Be Perfect – פרק 3

פרק 3
שירה לא הייתה מודעת למה שהתרחש בתוך ביתה אחרי שהיא עזבה אותו. היא רק רצתה להנות מהנסיעה על האופנוע, ביום שמשי ויפה כזה, ולשמוע את השירים האהובים עליה באייפוד שלה. הנסיעה לבית-הספר לא הייתה ארוכה, ואפשר היה ללכת אותה ברגל, אך אחיה בן אהב לקחת אותה ולעשות איתה סיבובים בעיר, כי היא תמיד הייתה גורמת לו להרגיש טוב עם עצמו, ולהתחיל את היום בתחושה טובה. הוא לא היה נראה כל-כך טוב: הוא היה קצת שמנמן, בלי קוביות בבטן, היה לו שיער שחור מתולתל, עיניים חומות פשוטות ואף מעוקל. לא הייתה לא חברה, הוא לא היה חבר בנבחרת הכדורסל, והיה לו רק 3 חברים. אבל מה שהוא אהב בחייו שהם היו חבורה קטנה של 4, והם היו החברים הכי טובים ולא עזבו אחד את השני מאז שהם בני 10. בן אהב את החיים שלו, אפילו שהוא תמיד שאף ליותר, וכשהוא לא היה מקבל את מה שהוא רוצה הוא היה לפעמים מתחיל לבכות. הוא שנא את זה. אבל מה לעשות, הוא לא היה חכם כמו אחותו הקטנה או יפה כמוהה. הילדה הקטנה הייתה ג'ינג'ית מהממת, עם עיניים כחולות גדולות שהזכירו לך את הים, אף קטן מנומש ואוזניים לו גדולות מדי ולא קטנות מדי. החזה שלה היה בדיוק במידה הנכונה, היא הייתה 1.65, בדיוק בגובה הנכון, והיא הייתה הילדה הכי מקובלת בכיתה. בנוסף להכל, היא הייתה חכמה מאוד ותמיד קיבלה ציונים מעולים. אבל לא היה אפשר לקנא בה. פשוט לא. בן אהב אותה יותר מכל בן אדם אחר בעולם, ולא קינא בה ולא כעס עליה אף-פעם. כי לא היה אפשר לעשות את זה.
בדרך לבית-הספר הם עצרו ב"מאפייה של טוני" וקנו לעצמם קוראסונים עם חמאה לארוחת בוקר בבית-הספר, משם המשיכו לחטיבת-ביניים "מונסון", על שם המנהל הראשון שם שהקים את בית-הספר. בן הוריד את שירה ונתן לה חיבוק, ומשם היא המשיכה בדילוגים אל תוך בית-הספר.
* * * * *
שירה נכנסה לכיתתה, ו3, וישר קפצה עליה חברתה הכי טובה, שרון, ואמרה: "לא תאמיני מה שמעתי!" שירה ענתה לה: "אני גם בחיים לא אדע אם לא תספרי לי…."
"אוקיי. שמעתי-שהיום-שחף-הולך-להציע-לך-חברות!" שרון הסתכלה עליה במבט מתרגש ששואל "היית מאמינה?"
שחף היה ילד ששירה אהבה מתחילת השנה, והם היו ידידים ממש קרובים. פעם אחת הוא נישק אותה על הלחי כשהם חזרו יחד הבייתה, והיא חיכתה בקוצר-רוח שהוא ישאל אותה את הש א ל ה: "את רוצה להיות חברה שלי?" שירה לחשה לשרון באוזן "תאחלי לי בהצלחה" ונכנסה אל הכיתה, אל המקום שלה ליד שני, ומאחוריה ישב שחף יחד עם שרון. הצלצול נשמע וכל הילדים נכנסו לכיתה. שני התיישבה באיטיות במקומה ליד שירה, וכתבה משהו במהירות על פתק. את הפתק היא העבירה לשירה, ושירה כבר נחשה מראש מה יהיה כתוב בו: "שחף עומד להציע לך חברות היום". שירה ענתה לה: "אני כבר יודעת. שרון עדכנה אותי. אני ממש מתרגשת!" שני חייכה אליה והוציאה מתיקה את הספרים של שיעור היסטוריה עם מר ברקוביץ'. כשמר ברקוביץ' נכנס לכיתה כל התלמידים נעמדו, ובסימן שלו חזרו לשבת. מר ברקוביץ' קרא שמות והתלמידים ישבו בדממה במקומותיהם. כמה מהם קשקשו, אחרים התכתבו בפתקים, אבל אף-אחד לא העז לדבר. בשיעור של מר ברקוביץ' כולם היו בדממת מוות מכיוון שפחדו מהמורה. הוא היה המורה הכי קשוח ומפחיד בחטיבת הביניים "מונסון": היה לו שיער שחור שהחל להלבין, משקפיים גדולות ועגולות שהילדים נהגו לצחוק עליהם מאחורי גבו, עיניים שחורות שננעצו בקול אחד מהתלמידים כמו עיני נץ, וקמטים על המצח כשהוא היה מתעצבן. הוא היה גבוה, עמד תמיד זקוף ודיבר בקול סמכותי וחזק.
