שנאה בין שתי ממלכות פרק -26-

טוב, הנה פרק חדש..אני מקווה שתיהנו, הוא ארוך..ואני מקווה שגם מעניין..יש המון פרטים חדשים..בערך…
טוב, יאללה..

פרק -26-
הדבר הראשון שראתה קסנדרה כאשר חזרה לעיר הולדתה היה ההרס שנגרם לכמה מן הבתים. במשך כמה שניות היא הביטה בהלם על ההרס כשהבחינה באישה זקנה שבוחנת אותה. קסנדרה התקרבה לזקנה שנבהלה ודידתה בחזרה לביתה.
"בבקשה, עצרי, אני לא אוריניית," אמרה קסנדרה לזקנה. האחרונה נעצרה והביטה בחשדנות.
"מה קרה כאן?"
האישה הזקנה נאנחה ואמרה, "זה הכל בגלל הבחורה הזאת, קסנדרה, היא הרסה לכולנו את חיינו. מאז שהיא הועברה לארמון המלך חיינו השתנו לרעה, אלפרד וחבורתו לא מפסיקים לשדוד ולהתעלל בנו, ואם זה לא היה מספיק, גילנו שקסנדרה משתפת פעולה עם המלך, ממש כאילו היא שכחה מי היא."
קסנדרה הביטה בהלם באישה. "ומה קרה למשפחה שלה?"
"אלפרד לקח אותם כדוגמא אישית להראות לנו מה יקרה לאלו שיחליטו לעבור צד," אמרה האישה בזקנה. היא נאנחה בשנית והמשיכה בחזרה לחורבה הקרובה.
קסנדרה עשתה את שארית הדרך בריצה לביתה, היא פחדה לחשוב מה עשו למשפחתה. כאשר הגיעה לבית, היא הבחינה בביתה שנראה הרוס, וסימן ההיכר של אוריניוס היה על דלת הבית.
קסנדרה צעדה בחשש לתוך הבית, היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. הדלת היה חורבה. הספות הפשוטות היו קרועות, שולחן האוכל היה שבור והפוך. שתי המיטות שהיו בפינת החדר היו הפוכים.
"מה קרה כאן?" שאלה קסנדרה בפחד. דמעות חמות זלגו במורד לחייה. היא לא הייתה מסוגלת להסתכל על הבלגן הנורא, היא הסתובבה לצאת כשהבחינה באן, חברתה הטובה.
"אן," אמרה קסנדרה והתנפלה על חברתה בחיבוק פראי.
"קסנדרה, זו את?" שאלה אן, כאשר עמדה חבוקה בחיבוק הדוב של קסנדרה. כעבור כמה רגעים הן התנתקו וקסנדרה שאלה, "איפה המשפחה שלי, הם בסדר, מה קרה להם?"
"קסנדרה, תנשמי! הם בסדר, הם אצלנו בבית, אימא שלי לא יכלה לראות אותם נרקבות ברחוב. בואי, הרבה השתנה מאז שעזבת."
קסנדרה הנהנה בראשה ועקבה אחרי חברתה לבית שלה. ברגע שנכנסה פנימה, הבחינה קסנדרה באחותה מלודי שישבה על הספה הבלויה, וסבתא שהייתה שרויה על מזרן מרופט שהיה על הרצפה, מכוסה בשמיכות דקות.
"מל," מלמלה קסנדרה בשקט. אחותה שהסתכלה לראות מי נכנס בדלת, הסתכלה על קסנדרה בהלם ומיד קמה מהספה.
"קסנדרה, זו באמת את?" שאלה מלודי בהלם, מנסה להבין את מה שרואות עיניה. קסנדרה הנהנה בראשה.
מלודי צרחה באושר ורצה אל עבר אחותה הגדולה. "קסנדרה, התגעגעתי אלייך כל כך," אמרה מלודי והתחילה להתייפח.
קסנדרה החזירה חיבוק ואמרה, "גם אני התגעגעתי אלייך, כל כך!"
הם עמדו ככה, חבוקות במשך כמה דקות, עד שהתנתקו וקסנדרה הסתכלה על אחותה בדאגה, "מה שלום סבתא?"
