שנאה בין שתי ממלכות פרק -27-

טוב, אני יודעת שהתגעגעתן אליי.. כן, אתן כל כך שקופות.. :)
סתם, אז איך החופש בננות? נהנות? יופי, אז תיהנו ממנו כל עוד אתם יכולות.. גם אני רוצה.. (חופש)
טוב, אז אחרי שלל הדיבורים שלי אני מעלה פרק חדש.. אני מקווה שתאהבו אותו.. אני יודעת שאני אהבתי.. ובנימה זו.. בהנאה! :))))))

פרק -27-
קסנדרה עשתה את דרכה אל הארמון. כבר יומיים שהיא נמצאת בדרכים. היא החליטה להאריך את הדרך, למשוך את הזמן עד שתגיע בחזרה אל הארמון המעט עוין כלפיה.
קסנדרה הביטה בפרחים ובעצים שהקיפו אותה וחייכה למראם הססגוני והמיוחד.
היא הסכלה והבחינה מרחוק בארמון, היא לא רצתה להודות בזה, אך למרות שלא רצתה לחזור היא קצת התגעגעה אל חלק מהאנשים; אל דריינה ואפילו בלה.
הבן אדם היחיד שלא רצתה להודות בכך שהיא מתגעגעת הוא כריסטופר. קסנדרה שביומיים האחרונים עשתה את דרכה אל הארמון במחשבות על יחסיה עם כריסטופר, לא רצתה לחשוב עליו יותר. היא ידעה שהיא גורמת לעצמה סבל ודבר לא יקרה ביניהם, אבל המחשבה על כריסטופר, החיוך שלו, גרמה לה לזרמים חזקים של תשוקה בכל גופה.
"למה אני מייסרת את עצמי במחשבות על כריסטופר, למה אני ממשיכה לחשוב עליו כשאני יודעת כשאין לכך מטרה?" חשבה לעצמה קסנדרה.
קסנדרה ניערה את ראשה, מנסה לשכוח מן המחשבות כשהעיפה מבט על הקשת שלקחה מביתה, היא הייתה עשויה מעץ מלא בצבע עץ אלון בהיר.
סבתה סיפרה לה שקשת הייתה שייכת לאביה. כאשר ניסתה קסנדרה ניסתה לשאול אותה על המסדר, ומה משמעות הדפים השתתקה סבתה והתכנסה בתוך עצמה וקסנדרה החליטה לעזוב את הנושא.
קסנדרה כבר הייתה קרובה אל הארמון. היא נכנסה אל תוך היער וצעדה באיטיות כשלפתע שמעה שאגה נוראית.
קסנדרה הוציאה חץ וכיוונה את הקשת שלה, היא הלכה בזהירות, נזהרת שלא להשמיע קול. היא עשתה צעד נוסף כששמעה את השאגה, הפעם הקול היה קרוב יותר אליה.
קסנדרה לקחה נשימה עמוקה וצעדה לעבר הקול, כשלפתע הבחינה בקול רשרוש מן אחד השיחים בצד.
היא כיוונה את הקשת אל השיח והתקרבה אליו, היא לקחה נשימה עמוקה וצעדה אל מאחורי השיח, אך דבר לא היה שם.
קסנדרה נשמה לרווחה כשלפתע הרגישה חוד חרב בגבה.
"תניחי את הקשת על הרצפה בעדינות, ותסתובבי כדי שאני אוכל לראות אותך," שמעה קסנדרה את קולו של כריסטופר.
היא חייכה בהקלה, התכופפה להוריד את החץ, עוד מרגישה את חוד החרב על גבה והיא הסתובבה בעדינות ונעמדה מול כריסטופר שנראה מופתע.
"קסנדרה, מה את עושה פה, מתי חזרת?" שאל כריסטופר ולא ניסה להסתיר את סקרנותו.
היא חייכה. "חזרתי עכשיו כששמעתי את קול, מה זה היה?" שאלה.
"אני לא יודע, כבר שבוע שמגיעים אנשים מודאגים אל הארמון על דיווחים של תקיפות ורציחות של ילדים ואנשי משפחה. האנשים שהגיעו טענו שהם שמעו קול שאגה נוראית."
קסנדרה הסתכלה סביבה ושאלה בדאגה, "איפה אנשי המשמר שלך?"
"הם נמצאים בחלקים אחרים של היער," אמר כריסטופר.
קסנדרה הסתכלה עליו בהלם. "ואף אחד לא נמצא איתך עכשיו, זה לא נורמאלי." אמרה בזעזוע.
