וידויה החושפני של מתנחלת בחומש
וידויה החושפני של מתנחלת בחומש/ שלום זרביב
שמי רבקה, בת 17 וחצי, מהמאחז "זעקות שרה" אשר בשומרון. אני יודעת מה ישר קופץ לכם לראש כשאתם שומעים את המילים רבקה, מאחז, זעקה, שומרון , ישר קופץ לכם "דוסית", כן דוסית, דוסית מסריחה, מתנחלת, פורעת חוק. אבל דוסית ומתנחלת זו רק סטיגמה, זו רק הבנייה חברתית, זו רק עוד דרך אחת מיני רבות לסמן בנות-אדם ולהתעלם מעולמן הפנימי מרצונותיהן, ממאוויהן, מתשוקותיהן מחלומותיהן. רק עוד דרך נוספת לזרוק את סיפור חייהן האישי הייחודי לפח האשפה של תרבויות האנושות. כן הייתי בחומש, הפרתי חוק, התפרעתי, צרחתי, קיללתי, הכיתי, נגררתי, אולם לפני שאת או אתה תניחו אותי על כף המאזניים ותחרצו את דיני, תקראו בבקשה את סיפורי העגום, ואם ירצה ה' תשכילו ותבינו כי כל סטיגמה היא בסך הכל עוד סטיגמה. ועוד דבר, אני כותבת את הדברים הבאים מתוך כאב אמיתי, אני כותבת כאן כי נמאס לי, אני כותבת כי שנים ארוכות משנות בגרותי העבשות העברתי בחלל, במחסור, בריקנות, בחסך. כן, אחי ואחיותיי, אודה ואתווה, בעבר בושתי במחשבותיי ובמעשי, אולם עתה החלטתי נחושה אינני מסוגלת עוד להסתיר, לא עוד, אינני יכולה לשתוק, אני מאשימה!
מאז ימי הגן העליזים והתמימים לא חלקתי שיחה הגונה, שלא לדבר על קרבה או מגע כלשהוא עם מישהו מבני המין החזק והנאצל, המין הגברי. אני זוכרת היטב את המעבר הכואב לבית הספר היסודי. ממש עקרו אותי מזרועותיו הקטנות של יוסף, אז מלך הגן הבלתי מעורער. הו יוסף שלי, שעות ארוכות היינו מבלים, רק אני והוא, במשחקי ילדות, גוררים חיילים ומשאיות צעצוע או מטיסים אווירונים בקול גדול. פעמים הוא היה מושך לי בקוקיות ואני הייתי מצלצלת בחוזקה בפאותיו הארוכות והשחורות, ואז היינו נאבקים בזעם על רצפת הגן הקרה עד שהגננת אורה הייתה מפרידה בינינו בצרחות, ומעמידה אותנו בפינה.
כאשר עברתי לבית הספר הממלכתי דתי הייתי מוצאת את נחמתי היחידה בהפסקות המשותפות עם הבנים(בבית הספר היסודי נחלקנו לכיתות של בנים ובנות אך למדנו באותו בית ספר). שעות ארוכות הייתי יושבת בקצה עזרת הנשים של בית הספר הממלכתי-דתי (כן, כך קראו למתחם שהבנות שרצו בו), וצופה כבדרך אגב ביוסי שלי מכדרר בכדור ומתרוצץ סחור סחור כשבלוריתו מתנופפת, או בשעה שהיה מנגב את זיעתו המלוחה בחולצתו בתום סל מוצלח. כך הייתי יושבת מהופנטת שעות או דקות אחדות, עד אשר הייתה מגיעה הממושקפת הקטנה, הודיה, עם סידור או ספר תהילים מתחת לבית שחייה, ומחזירה אותי ממסעותיי הרחוקים אל המציאות העגומה. אם במעבר לבית הספר היסודי ראיתי כעקירה (מזרועות יוסי שלי), אזי המעבר לאולפנה בגיל העשרה הייה בגדר חורבן ממש. בתקופה זו החל גופי מתפתח במהירות ועימו דהרו גם דימיונותי ותשוקותיי. ההורמונים השתוללו ועשו שמות בגופי ובנפשי הרכה. גלי קור וחום היו פוקדים את גופי הצעיר תכופות, כאשר מחשבותיי היו פורחות ומתעופפות להן אל מעבר לגדרות הברזל הקרות שהקיפו את האולפנה, אל אנשים