Be Perfect – פרק 5

פרק 5
אחרי ארוחת הערב החמה והטעימה שאכלו, שכללה ביצה מקושקשת ופסטה ברוטב שמנת, ואחרי שרחצה כלים, שירה עלתה אל חדרה. השעה הייתה 9:00, והיא החליטה שלא כל-כך מאוחר, ושהיא יכולה להתקשר אל שחף, חברה הטוב. היא חייגה את המספר המוכר, ועצרה לפני הספרה האחרונה. מה יש לה להגיד לו? היא החליטה שהיא תתחיל את השיחה בלשאול אותו על השאלה שלא הבינה בשיעורים שניתנו היום בהיסטוריה. היא כן הבינה את השאלה, אבל לא רצתה ישר להפיל עליו את הסיבה האמיתית שהיא מתקשרת. וחוץ מזה, הוא היה חזק בהיסטוריה, וסביר להניח שהוא יספק לה הסבר ארוך על השאלה. היא לחצה על הספרה האחרונה, והטלפון החל לחייג. "הלו?" ענה קולו המוכר של שחף. לרגע היא שקלה לנתק לו בפרצוף, אבל היא התעשתה על עצמה וענתה בקול רגוע "היי שחף." "מי זה?" הוא שאל מהקו השני של הטלפון. שירה הופתעה וענתה "אממ… זאת שירה… רציתי לדעת אם תוכל לעזור לי בשאלה שלא הבנתי בהיסטוריה." "אה. אמ.. אני קצת עסוק כרגע…. אולי תעתיקי אותה ממני מחר לפני השיעור?" הוא נשמע לחוץ. 'אולי הוא פשוט מתבייש כי אני יודעת שהוא אוהב אותי?' חשבה לעצמה שירה, ולכן היא החליטה לענות בקלילות: "כן, בסדר גמור… אין בעיה. אבל רציתי לדעת למה-" "אני יכולה לחזור אלייך עוד כמה דקות? אני ממש ממש עסוק כרגע." שחף אמר בתקיפות. שירה הופתעה ונפגעה, וכל מה שהיא הצליחה להוציא מפיה היה: "אה" קטן וחלוש. "תודה רבה! את חברה אמיתית." אמר לה שחף וניתק.
שירה ההמומה הניחה בזהירות את שפורפרת הטלפון, אבל לא הרפתה ממנה. שחף אף-פעם לא התנהג אליה ככה. הוא היה חברה האמיתי, היחיד שיכלה להתקשר אליו בכל מצב והוא יעזור לה. אבל אם לומר את האמת, היא כמעט אף פעם לא ניצלה את הקשר הזה ביניהם. 'אולי הוא נפגע ממני?' חשבה לעצמה. היא הרגישה תחושה מוזרה בבטן, כזאת שלא הרגישה אף-פעם. היא תמיד הייתה ילדה מאושרת, וחבריה כל הזמן הקניטו אותה שהיא "מושלמת". תמיד היא הייתה עונה להם שאין דבר כזה "מושלמת", והם היו מסכמים ביניהם שאם היה משהו מושלם בעולם – זאת הייתה היא.
שירה נשכבה על המיטה ובהתה בתקרה. הבטן המשיכה לכאוב לה מהתחושה המוזרה. 'אולי חטפתי מחלה כלשהי,' היא חשבה, אבל בתוך תוכה היא לא האמינה לעצמה. בסוף היא הפסיקה להרהר, ונרדמה.

* * * * *

עברו שבועיים מאז ה"ריב" האחרון שלה עם שחף, ובינתיים המצב רק הדרדר: שחף לא דיבר איתה מאז, אמא שלה הייתה חולה ולא הלכה לעבודה כבר שבוע, מה שאמר שהיא הייתה אחראית על כל מטלות הבית, והתחילו לצוץ לה קשיים בלימודים. שירה חיכתה בקוצר רוח ליום שבת, וכשהוא הגיע יחד איתו הגיע גם עוד אסון:
זה התחיל בכך שהיא התעוררה בשבת לקול של דפיקה על הדלת. היא חשבה שזאת סתם הרוח שדופקת דלתות, אבל כשהדפיקות לא נפסקו היא החלה להיבהל: 'אולי יש פורץ בבית?' שירה מיהרה להסתכל על השעון. השעה הייתה 8:30. 'למה אני מלחיצה את עצמי כל הזמן? זה די ברור שאין פורצים שבאים לבתים ב-8:30 בבוקר. מה קורה לי?' היא חשבה לעצמה. זאת שאלה שהיא שאלה את עצמה הרבה פעמים בשבועיים האחרונים. כל הזמן היו לה צרות.