כריסטופר חייך ואמר, "התגעגעתי לדאגה שלך."
קסנדרה הסמיקה במבוכה ואמרה, "אני לא דואגת."
הוא חייך. במשך כמה שניות הם הסתכלו אחד על השני כשלפתע קול שאגה מחרידה נשמע ולאחריו קול שיסוע וקריעה.
"מה זה היה?" שאלה קסנדרה בבהלה והרימה את הקשת.
כריסטופר הסתכל סביבו בדאגה ואמר, "אני מקווה שאף אחד לא נפגע." הם התחילו להתקדם לעבר מקור הרעש כקסנדרה ראתה את אחד החיילים שרוע על האדמה עם פניו על הקרקע.
קסנדרה וכריסטופר התקרבו אל עבר החייל הדומם. בתנועה אחת הזיז כריסטופר את הגופה וקסנדרה צרחה בפחד. גופו של החייל היה קרוע לחתיכות, כל אבריו הפנימיים הוצאו החוצה בצורה ברוטאלית ופניו היו מושחתות עד תום.
כריסטופר הביט בקסנדרה שנראתה מזועזעת ואמר, "קסנדרה, תחזרי לארמון."
היא הביטה בו ואמרה, "אני לא חוזרת. אני לא חוזרת עד שאנחנו לא הורגים את החיה הזו."
כריסטופר הסתכל עליה בחוסר אמון. הוא לא הבין אותה, איך היא מסוגלת להיות כל כך אמיצה במצב כל כך מפחיד, כל בחורה שהוא מכיר הייתה תופסת רגליים ובורחת כל עוד נפשה באפה, אבל לא קסנדרה. היא הייתה מיוחדת, שונה.
"אם את נשארת, אנחנו עושים את זה בדרך שלי," אמר.
היא הנהנה בראשה, והם עמדו בהיכון עם כלי הנשק שלהם והתחילו לצעוד בעקבות העקבות שהיו על האדמה.
מסריקה קצרה, היה נראה שהעקבות שייכות לדוב גדול. הם הלכו בזהירות, עושים את צעדיהם בשקט כשהגיעו אל פתח מערה גדולה.
הם נכנסו פנימה, צועדים אל עבר מקור הקול. כאשר היו קרובים לקסנדרה לא היה שמץ של ספק שזה קולות לעיסה. היא לא רצתה לחשוב איזה איברים החיה אוכלת.
היא נעצרה וכריסטופר שאל בדאגה, "את בסדר?"
"אני בסדר, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור ולהביא פלוגת לוחמים, אנחנו לא נוכל להיחלם נגד החיה לבד."
"את צודקת, אבל אני רק רוצה להעיף מבט, לראות את הגודל של החיה, לדעת עם מה אנחנו הולכים להתמודד," אמר כריסטופר והמשיך להתקדם לאורך המנהרה.
קסנדרה צעדה מאחוריו, לא מורידה את הקשת לרגע. כאשר שמעו את קולות הלעיסה ידעה קסנדרה שהם הגיעו.
קסנדרה הציצה בחיה לרגע קט ומיד חזרה להסתתר. קסנדרה עמדה המומה. היא זיהתה את החיה העומדת שם ואוכלת בשר אדם. זו הדובה שנלחמה בה בפעם הראשונה כאשר עשתה את הבחינות לאלפריק, אך הדובה לא נראתה כמו שהייתה, בעיניה היה מבט אכזרי, רצחני.
קסנדרה הסתכלה על כריסטופר ואמרה בשקט, "אנחנו חייבים לצאת מכאן, עכשיו!"
הוא הנהן בראשו והם הסתובבו לצאת כששמעו את קול הדובה שואגת בקול. הם קפאו על מקומם. קסנדרה שמעה את נשימותיה הכבדות של הדובה מאחוריה. היא לא הייתה מסוגלת לנשום. היא ידעה מה יקרה אם היא תזוז אפילו מילימטר ועל כך נשארה קפואה במקום.
קסנדרה נשמה בהקלה וסימנה לכריסטופר לצאת החוצה כשלפתע הבחינה שאחד החיצים שלה עומד ליפול, היא מיד תפסה אותו, אך מבלי לשים לב הזיזה אבן בינונית שעמדה על סלע ונפלה על הרצפה בקול רעש. הדובה שכבר התכוונה לחזור בחזרה לארוחתה הסתובבה בחזרה ושאגה במלוא גרונה.
"רוצי," צרח כריסטופר.
