Be Perfect – פרק 2

Be Perfect
פרק 2
* כעבור 11 שנים *
שירה פקחה את עיניה והסתכלה על השעון המעורר שעמד ליד מיטתה. 7:00 בבוקר. 'בדיוק בזמן', היא חשבה לעצמה. היא התמתחה, קמה מהמיטה, לקחה את התלבושת האחידה של בית הספר "מונסון", שהייתה מונחת על הכיסא ליד המיטה, מקופלת יפה ומחכה שילבשו אותה לכבוד היום החדש בבית-הספר. שירה התלבשה במהירות והלכה לצחצח את שיניה. אחרי כן היא הלכה בשקט-בשקט במסדרון, משתדלת שלא להעיר את אחיה הגדול ואת אמה, והלכה למטבח להכין ארוחת בוקר, וכריכים לבית הספר בשבילה ובשביל אחיה. היא פתחה את המקרר והחלה בהכנות לארוחת הבוקר: בייקון, ביצה וכוס קפה בשביל אמה, סלט ירקות עם בצל בשביל אחיה, וקערת קורנפלקס בשבילה. בנוסף היא הכינה את הכריכים בשבילה ובשביל אחיה לבית-הספר. אחרי זה היא הלכה לסלון, פתחה את הטלוויזיה וחיכתה שאמה ואחיה יתעוררו, כדי שתוכל לאכול איתם ארוחת בוקר משותפת רגע לפני שהיא יוצאת אל בית-הספר. לאט-לאט התארגנו אחיה ואמה, וכולם ישבו לאכול ארוחת-בוקר. "הבייקון יצא מצוין הבוקר, שירה. תודה רבה שהכנת את האוכל," אמרה אמה ושתתה לגימה ארוכה מהקפה שלה. "בבקשה. את היית מאוד עסוקה כל השבוע ואני חושבת שגם לך מגיע לפעמים לנוח," אמרה שירה. היא נהנתה מהמחמאות שאנשים הביאו לה אחרי שהיא עשתה מעשה טוב, וזה מה שעודד אותה לעשות מעשים שכאלה. טוב, לפחות היא חשבה כך. "אני חייב לרוץ לבית-הספר. את רוצה שאני אקח אותך על הקטנוע, שירה?" שאל בן אחיה את שירה, והיא הנהנה בשמחה. "כן, בבקשה," היא אמרה, פינתה את הצלחת שלה ושל בן אל הכיור, ועלתה אל חדרה במהירות בכדי להביא את נעלי הספורט השחורות שלה, ירדה בחזרה למטה, לקחה את הילקוט, ויצאה בעקבות אחיה החוצה, לא לפני שנתנה לאמה נשיקה ואיחלה לה שיהיה לה יום טוב. האם הסתכלה על שני ילדיה יוצאים החוצה, והתגאתה בביתה שנהייתה ילדה כזאת חברותית וחכמה, שמוצאת את הטוב שבכל דבר. היא ידעה את הסיבה האמיתית לכך, והחליטה שהיא לא מצטערת על המעשה שעשתה. רק לפעמים, כאשר אנשים מבקשים ממנה דברים והיא לא יכולה לסרב, דמעות עולות בעיניה של האם, כי היא יודעת שהיא האשמה בכך שילדתה היא מושלמת. "שתהיה מושלמת, שתהיה מושלמת….." אמה נגבה את הדמעות שעלו בעיניה, והלכה למחשב, לכמה דקות של רוגע לפני שתצטרך ללכת לעבודה. היא פתחה את המייל שלה וראתה דואר ממישהו שלא הכירה. היא פתחה אותו, מתוך סקרנות, ואז התחיל להתנגן שיר מהרמקולים של המחשב, שיר לא מוכר, שהאם לא שמעה אף-פעם. הוא נוגן בקול מפתה וצלול, קול מרגיע ושלו:
"12 שנים, 12 שנים,
12 שנים של חיים טובים ומאושרים
12 שנים, 12 שנים,
12 שנים קצרות אך ארוכות
12 שנים,
בהם נהנית מהחיים,
אך עם חלוף 12 השנים,
את האוצר תאלצי לתת,
למי? לאן? למה?
זאת לא תדעי,
אך כבר עוד מעט חלפו השנים,
והילדה שייכת אלינו,
אל העולם שלנו
עמוק-עמוק באדמה בפנים,
אם תרצי, תינתן הילדה,
בלי מריבות, כח או כפייה
אך אם תילחמי בנו –
סופך יהיה רע ומר."

והמחשב נכבה.
אמה הסתכלה המומה על המסך, והבינה שהגיע הזמן לתת את החוב.
לתת את הילדה.
אחרי 12 שנים של כיף והנאה.
עוד 6 שבועות בדיוק.