אחרים, זמנים אחרים, מקומות אחרים. קומתי דמתה אז לתמר, שערותיי לצבר ואף הניצנים נראו בארץ, אולם הזמיר המיוחל בושש היה מלהופיע. לעזאזל, דווקא עכשיו בזמניים הנשגבים ומשובבי הנפש הללו, תקעו לי את האולפנה, רק בנות, בנות ובנות. היכן הן, הייתי חושבת בליבי, אותם הפסקות מלאי בנים מיוזעים, ההיתקלויות המגוחכות במסדרונות, החיוכים המבוישים. היכן הם אותם זמנים, היתי מקוננת חרש, היו הם כלא היו, אין כל זכר לזכר. אופס, לעניין הזכרים, הס מלהזכיר את רבה הראשי של האולפנה, הרב קופילביץ, גם סוג של זכר. הרב קופיליביץ יהודי ירא שמיים וירא דאודורנט, עם זקן עבות וסבוך שאפילו אבינו הרחום שבשמיים אינו יודע מה הוא מסתיר בתוכו. מבטו קפדני,מרוחק, משועמם, הזוי, העניים החומות מלאות עד להתפקע בארץ ישראל, במשיח, בגאולה, ובמה לא. אלוהי אברהם, יצחק, יעקב וישמעל, חשבתי ,כיצד אישה יכולה להתאהב בעיניים הקטנות הללו, כיצד היא יכולה לצלול אל תוך המבט הקפוא הזה, כיצד ניתן להתכרבל בתוך בית השחי הצהבהב והמיוזע, שנגלה לעיני במלוא הדרו כל אימת שדיבורו השתלהב וידיו התנופפו השמימה. מה עושים לעזאזל עם כל הזקן הזה? אינני יכולה יותר, גמרתי אומר בליבי, אני צריכה גבר אמיתי…אשת חייל האם תמצא?
נחמתי היחידה בכל שנות בגרותי הייתה תפילת מעריב החגיגית שהתקיימה מידי ערב שבת בבית הכנסת הקהילתי בישוב. כל ערב שבת קודש הייתי לובשת את מבחר שמלותיי, מרפדת היטב את חזי, עונדת משלל תכשיטי, ומתהדרת לי בתסרוקת מרהיבה. מובן שהייתי מקפידה תדיר על שסע לא רצוני אשר חתך בהבזק חד וכואב בשמלתי, ממש מעל לרגלי השמאלית. הייתי אף טורחת ודואגת, ערב השבת, לכיווצה הנמהר של חולצתי במכונת הכביסה בכדי לגלות ולכסות את שני הטפחיים השובביים אשר סוככו על ליבי ההולם. פעמים, בשעת הדחק, הייתי מנצלת בציניות את צמיחתי המואצת, ומושיטה יד ארוכה אל מעמקי מחשכי הארון ומוציאה במהירות פריט לבוש אומלל מהשנה שעבר. הו כמה שהוא מחמיא לי, הייתי מסתובבת בראוותנות קורצת למראה, כמה נפלא שהבגדים לא גדלים איתנו. מטרה אחת עמדה אז לנגד עיני, להוציא כמה שאפשר את כבודה של בת מלך פנימה, החוצה. החוצה, אל רשות הגברים. בשביל תחושת הביטחון הייתי מתבסמת בבושם יקר וביין קידוש מהודר ואז בצעדים מדודים, מפוסלים ומופשלים, הייתי פוסעת פנימה אל העזרה ואז מיד מחפשת את מבטי החוצה. מעבר לכברה בבית הכנסת המפרידה בין גזירת הנשים לעזרת הגברים הייתי בוהה ארוכות, בעיניים חולמניות, בצעירים הנאים עם החולצות הלבנות האדוקות, עם המכנסיים השחורים והמבריקים, עם נעלי הלכה הבוהקות, ואז הייתי מפקירה עצמי לחסדיה הנעימים של פיית הדמיון הטובה. גברים, גברים, גברים… חולפים להם על פני, מתנדנדים להם באדיקות, מתנדנדים ומתנודדים, הלוך ושוב, קדימה ואחורה, גבוה ונמוך, לפנים ולאחור, למעלה למטה… לפתע הייתי מתעוררת מחזיונותיי לקולו החזק והסדוק של החזן. יתגדל ויתקדש שמה רבה… ואני הייתי עונה בלחש ובכאב, אממןן. הו, אשת חייל מי ימצא!