הדפיקות לא הפסיקו אז היא החליטה ללכת לפתוח את הדלת לראות מי זה, כדי שאמה תוכל להמשיך לישון. היא ירדה מהמיטה בעייפות והלכה מהר במסדרון, אך כנראה שאחיה הקדים אותה, כי היא שמעה קולות מדברים. היא עצרה להקשיב. 'מה זה, ככה חינכו אותך? לצטט לשיחות של אנשים?' אמר קול קטן בראשה. אבל הקול היה כל-כך קטן, שהיא לא ייחסה לו חשיבות, והיא המשיכה לשבת שפופה בצללים ואמצה את אוזנה לקלוט מילים מהסלון. "….והוא פשוט לא מקשיב לי אף-פעם! אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני אוהבת אותו יותר מהחיים שלי, אבל אנחנו כל הזמן רבים…" שירה שמעה את הקול של אחותה. היא נלחמה בדחף לרוץ ולחבק אותה, ורק הציצה עם הראש מעבר לפינה. היא ראתה את אחותה יושבת כשהראש שלה מושען על הראש של בן, ושניהם ישבו ושתקו. 'כנראה יש לה שוב צרות עם דן,' חשבה שירה. היא כבר שמעה את אמה ואותה מדברות בטלפון על הבעיות שלהם. אמה תמיד אומרת שיש כאלה תקופות בחיים, ושזה עובר, שהם לא צריכים להישבר עכשיו, כשהם כל-כך צעירים. אם לומר את האמת, שירה לא אהבה את דן בכלל, אפילו שסיפרו לה שכשהיא הייתה קטנה היא הייתה אוהבת אותו יותר מאת אמא שלה, וזה אומר משהו.
עכשיו בן פתח את פיו, והוא דיבר כל-כך בשקט, ששירה הייתה צריכה לאמץ את אוזניה כדי לשמוע מה הוא אומר: "הבית פה גם מתפרק לנו. אמא חולה, אני עם הבגרויות עכשיו ואין לי זמן לטפל בה, ועל שירה מופלת כל האחריות. זה ממש יעזור אם תישארי כאן כמה ימים, ותעזרי לנו בבית. תגידי לדן את האמת, שאמא שלך חולה ואת צריכה להישאר לטפל בה כי לי יש בגרויות. ואם את מוכנה, שיבוא לכאן לגור איתנו. תשהו כאן כמה ימים עד שהמצב יסתדר." בן חייך חיוך מעודד וחיבק את אחותו. "אני צריכה לחשוב אם אני רוצה שהוא יבוא לכאן," אמרה שלי, "אבל אני אשאר." היא חיבקה את בן בחזרה. ככה הם ישבו כמה רגעים. פתאום הרגישה שירה טפיחה על כתפה ונבהלה עד שכמעט צרחה, אבל זאת רק הייתה אמה, שקמה כדי להכין לעצמה את הקפה של הבוקר. "לא יפה לצותת לשיחות של אנשים אחרים," אמרה אמה ושירה חייכה. "בואי. נלך למטבח להכין לך משהו לאכול," אמרה אמה ושירה הלכה בעקבותיה למטבח.
שירה התיישבה בכיסא ליד שולחן האוכל והקשיבה לקול הקומקום הרותח. אמה הכניסה 2 פרוסות לחם לבן לטוסט-קופץ והפעילה את המכשיר. "מה מתחשק לך היום, טוסטים שרופים או לא?" שאלה אמה, עדיין עם הגב מופנה אל שירה. "רגילים, לא שרופים," אמרה שירה וחשבה לעצמה: 'למה היא שואלת אותי שאלה זו, היא אחרי הכל יודעת מה אני אוהבת…..'
