כרגע אין שם / הקדמה + פרק א-ב

הקדמה
הכל התחיל ביום בהיר אחד אני רודולף ושבצאר הלכנו ביער.
היה אז שעת בין הערביים והשמש התחילה לשקוע.
אני לא זוכר יותר מידי, אבל אני זוכר בברור את הדבר האחרון שראיתי לפני שהתעוררתי בסקרדוניה.
הדבר האחרון שראיתי היה צל שחור גדול ושני עיניים אדומות, רודולף צעק, והרגשתי מגע קר על העיניים שלי, מישהו גדול חבט בראשי ותפס אותי.
ולפתע התעוררתי במקום שלא היה לי מושג מה הוא או איפה הוא.

*

פרק ראשון

התעוררתי במקום לא ידוע, לא ידעתי איפה אני, ולמה אני שם.
הייתי על חבילה של קש בפינת החדר, והחדר היה מלא בקש על הרצפה.
רצפת העץ בחדר הייתה רעועה,והקירות היו עשויים מלבנים.
"התעוררת" אמר לי השומר שבכניסה, שרק אתה שמתי לב לנוכחותו .
הוא היה גדול מימדים ולבש שריון פלדה, ולא יכולתי לראות דבר מלבד לעיניו הירוקות והבוהקות.
"כן" עניתי ברפרוף, והמשכתי בעיסוקיי, לא היה ברור לי מה מתרחש, והייתי מטושטש ביותר.
העברתי את ידיי על פרוות ראשי והרגשתי כאב חד באזור הקודקוד, לא זכרתי מאיפה ואיך הוא הגיע, אבל ידעתי שזה כואב מאוד.
נעמדתי כדי להתנער מהקש, ורק אז שמתי לב שקשורה לרגלי הימינית משולת ברזל.
הלכתי לכיוון הצוהר הקטן שבחדר, השמש התחילה לשקוע, והייתה כבר שעת בין הערביים.
הנוף שנשקף מן החלון לא היה מוכר לי כלל, הוא כלל שדות תבואה רחבים, ובאופק יער עבות.
התחלתי להיזכר במאורעות שהובילוני לטירה שהייתי בה.
נזכרתי איך אני שבצאר ורודולף הלכנו ביער כשנחטפנו.
לא הייתי בטוח שאותו יער באופק היה היער שממנו נחטפנו,כי הייתי מעולף כל הדרך, לאחר שקיבלתי את המכה בראש.
נשכבתי על ערימת הקש, ותהיתי היכן שבצאר ורודולף כעת, אבל הנחתי שהם פשוט בחדר אחר בטירה.
כשהתעוררתי היה כבר בוקר, והופתעתי לגלות שהשומר גדול המימדים ובעל העיניים הירוקות, הוחלף בשומר גבוה יותר ובעל עיניים כחולות.
שכבתי על מצע הקש בחוסר מעש, ונתתי למחשבות לרוץ.
חשבתי על הבית,חשבתי על החברים והמשפחה שהשארתי שם, חשבתי על שבצאר ורודולף, חשבתי על הכל.
השומר קטע אותי ממחשבותי, והביא לי את ארוחת הבוקר שלי שכללה לחם יבש ומים.
רק אז גילית כמה הייתי רעב, ואכלתי את הארוחה במהירות.
נשכתי לישון והתעוררתי לקריאות שמי "דפגארד, דפגארד", לא ידעתי מאיפה ידעו את שמי, אבל זה לא ממש הפריע לי.
השומר הוביל אותי החוצה, אל החצר האחורית, אל השדות.
היו שם עוד כשלושים חיות אחרות והציבו אותנו בשורה והורו לנו מה לעשות.
כל אחד הי צריך לחפור ערוגה ארוכה עם הידיים.
חיפשתי בין האחרים את רודולף ושבצאר.
את רודולף מצאתי, אך את לא את שבצאר.
קרצתי לרודולף בעיני הימנית, והוא קרץ לי חזרה, ומלבד זה לא דיברנו אפילו לרגע.
כל כשעה בדקו נוכחות, ובנוסף כל העת היו שלושה קשתים במגדלי הטירה.
עברו כארבע שעות והערב התחיל לרדת, אחרי שבדקו שכולם נמצאים לקחו אותנו כל אחד לחדרו.
ציפורני כאבו בשל האדמה והאבנים שנכנסו לשם, פרקי אצבעותי כאבו, אבל אין דבר שביכולתי לעשות כנגד זה.