"סבתא בסדר, היא ישנה עכשיו, היא כל כך תשמח לראות אותך," אמרה מלודי בחיוך.
קסנדרה שלא ידעה מה להגיד הסתכלה סביב ואמרה, "מישהו יכול להסביר לי מה קורה כאן?"
"אולי כדאי שתשבי קודם, זה סיפור קצת ארוך," אמרה אן. קסנדרה התיישבה על הספה ומלודי ואן התיישבו על הספה המרופטת מולה.
"אז מאיפה להתחיל?" שאלה אן.
"מההתחלה."
אן לקחה נשימה עמוקה והתחילה לספר. "אחרי שעזבת המצב לא היה כל כך טוב, האוריניים התחילו להיות יותר קשוחים עם אנשי אלביון, אנשים מתו כאן מרעב וחוסר כל, זה באמת הייתה תקופה נוראית ואז הגיעה שקט, רגיעה מוחלטת מהארמון, זה כאילו האוריניים שכחו מאיתנו."
קסנדרה הסתכלה על אחותה וחברתה אך לא דיברה.
"חשבנו, סוף-סוף הגיע השקט, הכל יהיה בסדר, אבל כמה טעינו. מסתבר שהשקט הרגעי הזה היה רק הסחה למה שקרה אחר כך, מסתבר שהאוריינים חיפשו אחר חפץ מסוים בארמון ההרוס של אלביון וכשהם לא מצאו אותו הם התחילו לחפש אותו בבתים, הם נכנסו לכל בית, הרסו אותו עד תום והמשיכו לבית אחר."
"מה הם חיפשו?"
"אף אחד לא יודע," ענתה מלודי. "יש כאלו שאמרו שזה היה רק בזיזה מצד האורינים אבל יש את אלו שיגידו שהייתה להם סיבה להגיע לכאן."
"סיבה?" שאלה קסנדרה בפליאה.
מלודי לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "לא יודעים, אבל סבתא אומרת שהיא יודעת, אבל סבתא חולה כבר הרבה זמן ואני לא יודעת אם דבריה באמת נכונים או שהיא רק הוזה."
"מה סבתא אומרת, מלודי, תגידי לי, זה חשוב," אמרה קסנדרה.
"סבתא אומרת שהמלך ומשרתו כבר מחפשים אחר החפץ הזה כבר המון זמן, חפץ שהם היו בטוחים שהושמד ביחד עם אנשי המסדר. היא אומרת, שהחפץ הזה עלול לקבוע את חיי אלביון לטוב או לרע. אם החפץ הזה ייפול לידיהם של המלך ומשרתו עתידה של אלביון יהיה בסכנה."
"מהו החפץ הזה?" שאלה קסנדרה בבהילות.
מלודי משכה בכתפייה ואמרה, "אני לא יודעת, סבתא לא אמרה לי, אבל היא נראתה מאוד מודאגת. היא אמרה שאם יש כל כך הרבה בהלה לחפץ הזה, זה אומר שהם קרובים למציאותו."
קסנדרה הסתכלה על סבתא שלה שישנה בשלווה על המזרון ואמרה, "את יודעת מתי סבתא תתעורר?"
"קסנדרה, למה זה כל כך משנה, הסיפור הזה ככל הנראה בכלל לא אמיתי," אמרה אן.
קסנדרה הסתכלה על אחותה וחברתה ואמרה "אני לא בטוחה לגבי זה, יש לי ספק שיש אמת בדבריה של סבתא."
"על מה את מדברת?" שאלה מלודי.
קסנדרה ניערה את ראשה ואמרה, "אני בטח מדמיינת את זה, אבל אני חייבת לדבר עם סבתא. ברגע שהיא תתעורר תגידו לי." והיא נעמדה.
"לאן את הולכת?" שאלה אן ונעמדה גם.
"אני הולכת לראות מה קרה בזמן שנעדרתי, תשגיחו על סבתא," אמרה והסתובבה לצאת כשלפתע נזכרה. "הבאתי קצת אוכל מהארמון, אני בטוחה שאתן רעבות." והיא העמידה את הסל על שולחן האכול הרעוע ויצאה.
קסנדרה הביטה בהרס והחורבן שנגרם בגלל ממלכת ארוייניוס ולא יכלה שלא לרתוח מזעם. היא צעדה בין הבתים, בוחנת את הנזק שנגרם לבתים העלובים.