עם סיום התפילה והחזיונות, הייתי מתערבלת בהמולה הרגילה, גושי האנשים והנשים היו מתפזרים ומתפוררים לכל הכיוונים, לחיצות ידיים בין גברים, נשיקות בין נשים, עוד כמה מבטים גנובים, חיכוך חטוף במעבר, חצי בדיחה, התנצלות, שביסים, עגלות, סידורי תפילה, חולצות לבנות, רכילות, נעלי לכה… וזהו נגמר, אבא מקדש על היין וכולם סביב השולחן לועסים בשקיקה את הדג החלקלק, המתוק והנצחי. ואז חושך… כבה האור, שעון שבת. מחר אני כבר לא אלך, אין לי כוח, התפילות של היום הן לא התפילות של הלילה. ביום כולם עייפים, טרוטי עיניים, כולם מחוצ'קנים, כולם פרועי שיער, פשוט אין לי כוח לזה, שוב אכזבה ובשביל מה? אאלץ לחכות עד השבוע הבא. ומה מצפה לי עכשיו, עוד שבוע מזוויע… המורה נחמה (שכולן קוראות לה גחמה) עם קולה הצורם, הרב קופילביץ הגיבן, והודיה הממושקפת, שכנתי לספסל שעדיין בגיל 17 הציצים שלה מתעקשים שלא להציץ. אני רוצה בן, גבר, מישהו חזק, מישהו שונה, למה זה כל כך קשה, הרי זה כל כך טבעי, אני פשוט רוצה בן, גבר, זכר, כבר לא אכפת לי מי, מצידי שיהיה זה ישעיהו, מלכיהו, צידקיהו, או ירימיהו, רק לא קופולביץ אם אפשר. ואני מוכנה את כולם, כל אחד, ערסים, פריקים, מוהינקניים, מונגולואידים, בני ישיבות ילדי גבעות, שכונות, סמטאות… מצידי אפילו חילוניים, כופרים, לא אכפת לי, מצידי אפילו ערבים. העיקר שיהיה גבר, גבר אמיתי. אפילו סתם בשביל לדבר, אפילו מרחוק, אפילו לחלום…
בשבוע שעבר קרה משהו מוזר באולפנה, אהובה, חברה שלומדת בכיתה המקבילה, הציעה לי לבוא לישון בחדרה, כי כל השותפות שלה נסעו הביתה, ליישוב. אהובה היא בחורה לעניין, אין ספק, אגב מהבודדות באולפנה המחורבנת הזאת. כל אותו הערב דיברנו וליהגנו בלהט על בנים ובנים ובנים ועוד בנים, עד שלפתע היא אחזה בכתפי, התקרבה אלי, והעבירה חרש את ידה הלוהטת על ירכי, אט אט, בואכה בטני. בואי נתנשק, היא הציעה, ממש כמו עם בנים. התנשקנו. הנשיקה הייתה עמוקה ומלוחה, לשונה התרוצצה בתוכי בתזזיתיות, עד שניתקתי אותה באחת. הסתכלתי בעיניה הירוקות והיא טבעה במבטי, אני רוצה בנים! צרחתי ב-נ-י-ם! אבל אין, היא אמרה לי ברכות. עזבתי אותה והלכתי לחדרי…
באותו שבוע הרב קופילוביץ נכנס לכיתה באמצע שיעור דינים, והכריז בקול גדול, תוך שהוא מורט תכופות את זקנו, בנות ישראל יקרות, בשבוע הבא, לרגל חג המצות הבא עלינו לטובה, תיערך אם ירצה ה' עלייה לרגל לחומש, ומכיוון שקידוש ה' דוחה דינים, אנו נלך עכשיו בעזרת ה' לחדר הטלוויזיה, שם נראה ברוך ה' סרט קצר המתעד את הפינוי הקודם, זאת, אם ירצה ה', על מנת להפיק לקחים ולהיערך בהתאם, ה' יעזור, ובבחינת " יודע צדיק נפש בהמתו"…. ברוך ה'…. שוב הקופליביץ עם השטויות שלו חשבתי. וקופיליביץ ממשיך בשלו עוד שעה ארוכה, ארץ ישראל השלמה, גבעות, בהמות, משיח צדקנו, גאולה, מצוות, מצות, עם יהודי, בעזרת ה', בלה בלה בלה.