*

פאלוס עמד בראש המגדל שלו, ודיבר עם חיה נמוכת קומה שדיברה בקול עבה.
הי הסבירה לו את התוכנית לכבוש את עמק המובייס.
פאלוס צחק צחוק שטני, והתיישב על כסאו.
"הכל יעבוד" אמר סנאי עם פרווה חומה שנכנס מהדלת.
פאלוס הנהן בראשו,וסימן להם לעזוב.
הוא נשען על כסאו בהנאה ופיהק,"הכל יעבוד" הוא מלמל,"הכל יעבוד"

*

שבצאר נשכב בחדר הצר והחשוך שלו, הוא בכה חרישית, וליקק את אצבעותיו על מנת לדלות את מעט הפירורים של הלחם שאכל.
רגלו כאבה מאוד ואת ידו הימנית לא הרגיש כלל.
הוא הכל, את ההליכה ביער וכשהתנפלו עליהם הענקים, "את רודולף ודפגארד תפסו מהר" הוא נזכר.
שבצאר לא נכנע, הוא נלחם בכל כוחו בשלושת הענקים , ולכן הוא חבול פצוע ויושב בצינוק.
עכשיו הוא יודע שלא כדאי היה להשיב מלחמה, אך את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה.
"הזהרתי אותם!!" חשב בהתעצבנות "אמרתי להם לא לטייל ביער, אך הם לעגו לי", כבר חודש הוא יודע על קיומם של התוכניות של פאלוס, אבל לא חשב שזה יגיע כל כך מהר לסולדון.
שבצאר נאנח שנית, ונשכב על רצפת העץ, אחד מקרשי הרצפה והפיר את השקט.
המחשבות בראשו רצו לעוד זמן מה, "אני צריך להציל את עצמי,לברוח" הוא חשב בתקיפות.
"אני צריך להציל את כולם ובמיוחד את רודולף ודפגארד".
"אני יציל אותם!" לחש, ונרדם.

*

רודולף התעורר לנוכח פתיחת הדלת, הוא קם וגילה בפתח את ארוחת הבוקר הדלה שלו.
בקושי סיים לאכול, וכבר לקח אותו השומר לעבודה בשדה.
הנוהל היה כרגיל, לעמוד בשורה, בדיקת נוכחות, והסברת העבודה.
רודולף חיפשני, אבל אני לא הייתי שם, הייתי בפנים.

*

עבדתי במסדרון של קומה שלוש במקום בשדה, המדרון בנוי בצורת מלבן. בפאה המזרחית והמערבית היו חמישה חדרים בכל צד, בפאה הצפונית שלושה חדרים ובפאה הדרומית הייתה דלת גדולה שהובילה לחדר המדרגות.
באמצע ההול ישב שומר על כסא ולידו שולחן עם קנקנן מים כוס זכוכית וכיכר לחם.
לפי הצלחת והסכו"ם שעל השולחן שהיו מלוכלכים בשאריות רוטב בשר היה ניכר שכרגע סיים את ארוחת הצהריים שלו.
הייתי שמה עם עוד שני חתולים ודביבון, העבודה התנהלה בדממת אלחוט, וכל אחד ניקה את החדר המוקצב לו.
ניקיתי את חלקי, ולפתע קלטו עייני דבר קטן נוצץ על הרצפה, המשכתי לנקות כאילו דבר לא קרה, אך כשהתכופפתי לאסוף את הלכלוך, לקחתי לידי את הדבר הנוצץ.
הדבר הנוצץ ההוא היה מאיין חתיכת ברזל בצורה לא ברורה, אך ברור היה שלצורה יש משמעות כלשהי.
הכנסתי את הדבר לכיסי, והמשכתי לעבוד.