היא המשיכה ללכת מבחינה במטים מוזרים שננעצו בה. כאשר הבחינה בזוג נערות צעירות מסתכלות עליה, פנתה להביט בהם והן מיד השפילו מבט.
קסנדרה המשיכה ללכת, אך לכל מקום שהלכה, היא הבחינה באנשים נועצים בה מבטים מוזרים ומתלחששים אחד עם השני, עד שלקסנדרה נמאס והיא חזרה הביתה.
"למה אנשים מסתכלים עלי ומתלחששים, יש לי משהו על הפנים?" שאלה קסנדרה כשנכנסה הביתה.
אן ומלודי ישבו סביב השולחן אוכלות את ארוחת הצהריים שהביאה קסנדרה מהארמון. מלודי שהייתה באמצע לאכול סנדוויץ" בשר אמרה, "זה בטח בגלל אלפרד, הוא לגמרי לכלך עלייך כשהיית בארמון, זה אחת הסיבות שעברנו לגור עם אן ואימה."
"אם כבר מדברים על אימא של אן, איפה היא באמת?" שאלה קסנדרה.
"ברוך הבא, קסנדרה," שמעה קסנדרה את אימה של אן, לינדה מאחוריה.
קסנדרה הסתובבה ומיהרה לחבק את לינדה. "תודה רבה שאת מארחת את משפחתי, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתם."
"שטויות, זה המעט שאני יכולה לעשות," אמרה לינדה בחיוך. "ואני רואה שהבאת לנו משהו לאכול,"
"כן. הי, סבתא התעוררה?" שאלה קסנדרה ופשטה את מעילה. מלודי הנהנה בראשה לאות לא והמשיכה לאכול.
קסנדרה נאנחה והתחילה להתארגן לקראת ארוחת ערב ושינה כשדפיקות נשמעו על הדלת וכעבור רגע הדלת נפתחה ואלפרד וחבורתו עמדו בפתח.
"שמענו שקסנדרה חזרה העירה, רצינו לראות אם זה נכון," אמר אלפרד בחיוך.
קסנדרה שלפה את פגיונותיה מכיס שמלתה ואמרה בזעם, "תתרחק אלפרד, כי אני אפגע בך, והפעם אני לא אעצור בעצמי."
אלפרד חייך ושאל בלעג, "חבל, אני בטוח שאת זקוקה לנסיך שלך כדי שיבוא להציל אותך."
קסנדרה הסתכלה עליו ואמרה, "אתה בריון אלפרד, בריון מגודל, מתחבא מאחורי הבחורים שלך שיעשו בשבילך את העבודה השחורה."
"אני בטוח שאני אוכל להוכיח לך אחרת מחר, בקרב, את ואני בשעה שתיים עשרה בכיכר, אם את מוכנה."
"קסנדרה, לא, זה מלכודת," אמרה מלודי בפחד.
אלפרד לא ענה והביט על קסנדרה מצפה לתשובתה. האחרונה חייכה ואמרה, "מה קורה אם אני אנצח?"
"אני בספק," אמר. "אבל, אם את מנצחת, אני מבטיח שאני אגרום לכל אנשי העיר שיעזבו בשקט את משפחתך."
"לא מספיק."
"ואני מבטיח לשפץ את הבית שלהם, מרוצה?"
קסנדרה הסתכלה על אלפרד ושאלה, "ואיך אני אוכל להאמין ממילה שיוצאת מפיך?"
אלפרד הרים את שרוולו ואמר, "תביאי לי את הפגיון שלך בבקשה."
היא הגישה לו אותו והוא עשה חתך דק על כף ידו, זרם דק של דם זלג מידו. "תורך," אמר.
קסנדרה לקחה את הפגיון ועשתה חתך בכף ידה. הם לחצו ידיים והוא אמר, רגע לפני שעזב. "בעוד שבוע, בשתיים עשרה, בכיכר. אם לא תגיעי אני אכריז על ניצחון טכני." ברגע שהוא עזב אן ומלודי התנפלו על קסנדרה.
"את איבדת את השכל, לצאת להילחם מול אלפרד, הבחור מטורף והוא מעולה עם החרב."