קסנדרה לא חיכתה שנייה נוספת והם רצו החוצה, כשהדובה בעקבותיהם.
"מה נעשה, לא נוכל להמשיך לרוץ," אמרה קסנדרה בפאניקה כאשר נעצרו להתחבא מאחורי אחד העצים.
"יש לי רעיון. את יודעת להשתמש בקשת?" שאל.
היא הנהנה בראשה והוא אמר, "זה מה שיקרה. אני, אשמש כפיתיון ואת, ברגע שהדובה תבוא לתקוף אותי תירי בה, מובן?"
"לא! זה לא מובן, אתה נורמאלי, אתה לא יכול לשמש כפיתיון, אני לא אתן לך. אני אשמש כפיתיון."
"קסנדרה, זה לא הזמן למעשי גבורה, אני—"
"כריסטופר, אני לא מחפשת מעשי גבורה, אבל לשים את עצמך בקרב הזה שבו את יכול להיהרג היא חסרת אחריות ולא נורמאלית."
קסנדרה וכריסטופר שמעו את קול תפיפות רגלי הדובה בעקבותיהם וכריסטופר אמר, "אין זמן, רוצי קסנדרה. חכי לסימן ממני ותפעלי."
לא היה לה מספיק זמן להתווכח והיא רצה משם, היא עשתה מרחק קצר כשהבחינה בכריסטופר שעמד עם החרב השלופה וניסה להלחם כנגד הדובה, אך האחרונה שהייתה חזקה יותר וגדולה, הרימה את רגלה הקדמית והעיפה את כריסטופר אשר נתקל בעץ ונפל על הרצפה מחוסר הכרה.
הדובה עשתה את צעדיה אליו וקסנדרה הבינה שהגיעה תורה. היא כיוונה את החץ אל הדובה וירתה, אך החץ פספס ונתקע בעץ סמוך.
הדובה שהייתה מרוכזת בטרף שלה, לא הבחינה בחץ. קסנדרה שלפה חץ נוסף וכיוונה אותו אל הדובה. היא ראתה את הדובה מרימה את טלפיה בכדי לפגוע בכריסטופר וקסנדרה שלא הייתה מסוגלת לצפות בזה, כיוונה את החץ וירתה. החץ פגע הישירות בליבה של הדובה.
הדובה השתגעה וקסנדרה ראתה את הסכנה שכריסטופר נתון ולא יכלה לזה לקרות. לפתע הרגישה כח עצום מתפוצץ בתוכה והיא צרחה בכאב, התגובה הייתה מידית, כל מה שהיה במרחק של שלוש קילומטרים ממנה, נשבר ונהרס. הדובה שהייתה רגע לכן ליד כריסטופר, שכבה שרועה מתה על האדמה במרחק מטרים ספורים מכריסטופר.
קסנדרה רצה אל כריסטופר שהתחיל להתעורר.
"אתה בסדר?" שאלה קסנדרה בדאגה, היא נגעה בפניו כדי לבדוק שהוא לא נפגע, כשהבחינה בשריטה שהשאירה הדובה על חזהו. קסנדרה נגעה במקום השריטה וכריסטופר נאנק בכאב.
"אני מצטערת, אני לא התכוונתי, "אמרה קסנדרה בשקט. כריסטופר הביט סביבו ואמר, "המחזה הזה מוכר לי. קסנדרה, מה עשית?" שאל והביט בה במבט חודר.
קסנדרה הסתכלה עליו בפחד ואמרה במהירות, "לא.. אני לא יודעת מה קרה. רגע אחת אני עמדתי ויריתי וברגע השני המקום נראה ככה."
כריסטופר הרים גבה וקסנדרה שרצתה להעביר נושא שאלה, "איך אתה מרגיש?" והרימה יד בהיסוס בכדי להסיר לכלוך מפניו.
"אני בסדר, מלבד כמה חבלות קטנות ומזכרת מהדובה המקסימה." אמר, ופשט את חולצתו כדי להביט במה שעשתה לו הדובה.
קסנדרה שהסתכלה על חזהו השרירי, הבנוי טוב הסמיקה במבוכה. היא הייתה כל כך קרובה אליו וידעה שאם היא לא תתרחק ממנו היא תעשה משהו מטופש.
כריסטופר שהסתכל על קסנדרה שאל, "את בסדר?"
היא הנהנה בראשה ואמרה, מכחכחת בגרונה במבוכה, "אולי נחזור לארמון, אני בטוחה שדואגים לך, ואחרי מה שקרה כאן ביער אני בטוחה שכל אנשי הצבא יוצאים לחפש אותך." ונעמדה.