* * *

פרק שני

פאלוס הסתכל במפות שלו, וראה אובד עצות, פתאום הכל היה נראה אחרת.
רק אתמול היה בטוח בעצמו ובתוכניותיו, והיום כאילו הביט במפה אחרת.
הוא רצה לתקוף דרך הנהר המזרחי, ועכשיו הוא מבין שזה היה רעיון אווילי.
הסנאי החום נכנס לחדר, וראה שאדונו מודאג, כשהתקרב לשולחנו של פאלוס, פאלוס עצר אותו.
"ספרקו" הוא קרא באנחה, "אני לא יודע מה קרה, איך יכולנו לחשוב שלעבור דרך הנהר המזרחי זה הדרך?!".
ספרקו רצה לענות, אבל יצא לו רק הנהון קל.
"איך???" פאלוס צעק, וצעקתו נשמעה בכל האזור.

*

ישבתי בחדרי והבטתי בברזל שלי, ניסיתי להבין מה עינינו, ולא עלה בדעתי דבר.
"אולי זה מפתח?" חשבתי לעצמי, וידעתי שהתשובה היא לא.
הברזל היה בצורה כל כך שונה ממפתח, וניכר גם לפי גודלו שזה לא מפתח.
נאנחתי בתסכול, והחזרתי את חתיכת הברזל לכיסי.
לקחתי אבן מן הרצפה, והתחלתי לחרוט על הרצפה שרבוטים.

*

בחוץ הייתה שעת דמדומים, ורודולף חזר מהעבודה.
הוא ישב בחדרו, וניסה להתעלם מהחריקות שבאו מלמעלה, אך ללא הועיל.
הוא התעצבן, וזרק אבן על תקרת חדרו.
החריקות חדלו, ורודולף נרדם סוף סוף, וכשהתעורר הוא שם לב, שישן כמעט יום שלם.
הוא ידע שעוד שנייה, יקחו אותו לעבוד, ולכן אכל בחיפזון את ארוחת הבוקר שלו, שהייתה יבשה מתמיד, כי חצי יום עבר מאז שהוגשה.

*

הגיע שעת העבודה והפעם הוצאתי לחצר, גם רודולף היה שם, ועדיין לא היה סימן לשבצאר.
סימנתי לרודולף שיעמוד לידי בשורה, וכך נעבוד זה לצד זה במשך כל העבודה.
ואכן בזמן העבודה היינו אחד ליד השני, ודיברנו בחשאי.
שאלתי את רודולף אם הוא זוכר במדויק איך הגענו למבצר הזה, והוא ענה בשלילה.
"מה עם שבצאר?" שאלתי, "לא יודע" ענה "קיוויתי שאתה תדע".
"שקט!!תתחילו לעבוד!!"אחד השומרים צעק עלינו.
חיכיתי שהשומר יפסיק להסתכל עלינו ואז הוספתי וסיפרתי לרודולף הכל אודות הברזל.
"יש לך אותו כאן?" שאל תוך כדי שהוציא גוש אדמה החוצה, הוצאתי את הברזל מכיסי והראתי לו את הברזל, "שטויות" אמר רודולף "זה לא כלום".
"הס!!" צעק השומר שוב.
הכנסתי את חתיכת הברזל לכיסי ושתקתי, ולא דיברתי עם רודולף עד סוף העבודה של אותו היום.
הוחזרתי חזרה לחדרי ועדיין הייתי מעוצבן על רודולף.
"אולי הוא צודק" תהיתי.