קסנדרה הסתכלה על הדלת הסגורה ואמרה, "אני בטוחה שאני אסתדר."
"קסנדרה?" שמעה קסנדרה את קולה של סבתא. אן, מלודי וקסנדרה הסתובבו במהירות והבחינו בסבתה שוכבת על המזרן מסתכלת עליהם.
קסנדרה רצה אל סבתה ואמרה בחיוך, "הי סבתא, זו אני קסנדרה."
סבתה הסתכלה עליה בחיוך ואמרה, "קסנדרה, את פה. זה חלום?"
"לא סבתא זה לא חלום, אני פה, קסנדרה, הנכדה שלך," אמרה קסנדרה ואחזה בידה של סבתה.
"קסנדרה, אני חייבת לספר לך משהו, את חייבת לדעת," אמרה סבתה בבהלה. קסנדרה התקרבה יותר כדי לשמוע.
"קסנדרה, את חייבת למנוע מהמלך להניח את ידם על השרשרת של מלכת אלביון, אם הוא יקח אותה וישתמש בה, ממלכת אלביון עתידה להיהרס."
"על מה את מדברת?"
סבתה לקחה כמה נשימות עמוקות ואמרה, "קסנדרה, את ילדה מיוחדת, מאד מיוחד. בבית, בתוך הארון, יש דלת מוחבאת, תמצאי אותה, הכל בפנים יוסבר לך, קסנדרה, את חייבת… את חייבת לעצור אותו," והיא עצמה את עיניה.
"סבתא?" שאלה קסנדרה בדאגה. היא בדקה את הדופק שלה ונרגעה, סבתה שלה חזרה לישון.
היא נעמדה ועזבה את הבית, חוזרת אל ביתה שלה. קסנדרה צעדה אל הארון ופתחה אותו, היא החלה למשש את הדפנות עד שהרגישה בליטה קטנה. היא לחצה עליה ודלת קטנה נפתחה, בפנים היא הבחינה בקשת ואשפה עם מספר חיצים וקופסה קטנה שחורה.
היא הוציאה את הקופסה ואת הקשת ואשפת החיצים והתיישבה על הרצפה. קסנדרה פתחה את הקופסה. בפנים נחו מספר מסמכים חתומים בטבעת ממלכת אלביון. היא הוציאה אותם החוצה. על הקלף הראשון היה שושלת המלוכה. קסנדרה הסתכלה על העץ המלכותי כשהבחינה בשמות מוכרים. היא הסתכלה על הקשר ולא יכלה להאמין.
"ההורים שלי היו חלק מאנשי המסדר?" שאלה בשקט. היא המשיכה להסתכל על העץ המלכותי, אך התייאשה כאשר לא מצאה עוד רמזים לקשר של ההורים שלה למסדר המסתורי.
היא הניחה את הקלף בצד והוציאה קלף אחר, בתוכו היה המפה של מבנה הארמון האלביוני. על הקלף השלישי הייתה ציור של שרשרת מכסף, בחלק העליון משובץ זרקון תכלת נוצץ ובתחתית מחובר בקריסטל שקוף.
קסנדרה ניסתה להיזכר מאיפה הציור הזה מוכר לה, אך ללא הצלחה. בקלף הרביעי והאחרון היה כיתוב בשפה זרה שלא הכירה.
קסנדרה ניסתה לחבר את כל הקלפים ביחד ולהבין את הקשר, אך ללא הצלחה. כששמעה את השעון מצלצל חצות, היא אספה את הקלפים בחזרה לתוך הקופסה, לקחה את הקשת ואשפת החיצים וחזרה אל ביתה של אן.
"קסנדרה, את בטוחה שאת יכולה לעשות את זה, אני לגמרי אבין אם תפרשי עכשיו, אני לא אוכל לסבול את המחשבה אם משהו יקרה לך," אמרה אן בדאגה.
השעה כמעט הייתה שתיים עשרה, קסנדרה עמדה בכיכר מתארגנת לקראת הקרב. היא חייבת לנצח.
"מישהי החליטה להגיע מוקדם," שמעה קסנדרה את אלפרד קורא בקול.
קסנדרה הסתובבה והבחינה בו ביחד עם חבורתו.