השיעור עבר לאיטו ושירה חשה התרגשות והרגישה שליבה עומד להתפוצץ. עם זאת היא הצליחה לבצע את כל המטלות שמר ברקוביץ' נתן, והוכתרה שוב כילדה המצטיינת ביותר בשיעור זה. אחרי השיעור הכפול בהיסטוריה הייתה הפסקה, בה ישבה שירה לבד עם שרון ושני כדי שאם שחף ירצה להציע לה חברות הוא לא יתבייש, ויוכל לבוא לבקש לדבר עם שירה בשקט. לצערה של שירה היא לא ראתה את שחף בכלל בהפסקה, אך היא חשבה שאולי הוא ירצה לעשות משהו מיוחד אחר-כך, כשהם יחזרו מבית-הספר ביחד. בשיעורים הבאים (גיאוגרפיה, חשבון, ספרות ועברית) היא כל הזמן הסתכלה אחורה, אל כיוונו של שחף, אך הוא רק בהה במורה ולא הסתכל עליה בכלל. שירה החלה להתעצבן מהיחס הקריר שלו כלפיה, אך היא הרגיעה את עצמה ושלטה ברגשותיה. 'אל תתעצבני עליו, הוא אולי מתבייש לעשות את זה בבית-הספר. בטח אחרי בית-ספר הוא ישאל אותך,' היא חשבה לעצמה, חייכה חיוך מרוצה וחזרה לספר שלה – "ממלכת האגדות" – והמשיכה להתנהג יפה במשך כל אותו היום.
אחרי בית-ספר היא חיפשה את שחף, אך הוא לא נראה בשום מקום, ולכן היא חזרה הבייתה לבד, עצובה ופגועה. 'מעולם לא הרגשתי כך,' היא חשבה לעצמה, 'אסור לי לתת לרגשות הרעים להשתלט עליי. אני צריכה לחשוב חיובי….' אך היום, היא לא הצליחה לחשוב חיובי. רגוזה היא חזרה הבייתה וחשבה לעצמה: 'נו טוב, אולי לבשל יעודד אותי'. שירה פתחה את דלת ביתה, חלצה את נעליה והלכה למטבח לשטוף ידיים, ושם היא גילתה את אמה רוחצת כלים מהבוקר. באוויר עמד ריח של פשטידת בשר ובולונז. "אמא, את אמורה להיות בעבודה עכשיו! משהו קרה?" שאלה שירה בדאגה, כי היא ראתה שהעיניים של אמא שלה נפוחות כאילו היא בכתה המון. "לא, לא קרה כלום. פשוט המפעל לא עובד היום, יקירתי. ואת עובדת כל-כך קשה כל השבוע, אז החלטתי שאני אשאר בבית ואפנק אותך." האם אמרה לביתה, וניסתה להסתיר את פניה העצובות והכאובות בארשת פנים של אם אוהבת ודואגת, שרק רוצה לבלות ארוחת צהריים נחמדה עם ילדתה. "אחרי כן אני אקח אותך לקניון ותבחרי מה שאת רוצה, בסדר?" שירה ראתה שאמה מתנהגת מוזר, אבל היא לא רצתה לפגוע ברגשותיה והחליטה לזרום עם זה. "בסדר גמור," אמרה שירה, התיישבה ליד השולחן ונהנתה ממנה גדולה של פסטה עם בולונז, פשטידת בשר ולקינוח מיץ תפוזים. הארוחה הייתה מהנה ושתי הנשים ישבו ודיברו וצחקו, בלי לדעת שהן צריכות ליהנות מכל רגע שנשאר להן אחת עם השנייה, כי בעוד שישה שבועות הרגעים האלה יגמרו.