*

שבצאר ישב בחדר שלו, וניסה לחשוב על דרך בריחה, אך לא עלה במוחו שום רעיון.
"אני צריך לתקוף את השומר" חשב וידע שדבר זה לא אפשרי, בשל השריון שכיסה את גוף השומר מכף רגל ועד ראש.
הוא ישב אובד עצות, הוא לקח שאיפה, על מנת לקבל עוד מנת אוויר לראותי הריקות.
"כנראה שאצטרך לסמוך על רודולף ודפגארד" חשב.
הוא נשכב על רצפת החדר הקרה, כבר לא היה לא כוח לכלום, הוא בקושי אוכל, בקושי שותה וכמעט שלא נושם.
"אני הולך למות" חשב "אני הולך למות"

*

רודולף שהה בחדרו, וחיכה לארוחת הערב, עד שלפתע שמע את קולות השומרים מבחוץ.
"איך איבדת את זה?" זעם אחד השומרים, השומר השני רצה להגיב, אך לא הספיק מכיוון שהשומר השני הרים את קולו "לרפור!! אני לא מאמין איך איבדת את המפתח?"
לרפור הביט בחברו במבט כועס, הוא יודע שהוא טעה, והוא לא צריך שמישהו יגיד לו את זה.
"זה המפתח הכי חשוב!" צעק השומר על לרפור, לרפור הרכין את ראשו, והסתכל על זנבו האפור.
"שמרתי על העובדים שניקו את הקומה" אמר לרפור "ופתאום שמתי לב שנאבד לי המפתח".
רודולף ישב בחדר וחייך למשמע אוזניו, "זה מפתח מה שדפגארד מצא" חשב, והצטער על כך שצעק.
"למה לא חיפשת אותו ישר?!" שאל קרמוס, השומר השני.
"אני כן!, פשוט שמתי לב לכך רש אחרי שהם הלכו, ואז המפתח כבר לא היה בשום מקום" לרפור הרים את קולו.
"דביל!" צעק עליו קרמוס "עכשיו תביא לאסירים פה את ארוחת הערב שלהם".
רודולף יצא לעבר חדר המדרגות, ולרפור התחיל לחלק את ארוחות הערב של האסירים בשעה איחור.

*

גם היום יצאנו אני ורודולף לעבוד בשדות, הידיים שלי כאבו מרוב עבודה עד שבקושי יכולתי לסגור את ידי לאגרוף.
ובכל זאת היה עדיף לעבוד ולסבול, מאשר לשבת בחוסר מעש בחדר, לא ששואלים אותך מה אתה רוצה.
בלי שביקשתי או סימנתי רודולף נעמד לידי בשורה, והתחיל לספר לי אודות שיחתם של השומרים.
התחלתי לפתח תקווה, "יש עוד אפשרות לברוח" חשבתי "אתה יודע בשביל מה המפתח?" שאלתי.
"לא" אמר רודולף "אבל אחד השומרים אמר שזה המפתח הכי חשוב" עודד אותי.
"הפסיקו לדבר!" ציווה עלינו אחד השומר והפריד אותנו.
קרצתי לרודולף בעיני הימנית, והמשכתי לעבוד.

*
פאלוס ישב בראש המגדל שלו, וניכר היה שהגיעו להחלטה.
ספרקו נראה מרוצה מהרעיון שלו לתקוף עם העורבים, ורק אחר כך לתקוף רגלית דרך ההר הדרומי.
פאלוס שיבח אותו על הרעיון המוצלח, והוא היה ברקיע השביעי.
"רגע" אמר הגנרל נבוכדנצאר, ואחר היסס ואמר "למה לתקוף מההר הדרומי כשההר המערבי גבוה יותר"
ספרקו כבר תכנן את התשובה לשאלה הזאת, ולכן ידע לענות ישר.
"זה גם מה שהם יחשבו, וכך נפתיע אותם" ענה ספרקו "לא שהם חושבים שנתקיף, אבל תמיד כדי להיות מוכן" ספרקו הוסיף, וחייך חיוך יהיר.

*

"לא יכול להיות בצהריים" חשבתי, "כי השומרים מוחלפים בזמן העבודה".
ישבתי בחדר, וחשבתי על הבריחה "יש שני שומרים, האחד עם העיניים הכחולות, והאחד עם העיניים הירוקות, שמוחלפים מתישהו בערב".
הבנתי שיש לי חלון הזדמנויות מאוד קטן, אם בכלל.
"אני הולך לבדוק את זה הערב" החלטתי בליבי

* * *

אשמח אם תגיבו בקשר להכל, לשפר משפטים ורעיונות להמשך