"חשבתי שאנחנו נלחמים לבד," אמרה קסנדרה.
"אנחנו באמת נלחמים לבד, החברים שלי פה רק כדי לוודאות שלא תעשי איזה טריק מלוכלך."
קסנדרה הנהנה בראשה בחוסר אמון והוא אמר, "מוכנה?"
קסנדרה שלפה את פגיונותיה ואלפרד צחק ואמר, "אני לא נלחם איתך כשאת עם החרבות הקטנים שלך. אולי התרגלת אליהם, אבל אנחנו נילחם בחרבות אמיתיים. דארן, החרבות."
נער צעיר התקרב והגיש את החרב אל קסנדרה.
קסנדרה עשתה כמה תנועות, כדי להתרגל אל החרב ואמרה, "אוקי, אני מוכנה."
אלפרד חייך ואמר, "אני הולך ליהנות מזה." והוא התקרב אליה ותקף ראשון.
קסנדרה לאורך כל צעדיה, זכרה את כל מה שלימד אותה אלפרק. כל מהלך שעשתה, כל צעד עשתה לפי מה שלימד אותה. היא כבר ידעה למה לצפות מאלפרד, הוא היה חובבן ולא יותר מזה.
קסנדרה שהבחינה באגלי זיעה על פניו שאלה בחיוך, "זקוק להפסקה?"
אלפרד נראה כועס יותר, והלם ביותר חוזק עם החרב, אך קסנדרה לא נסוגה והתקפה אותו בחזרה.
"הגיע הזמן לגמור את הקרב הזה," חשבה קסנדרה לעצמה. בתנופה אחת היא העיפה את החרב שלו הצידה ובתנועה שנייה כיוונה את החרב אל ליבו.
"זה נגמר אלפרד," אמרה קסנדרה. היא עמדה כל כך קרובה אליו, מוכנה להרוג אותו. אלפרד שראה מה היא רוצה לעשות יבב ואמר בתחינה, "בבקשה, קסנדרה, אל תהרגי אותי. בבקשה, לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לעשות את זה."
קסנדרה הורידה מעט את החרב כשלפתע נזכרה במה שכריסטופר אמר לה באותו היום כאשר התאמנו ביחד. " לעולם אל תנמיכי את החרב שלך כשאת נלחמת לא משנה כמה כנות נשמעת מצד האויב," והיא הרימה את החרב בחזרה אל ליבו.
"למה עשית את זה, למה כל העוינות?" שאלה קסנדרה בכעס.
"שילמו לי, עשיתי את זה בשביל הכסף. השומרים של אוריניוס אמרו לי שאם אני אפעיל טרור על העיר הם ישלמו לי."
קסנדרה הסתכלה עליו בגועל. היא הבחינה באנשי העיר שהסתובבו סביב ואמרה, "תסתכלו על הבוגד האמיתי שלכם, הוא היה מוכן למכור אתכם תמורת כסף." היא הסתכלה על אלפרד ואמרה, "לך מכאן, לך ואל תשוב לכאן לעולם. אם אני אתפוס את רגלך עוד פעם אחת אני לא אהיה רחמנית ואני אהרוג אותך."
אלפרד הנהנן בראשו בהבנה והוא נעמד במהירות. הוא סימן לחבורתו והם עזבו איתו ביחד.
מחיאות כפיים ושריקות נשמעו מכל עבר. מלודי ואן התקרבו אל קסנדרה וחיבקו אותה בחום.
"איך עשית את זה, זה היה מדהים," אמרה מלודי בהתפעלות.
"יש לי את השיטות שלי," אמרה קסנדרה בחיוך. היא הסתכלה על השביל שאלפרד וחבורותו ברחו ואמרה, "אני צריכה לחזור אל הארמון, יש לי המון דברים שאני צריכה לברר."
"למה, לפחות תישארי עוד קצת?" אמרה מלודי בעצב.
קסנדרה חיבקה אותן ואמרה, "הייתי רוצה להישאר עוד, אבל אני חייבת לחזור. אני מבטיחה שבפעם הבאה אני אביא לכן קצת מהעוגיות הסנדוויץ" הכחולות."
"עשינו עסק," אמרה אן בחיוך