדם לבוא איתו בטאם רכב לעבר האיש.
עברו כמה שניות שבהן לבו של אדם פעם בקצב מהיר כשל תופי המלחמה, והבטחון הקר שג'ות' השרה היה הדבר היחידי שמנע ממנו לברוח. מקרוב הסוסים נראו מאיימים אף יותר, וחרבו הארוכה והמשוננת של הרוכב לא עזרה לאדם להרגע. כשהם התקרבו הרוכב הרים את סנטרו וחיוך מלגלג נפרש על שפתיו. אדם כמעט יכול היה להרגיש את ידו של ג'ות' מתהדקת סביב ניצב חרבו.
"סורו מדרכי, כלבי האמפריה," הוא הכריז ביהירות, "הבוקר רק עלה ואין לי עניין לשחות אתכם כה מוקדם במהלך היום".
לא נרתע מהכרזתו הבוטה של הרוכב, ג'ות' המשיך בשלו. "אתם מואשמים בפשעים חמורים נגד האמפריום– הטענה היא בגידה בהוד-מעלתה הקיסרית וחילול קודשה של אלת-השמש תוך כדי סגידה לאלים הפאגנים של כתות הדרום!"
הרוכבים צחקו ומנהיגם לעג לו. "'פשעים חמורים נגד האמפרים'… אני יורק על המשטר חסר הבסיס שלכם, כלבים. מי יתן וכל האלים השחורים של המלחמה יקללו את האלה העלובה שלה אתם סוגדים!"
באותו הרגע המחשבה היחידה בראשו של אדם עסקה בטיבו של הרוכב ולקח לו רק רגע לחבר הכל ביחד. מאין המבטא הזה, הוא תהה. וויל אמר שהם הגיעו מואלוסיה, אך שריון הפלדה הידוע של השבטיים לא עוטף את גופם, והם עוטים רק בגדי עור ופשתן. לא! אך זה אומר…
ללא אזהרה ג'ות' הרים את חרבו והסתער לעבר הרוכבים כשהוא צועק "שאו עונש זה עם הלל על שפתיכם!" כשם שהיה התגלמותה של הנחישות בזמן שלום, ג'ות' היה סערה קרה של פלדה בשדה הקרב, מכה פעמיים על כל אבחה של אויבו הוא תקף ללא רחמים. אך זה לא היה מספיק. בשתי מכות מהירות הרוכב העיף את חרבו של ג'ות' מידיו, אבל–לשמחתם הגדולה של ג'ות' ואדם–אז החיילים הסתערו.
שמונה פרשים עטים לקרב, כידונים וחניתות זוהרים באור הבוקר המתחזק, שניים נגשו לעזרתו של ג'ות' חסר הנשק ו-וויל הוביל את ששת האחרים לעבר שני הרוכבים האחרים. אחד הפרשים זרק חנית לעברו של ג'ות' ושופט תפסה במהירות וחזר להלחם ברוכב המופתע. אדם רצה לומר להם כל כך, אך פיו פשוט סירב לנוע.
דם ניתז כשלהב חרבו המשוננת של הרוכב חתך בפרשים, עורף בקלות את ראשו של אחד ונושך את כתפו של האחר וכמעט קוטע גם אותה. ג'ות' צעק משהו שאדם לא הבין ופרשים נוספים הסתערו לעברו של הרוכב. הם אפילו לא הרגישו את להב חרבו לפני שמתו.
הרוכב קפץ מסוסו והתגלגל על הדרך כשכידון ננעץ בצדה של המשחתת. אך לא היה בכך די בכדי להרוג את הבהמה והפרשים נאלצו לתקוע בה כידון נוסף לפני שמתה. כשהם הסתובבו לעבר הרוכב חסר הסוס מילים אפלות הגיעו לאוזניו של אדם. למרות שלא ידע את משמעותן וכמעט שלא הבין את הגייתן, משהו קדום בראשו אמר שאין על בני-תמותה להוציא חילול קודש שכזה מפיהם.
בדממת מוות אש שחורה פתאום אפפה את ג'ות' והפרשים, בולעת את צרחות המוות שלהם במעטה שחור כלילה וחם כשמש הבוערת עצמה…
ג'ות' וסוסו נפלו כאחד על הדרך, דבר לא נותר מלבד פחם ואפר, קריקטורה גרוטסקית ומצומקת של האדם הגאה שהיה פעם. כשצחנת בשרם השרוף של האדם והסוס הגיעה עליו אדם נשנק. מעולם הוא לא הריח דבר נורא שכזה, וכמסתבר גם סוסו לא, שכן הבהמה נבהלה ורקעה ברגליה לפני שהפילה את אדם על הדרך וברחה.
לאיטו, הרוכב חסר הסוס התקרב, כמעט לועג בצעדיו הארוכים והשקולים. מבעד לערפל של דמעות, רדם הצליחו לראות את עיניו האפורות. הן כבר לא היו קרות ורק זעם ניתך מהן.
ראשו נחבל בנפילה ובחילה אחזה בו כשניסה לשוב לרגליו, אך הוא נעזר בחרבו כדי לעמוד והצליח לאחר זמן מה. הלחימה עדיין השתוללה מאחוריו והרוכב חסר הסוס צמצם את המרווח במהירות, אך לא היה לו אכפת– ג'ות' מת. למרות חילוקי הדעות והלעג, אדם אהב את השופט שחינך אותו מילדותו, וראה בו את אביו הרוחני ולא רק את מורו.
ידיו של אדם רעדו כשהעלה את חרבו למגננה וברכיו שקשקו יותר עם כל צעד שהרוכב חסר הסוס עשה לעברו, אך הוא היה בטוח בעצמו– הוא יחזיק מעמד עד שהפרשים יבואו לעזרתו, הוא היה חייב לעשות זאת, להצליח למען כל אלה שמתו היום. אדם הפסיק לרעוד והרים את חרבו בעוז כדי להדוף את המכה.
אבל הכל קרה מהר כל כך.
באבחה אחת הרוכב חסר הסוס פרק אותו מנשקו, ואדם נפל על ברכיו, אוחז בגדם ידו המדמם, זיעה קרה כסתה אותו כשהלהב המשונן ננעץ בבטנו, אבל הוא לא צרח ולא בכה. מאחוריו, הוא שמע את וויל צועק משהו אבל לא היה לו אכפת. הוא נפל אחורה על גבו ובהה בשמי הבוקר חסרי העננים. צלצולי פלדה ואורה הרך של השמש נאשרו איתו גם אחרי שעולמו התכסה בחשfה נצחית.