"בסדר, את יכולה לעזור לי?"
היא הושיטה לו את ידה והוא התרומם. קסנדרה בלעה בכח, הוא עמד קרוב אליה, גופו צמוד לגופה. היא יכלה להרגיש את שרירי חזהו. היא הסתכלה עליו, כל מה שרצתה לעשות באותו רגע היה להרגיש את מרקם שפתיו על שפתיה, את טעמו המתוק והמשכר של ידיו על גופה.
כריסטופר שהסתכל על קסנדרה העביר בראשו את אותם מחשבות. בלי לחשוב, הוא חפן את פניה בידיו והתקרב אליה, שפתיו כבר מרפרפות על שפתיה. קסנדרה פתחה את שפתיה בכמיהה, היא כל כך רצתה להרגיש אותו, לטעום.
"כריסטופר," מלמלה קסנדרה בשקט.
הם לא הספיקו להצמיד שפתיים כששמעו את קולם של אנשי המשמר, מחפשים אחר כריסטופר.
קסנדרה התרחקה מכריסטופר, היא הסתכלה עליו בבהלה ואמרה, "לא הייתי צריכה לעשות את זה." והיא ברחה משם.
כריסטופר עמד שם המום עד שאנשי המשמר הבחינו בו והתקרבו אליו. "נסיך, המלך דואג בוא בבקשה עימנו."
כריסטופר הנהן בראשו וצעד איתם בחזרה לארמון. כריסטופר לא היה מרוכז, לפני כמה דקות הוא עמד לנשק את קסנדרה ועכשיו הכל נהרס. כל קרוב היה לטעום את מגע שפתיה, לחקור את גופה בידיו ועכשיו הרגע נעלם ולא יחזור יותר. הוא רצה אותה יותר ממה שרצה בחייו, היא הייתה שונה, מיוחדת ומרתקת. הנערה היחידה שהתייחסה אליו כאל בן אדם ולא כאל נסיך, האחת שמכירה אותו כמו שהוא. והאמת היא שהוא מתאהב בה.
כריסטופר שלא היה מוכן לוותר, החליט שכאשר יחזור לארמון הוא יבוא היישר לחדרה של קסנדרה להבין את רגשותיה כלפיו.
קסנדרה שהגיעה בחזרה לארמון, רצה אל חדרה, היא רצתה להיות לבד ולהתייחד עם המחשבות שלה לבד כשפגשה בדריינה.
"קסנדרה, מה קרה?" שאלה דרינה בדאגה שכשראתה את חברתה מתרחקת ממנה אל חדרה. דריינה הלכה בעקבות חברתה ונכנסה אחריה לחדר.
קסנדרה נשכבה על המיטה ודריינה התיישבה על הכיסא שעמד בצד.
"קסנדרה, מה קרה, את בסדר?"
במשך כמה דקות קסנדרה שכבה בשקט על המיטה ואז התרוממה ופנתה להביט בחברתה שהביטה בה בדאגה. "הכל בסדר, מושלם!" אמרה במרירות.
דריינה התרוממה מהכיסא והתיישבה ליד קסנדרה על המיטה. "מה קרה?"
קסנדרה לקחה נשימה עמוקה וסיפרה לה את מה שקרה ביער, פרט למה שאירע ליער ברגע שצרחה. כאשר היא סיימה דריינה הביטה בה בהלם.
"את רוצה להגיד לי שאתם הרגתם את החיה?" שאלה דריינה.
קסנדרה הנהנה בראשה בקוצר רוח ואמרה, "דריינה, אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה להשלות את עצמי. דבר לא יכול לקרות ביני לבין כריסטופר ואני לא רוצה שישבר לי הלב בגללו."
דריינה הסתכלה על חברתה ואמרה, "אני יודעת קסנדרה, אבל לפעמים בחיים צריך לקחת קצת סיכונים, מי כמוך יודעת."
קסנדרה ודריינה חייכו והאחרונה המשיכה, "קס, לכי בעקבות מה שהלב שלך אומר."
קסנדרה נאנחה ואמרה, "אני לא יודעת. אני כל כך מפחדת, אני לא רוצה להיפגע, אני באמת לא רוצה."
דריינה התרוממה מהמיטה ואמרה בעדינות, "אני אשאיר אותך לבד." והסתובבה לצאת. "כיף לראות אותך שוב, היה חסר בלעדייך," אמרה לפני שעזבה.