באותו רגע נכנסו שלי ובן למטבח, ושניהם נראו מופתעים שעוד מישהו ער בשעה הזאת. שירה רצה אליה וחיבקה אותה. "שלי, מה את עושה כאן???" היא שאלה. 'יופי,' חשבה לעצמה שלי, 'לפחות היא לא יודעת כלום.'
"סתם, חשבתי לבוא לבקר," היא ענתה לאחותה הקטנה.
'שקרנית. למה היא לא מספרת לי את האמת? אני כבר לא ילדה קטנה,' חשבה לעצמה שירה.
"ייייייייייייששש!!!! את יכולה לישון איתי בחדר הפעם? בבקשה בבקשה???" הסתכלה עליה שירה במבט מתחנן. "אני חושבת ששלי תישן בחדר שלה, שירה." אמה התערבה בשיחה. "לא זה בסדר. תודה, אמא, אבל אני חושבת שלילה אחד בחברת שירה לא יעשה לי כלום," ענתה לה שלי. "2 לילות," התווכחה שירה. "2 לילות והדיון הזה נגמר עכשיו, בואי תאכלי, הטוסטים שלך מוכנים" אמרה אמה והוציאה את הטוסטים מהטוסט-קופץ. "אני מיד מכינה לכם עוד טוסטים. אם הייתי יודעת שיש לנו אורחת, הייתי מכינה כבר מראש…" הוסיפה אמה בחיוך מסתורי.
"אמא, זה בסדר. את לא צריכה להכין לנו אוכל. לכי למיטה, תשכבי לנוח עוד קצת זמן." אמרה שלי. "אהה, בן סיפר לך כבר שמועות על זה שאני חולה? נו טוב, אני מניחה שאם את בבית זה אומר שיש מישהו שיעשה את המטלות במקומי. ואני באמת מרגישה קצת חלשה…." אמרה אמה והחלה להתנדנד. היא נאחזה בשיש ובן בא לתמוך בא. יחד הם יצאו בשקט מהמטבח והלכו למסדרון, בכיוון החדר של אמה.
שלי ושירה נשארו לבד בחדר. "שמעת משהו ממאיה לאחרונה? איך היא מסתדרת בצבא?" ניסתה שלי לפתוח בשיחה, שלא תגיע לכיוון לא רצוי מבחינתה. "מאיה בסדר גמור. היא תגיע בשבת הבאה הבייתה, ואם תישארי עד אז, תוכלי לראות אותה…" שלי הרגישה שהשאלה עומדת לשירה על קצה הלשון, אבל ראתה איך היא מתאפקת. היא נאנחה ואמרה: "יש משהו שאת רוצה לשאול?" היא שאלה אותה. "כן, תהיתי בעצם…." התחילה שירה והשתתקה, ואז הוסיפה במהירות: "תהיתי בעצם למה באת לכאן!" היא אמרה בקול שהלך והתחזק ממילה למילה ואחרי כן שמה את ידיה על פיה. "זה בסדר שאת שואלת, זה טבעי," אמרה שלי. "זה לא שאני לא שמחה שאת כאן," מיהרה שירה להוסיף, "רק אני שומעת הרבה שיחות שלך עם אמא על צרות שיש לך עם דן וגם שמעתי מקודם את השיחה שלך ושל בן…." היא אמרה והרגישה כמו גנב שנתפס בשעת מעשה. היא התחילה להאדים. "אהה… אז שמעת. טוב, בעצם, אז את כבר יודעת הכל: אני נשארת כאן עד שאני אירגע ואז אני אקרא לדן שיבוא לגור איתי כאן, אם אמא עדיין לא תרגיש טוב בזמן הזה. ואם מאיה באה שבוע הבא, כנראה שאני אחכה עד שהיא תבוא. זה הכל, בעצם, אין שום-דבר מיוחד." הסבירה שלי את הסיטואציה ושירה נרגעה. "ועכשיו, רוצה לעזור לי לעשות הפתעה לאמה ושתינו נכין יחד פנקייקים?" שלי שאלה ושירה הנהנה. 'זה הולך להיות שבוע נהדר,' חשבה לעצמה שירה, והראתה לשלי היכן מוציאים את החומרים לפנקייק.

