סיפורי מלאכים: פרק 1

"עדין לא, עדין לא מספיק, אני צריכה להרוג יותר ויותר, זאת הדרך היחידה שאני אתחזק, זאת הדרך היחידה שאני יוכל לנקום, בואו אלי כולכם יחד אני יהרוג כל אחד ממכם, אני לא ייפסח על אף אחד, מלאך שד ערפד או כשף זה לא משנה לי, כל אדם שיעמוד מול המטרה שלי, אני יחתוך אותו לחתיכות קטנות עד שלא תוכלו לזהות אותו" אמרתי בריצה חותכת כל אדם שנעמד שנקרה בדרכי, ועיני האדומות בוהקות מבין חושך הלילה, הריסות הבניין וגופות השרועות בכל עבר שוחות בים של דם וחלקי גוף קטועים, מלאכים בעלי כנפיים לבנות טהורות עפו אלי משתמשים בכל כוחם בניסיון להביס אותי, אחזתי בשתי ידי קטאנה שחורה כשיערי
"זה מגוחך, היא משתמשת רק בחרב ועדין אנחנו לא מצליחים לגבור עליה" בחור אמר מעופף מעל ראשי, הסתכלתי עליו מרימה את ראשי, יש לו כנפיים לבנות הם כאלה יפות וטהורות חבל שאני יצטרך לתלוש אותם מגופו ולמרוט נוצה אחר נוצה שיעופפו באוויר הקר
"תמות, כולכם תמותו עד שלא יישאר אף אחד ממכם" צחקתי בחיוך לא שפוי, תפסתי בקצה כנפו הלבנה ומשכתי אותה אלי בחוזקה, הבחור נפל בחוזקה על האדמה שרעדה, מלאך אחר צרח לעזרתו ועף במהירות לכיווני, בהנפת חרב אל ראשו, העברתי את חרבי לאורך פניו וחציתי אותו לשניים ודם מותז על פני העדינות למראה, שני חלקי הגופה התגלגלו לציידי עד שנעצרו באיטיות לצד אבן גדולה
"לא ייתכן, אבא.." המלאך שהיה תחת לרגלי אמר בבכי קורע לב, הפנתי את מבטו אליו מטה את ראשי, הוא היה אבא שלו, זה בטח כואב לאבד אדם שיקר לך מול העיניים ללא ניסיון להציל אותו, זה עושה את זה אפילו יותר מהנה עכשיו
"נראה שאתה האחרון שנשאר, אני יעניק לך את המוות היפה מכולם" צרחתי בהנאה למראו המפוחד של הבחור, הנפתי את ידי במהירות ורגלי מונחת על בטנו של הבחור בכל משקלי, החרב נעצרה וננעצה בתחילת כנפו המוצמדת לגב, הבחור בכה ושפתו רועדת בפחד לאור חיוכי ועיני הגדולות שננעצו בעיניו, העברתי באיטיות את חרבי לאורך הכנף וצרחת כאב נשמעה מהבחור כשדם יורד מגבו, חייכתי מפרידה את הכנף מגב הבחור ודורכת אליה מקמטת את נוצותיה שהוכתמו בדם
"פחדנית, את מתחבאת מאחורי מסיכה, אין לך אומץ להראות את פרצופך האמיתי, את רוצחת" הוא אמר ברעד וצרחה, רוצחת אני לא רוצחת, רצח זה דבר חסר תכלית, רצח זה דבר שעושים להנאה, רצח זה דבר שהם עושים, דבר שהם תמיד עשו
"אתה רוצה לראות מה יש מאחורי המסכה, אם כך זה יהיה הדבר האחרון שתראה" אמרתי לו, ידי הימנית החזיקה את החרב וידי השמאלית נעה באיטיות לכיוון פני המוסתרות, הבחור פער את עיניו בפחד כשפני התגלו מבעד למסכה
"תמות" אמרתי וחרבי חתכה את גרונו בחתך נקי ומהיר, הבחור הפסיק להתפתל תחת רגליי וידו נשמטה, ירדתי מגופת הבחור ונעמדתי על הקרקע הלחה מדם, הסתכלתי בחיוך, שמה את המסכה על פניי, משקיפה על מעשה ידי היפיפה, דם, נהרות של דם בכל עבר ולהבות קטנות מרצדות מבין האבנים מאירות על מאות הגופות חסרות החיים וחלקי הגוף הקטועים בכל עבר סביב רגלי וחרבות הרוסות, שבורות זרוקות בכל עבר לאור הירח הלבן שהאיר במלוא כוחו את הלילה החשוך
"מה קרה כאן ?" חבורת בחורים הופיעה מחזיקה בחרבות וגלימות ארוכות שחורות כלילה על גב כולם, זאת התגבורת שהם שלחו ליחידה הזו, איזה דבר עצוב, עשרה אנשים לעולם לא יצליחו לגבור עלי גם לא מאה מהגברים החזקים והמיומנים ביותר שלהם לא יצליחו לגבור עלי
"את אחראית על זה, את הרגת את שיין, את הרגת את כולם" בחור אמר מסתכל אל גופה זרוקה בצד ודמעות בעיניו, מחזיק בחרב שלו בחוזקה הוא החל לרוץ אלי במהירות, בחור אחר ניסה לעצור אותו מלפעול בכזו פזיזות, חרבו חתכה את בטני וחיוך עלה על שפתי כשעיני נפערו וריצדו באור האש
"עיניים אדומות כדם, שיער ארוך ושחור כלילה, מבט מת בעיניים, מסכה לבנה כשלג, קטאנה מוכתמת בדם וניצב מעוטר בוורד כסוף קוצני, יכול להיות…,זאת היא אלקסיאל, מלאכית גיהינום הדם" הבחור אמר ורעד מפחד, הבחורים שהיו לידו החלו לברוח ולרוץ לכל עבר בצרחות פחד
"תברח" הבחור צעק לשותפו שרץ אלי בפעם השנייה, דמי היה על חרב הבחור וחיוך נסוך מאחורי המסכה, הרמתי את חרבי באיטיות מחכה לבחור, הבחורים רצו לכל עבר דוהרים ומשאירים שובל של אבק למרות שזה לא יעזור להם הרבה
"מאחור מידי" אמרתי ובהנפת חרבי הבחור נפל מת לרגלי ופיו פעור כשהחרב התיזה טיפות דם על האבן האפורה, הבחורים שנותרו עומדים, החלו להילחץ ולרוץ יחד עם אלה שכבר נעלמו מן ראייתי
"אנחנו כולנו הולכים למות" בחור צרח וכרע אל הקרקע, הוא נשא על ידו סמל ספירלה משולשת, הוא ערפד ממשפחת מלוכה, זאת אומרת שהוא טהור דם, האנשים האלה לא מפסיקים להפתיע אותי בטיפשותם, אם אני ישאר פה הרבה זמן אני ייהנה כל כך שאני אשכח לחזור הביתה, זה כל כך מרגש
"כן, אתם הולכים למות" אמרתי מסובבת את גופי ברפיון אל הבחור, ידי הרימה את חרבי שחתכה את האוויר בעוצמה אדירה ומחרישת אוזניים, בחור שרץ אל מחוץ לראייתי נפל ומת יחד עם שאר הבחורים במהירות
"טוב, כדאי שנחזור הביתה" אמרתי עונדת טבעת כסופה בעלת סלסולים כחולים על האצבע המורה ביד שמאל, עצמתי את עיני בחוזקה, שנאתי את הנסיעות האלו והאפשרות שהחרב תשסף את גרוני אם אני לא אחזיק אותה היטב גבוהה מאוד.