קסנדרה שצנחה על המיטה, הוציאה צעקת תסכול לתוך הכרית שלה. כעבור כמה דקות היא שמעה דפיקות על הדלת, קסנדרה התעלמה מהם בתקווה והדופק ילך ואחרי כמה שניות הדפיקות פסקו.
"לא מכובד לא לפתוח לנסיך," שמעה קסנדרה את קולו של כריסטופר.
קסנדרה התהפכה במיטתה בכדי להביט בכריסטופר והוא לא היה יכול לחשוב כמה מושכת היא נראית כך.
"מה אתה עושה כאן כריסטופר?" שאלה קסנדרה והתרוממה מהמיטה.
"רציתי לדבר איתך," אמר כריסטופר. "על מה שקרה ביער."
קסנדרה הביטה בו ואמרה ביובש. "לא קרה דבר ביער, זו הייתה טעות."
כריסטופר הביט בקסנדרה והתקרב אליה, גופו במרחק סנטימטרים ספורים מגופה. "טעות?" שאל בשקט.
קסנדרה לא יכלה לחשוב על קול יותר סקסי משל כריסטופר. זרמים שונים השתוללו בגופה, היא ידעה שלא תוכל לדחות אותו, היא ידעה שהיא עושה טעות. אבל מראהו בתוך חדרה, מביט בה השכיח בה כל מחשבת נגד.
קסנדרה בלעה את רוקה ואמרה, "כריסטופר..אני..אני לא חושבת שזה רעיון טוב. אתה נסיך ואני..ובכן, אני משרתת, כריסטופר, אני—"
כריסטופר לא נתן לה לסיים, הוא דחף אותה לקיר בעדינות כך שגופו נלחץ אל גופה.
היא הסתכלה עליו, כל כך רצתה בזה, בו. ולא רק בגלל גופו, אלא בגלל מי שהוא. הוא היה היחיד שהצליח לראות אותה יותר ממשרתת, יותר מרק אלביונית אלא בתור בת אדם.
הוא היה איתה ברגעים הקשים וניסה לתמוך בה בכל דרך אפשרית וקסנדרה שלא רצתה להודות בזה הרגישה שהיא מתחילה להתאהב בו.
"כריסטופר, זה לא בסדר..מליסה," מלמלה קסנדרה. היה לה כל כך קשה להביא טיעון כשהוא עמד צמוד כל כך לגופה.
היא ניסתה להוציא משפט נוסף אך כריסטופר חפן את פניה בידיו והצמיד את שפתיו לשפתיה. התגובה הייתה מידית, קסנדרה איבדה כל טיעון שעוד היה בה. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו, מעבירה יד בשערו הרך.
בתחילה אלו היו נשיקות קצרות ופשוטות, אך ברגע שפתחה את פיה לשונו התמזגה עם לשונה, טועמת, חוקרת. זה היה כל מה שרצתה, כל מה שאי פעם חלמה והיא לא רצתה להפסיק.
כעבור כמה שניות הם התנתקו כדי לקחת אוויר וכריסטופר אמר, מכחכח בגרונו. "קסנדרה, אני—"
קסנדרה הסתכלה על כריסטופר שנראה לפתע רציני. "זה בסדר, כריסטופר, אני מבינה," אמרה קסנדרה באכזבה, היא ידעה שלא הייתה צריכה לעשות את זה.
כריסטופר הסתכל עליה בהפתעה וחייך, "את מקסימה," אמר ונישק אותה בשנית.
קסנדרה התמסרה לו כל כולה, היא הרגישה איך הנשיקה סוחטת את כל כולה עד שנשארה חסרת אוויר.
"מה שרציתי להגיד, זה שאם אנחנו הולכים על זה, אנחנו נהייה חייבים להיות סודיים לחלוטין, אסור שאף אחד יחשוד," אמר בחיוך קטן.
קסנדרה הנהנה בראשה והוא אמר, "אני חייב לחזור, אמרתי לדודי שאני הולך להביא כמה חפצים מהחדר."
"זה בסדר," אמרה ונישקה אותו. "לך."
הוא נתן לה נשיקה אחרונה ועזב את החדר. קסנדרה חייכה באושר, היא הסתכלה על עצמה במראה וסידרה את השיער שלה כשלפתע הכאב שהרגישה ביער תקף אותה בשנית והיא נפלה על הרצפה בכאב.
קסנדרה ידעה שהיא חייבת לספר לאלפריק והחליטה שתדבר אתו ותברר הכל.