* * * * *

באותו זמן בן השכיב את אימו על המיטה והסתכל עליה בדאגה. היא אף-פעם לא נראתה כך: קמטים היו חרושים בכל מקום בפניה, מסביב לעיניה היו עיגולים שחורים שהעידו על חוסר שינה, שערה היה פרוע ולא מסורק ומסודר, והיא נראתה ממש רע.
בן פנה לצאת מהחדר אבל אימו לפתה את ידו ואמרה לו "שב." בן ציית והתיישב בקצה המיטה. אמה קמה מהמיטה והלכה אל שולחן האיפור שלה, והוציאה מהמגירה מסיר איפור וצמר גפן. בן לא הבין מה קורה בהתחלה, ואז הוא קלט: 'אמא לא באמת חולה?' הוא חשב לעצמו. ואכן, ברגע שאמה הורידה את האיפור הכבד ששמה, נראו שוב פניה החייכנים, רק שהפעם לא נמרח חיוך על פניה. עיניה היו אדומות ונפוחות ופניה היו מלאים בדאגה ובעצב. "אמ… אמא?" בן שאל. "חמוד שלי, תקשיב לי טוב. אולי יהיה לך קשה להאמין, אבל אתה חייב." אמה הסתכלה על בנה, נשמה עמוק ואמרה: "זה קרה כשאתה היית בן 6. לביתנו הגיעה אישה שטענה שהיא 'פיה טובה' שמגשימה משאלות. באותו יום עשיתי מעשה נורא, שאני אצטער עליו עד יום מותי…." אמה הפסיקה באמצע דבריה והחלה לבכות. היא השתדלה להירגע ובקול רועד המשיכה את סיפורה: "באותו יום ביקשתי שאחותך תהיה מושלמת. עכשיו אתה מבין למה היא כזאת נחמדה תמיד ומוצאת את הטוב שבדבר. ובטח שמת לב שבשבועיים האחרונים מצבה לא כל-כך טוב. זה בגלל שהמשאלה הוסרה. אולי פשוט כדאי שאראה לך את זה…." את המשפט האחרון היא מלמלה בשקט והלכה למחשב. באמצע הדרך היא מעדה ובן תפס אותה לפני שתיפול. אמה לא אמרה לא אפילו תודה ופשוט הדליקה את המסך, פתחה את האימייל שלה והפעילה שיר. השיר נשמע כך:
"12 שנים, 12 שנים,
12 שנים של חיים טובים ומאושרים
12 שנים, 12 שנים,
12 שנים קצרות אך ארוכות
12 שנים,
בהם נהנית מהחיים,
אך עם חלוף 12 השנים,
את האוצר תאלצי לתת,
למי? לאן? למה?
זאת לא תדעי,
אך כבר עוד מעט חלפו השנים,
והילדה שייכת אלינו,
אל העולם שלנו
עמוק-עמוק באדמה בפנים,
אם תרצי, תינתן הילדה,
בלי מריבות, כח או כפייה
אך אם תילחמי בנו –
סופך יהיה רע ומר."

בן בהה המום במסך. "א-את מתכוונת שהיא תלך?" שאל בן בהיסוס אחרי כמה רגעים. אמה הנהנה. "אבל – לאן? איפה? מי? מה? ולמה???" שאל בן. אמה הסתכלה עליו במבט כאוב ואמרה: "אני לא יודעת. כנראה איש אינו יודע. מלבד הבן-אדם ששלח הודעה זו. אך אני חושבת שיש דרך לגלות. בשעה 12:00 בלילה אתה ושלי תבואו לחדרי ואראה לכם את הפיתרון שלי. אחרי ששירה תלך לישון."