הלכנו לחדר הטלוויזיה, וההקרנה החלה, בתחילה דיבר איזה רב יישובי בצורה נחרצת, בדיוק על אותו בולשיט לעוס של קופיליביץ, רק שהוא בלבל קצת את הסדר. אה שכחתי, הוא גם הוסיף מדינת הלכה, ממשלה וקצת ערבים. לאחר מכן התחילה האלימות. בהתחלה רק צעקות וגידופים, אולי כמה דחיפות, ואז… אז ראיתי אותו, שוטר מג"ב, גבוה, חסון, שזוף, עם מדים מבהיקים, מכנסים הדוקים ואלה עצומה מתנוססת בידו. היו לו עניים יפות, חומות, צוחקות, מזמינות, ובין ידיו החסונות והאלה התרפקה לה בזעם מתנחלת צעירה. הבטתי סביבי, באותו רגע יכולתי לקרוע את המתח בשבריה, שאחמד המנקה הערבי המנוול מסתיר תמיד במכנסיו. אהובה הייתה מהופנטת, הודיה יישרה את משקפיה וקופיליביץ קפץ את אגרופו לשמיים. רק אני חייכתי, אשת חייל מצוא תמצא…
אני הייתי הראשונה לרדת מהאוטובוס, מאחורי השתרך הטור הארוך והכתום לגבעה הקרובה והצהובה, לעזאזל האוטובוס של הישיבה התיכונית עכשיו, הפטרתי לאהובה, היכן החיילים הארורים? התחלתי לצעוק ולגדף מכל הבא ליד, ארץ ישראל, משיח, ערבים, גאולה, מוות, כהנא, צדק… הרמתי מקלות, סיכלתי אבנים, תקעתי דגל, הרמתי רגל… ולבסוף הם באו. הו הו ועוד איך הם באו, פלוגה שלמה הם באו, פלוגה שלמה של מגבניקים, כולם גבוהים, כולם חסונים, כולם שזופים, כולם עם אלות ענקיות. ופתאום התקרב אלי חייל-שוטר, שמש השקיעה סנוורה את תג הכסף הנוצץ ובקושי הצלחתי לקרוא, היה כתוב שם יוסף או יוסוף, אלוהים יודע מה היה כתוב שם, האמת הוא הזכיר לי נורא את יוסף שלי, לפחות המבט והעיניים. אני מבקש ממך לפנות את המקום, הוא לחש לעברי בחוזקה. הא… צחקתי באומץ, לא אתפנה ומה תעשה, תפנה אותי בכוח, תגרור אותי, הא חייל חזק שלי. נראה אותך.. הרמתי אט אט את קולי. קח אותי מכאן, תפנה אותי. אין לך ביצים הא. ואז הוא ניגש אלי, אחז אותי בידי הפלדה שלו, ואני התרפקתי לי בזעם על גופו הצרוב והמיוזע. קח אותי מפה שמאלני מסריח, חילוני, כופר, צרחתי, קח אותי מפה, חתיכת ערבי מניאק, או מי שלא אתה, קח אותי חייל אמיץ שלי. ואז מכל עבריי, התחלתי שומעת קולות גברים, מה הבעיה יוסוף, אתה בסדר, אנחנו באים… ואז הם הגיעו עשרות רבות של יוסופים חסונים אשר התנפלו עלי בלהט ובשקיקה. רציתי לאצור את הרגע הזה לעד… רציתי שלעולם לא נגיע לניידת. ואז צרחתי בשארית כוחותיי האחרונים תוך שאני נגררת על האדמה המחוספסת… תודה לך מדינת ישראל, תודה לך ממשלת ישראל, תודה לך העם היהודי, תודה לך העם המוסלמי, תודה לך ארץ ישראל. אשת חייל מי ימצא, בא חייל ואותי מצא…
תגובות (2)
ווידוי מדהים שבא מכל הלב…חושף רגשות עזים ואמתיים של ילדה-אישה החיה במסגרת חרדית נוקשה ולא מתפשרת. אז הילדה-אישה חשה תיסכול רב ותשוקות של גיל ההתברגרות עם ההרמונים המשתוללים בתוך גופה ונפשה של הילדה המתבגרת. היא כל כך צמאה לגבר עליו תוכל להישען וממנו לשאוב את כוחות ואת ההנאות שנמנעו ממנה במסגרת הנוקשה של חרדים ושל מתנחלים אדוקים ואינם מתפשרים.
היא מתארת את המסגרת בה היא גדלה ואת חיי המתנחלים , פורעי החוק והממטים אסון על המדינה.
בעצם הם מדינה בתוך מדינה. כמה חבל111
נמרדי יוסף
אדון נמרודי היקר
אתה אדיוט מושלם שחי מסטראוטיפים מנותקים.
כל בר דעת רואה שזה לא נכתב על ידי מישהי משם, אלא על ידי גבר חרמן שקצת מכיר וממש לא מחבב את המתנחלים.