שנאה בין שתי ממלכות פרק -21-

מדהים..הצלחתי לסיים פרק נוסף…חשבתי שייקח לי יותר זמן..
שיהיה, אבל אל תהפכו את זה להרגל..זה לא ייקח לי כל כך קצת זמן לכתוב פרק…אני עצלנית ועמוסה בדברים לעשות…
(משום מה הפרק היה בעיני טיפה משעשע אני מקווה שגם אתן תחשבו כך..)

פרק -21-
כריסטופר שיצא מחדרו לאחר שהניח את הקופסה והקלף בחדרו והתכוון להסתובב קצת בארמון לא הבחין בקסנדרה שצעדה לקראתו. כאשר הבחינה בפניו האדומות מעט משאריות בכי היא לא יכלה לעצור בעצמה ורצה אליו.
"כריסטופר, אתה בסדר?" שאלה בדאגה.
כריסטופר הביט בה ואמר בחיוך, מעט מריר. "אני בסדר, הכל תחת שליטה."
רגע אחד קסנדרה עמדה במסדרון תוהה אם לעזוב אותו וברגע השני היא מצאה את עצמה אומרת, "לא, אתה עצוב וכואב לך הלב וזה לא בריא, סבתא שלי תמיד אמרה שאין דבר יותר נורא מלב כואב, אז בוא." ובלי לחשוב יותר מידי, לקחה את ידו בידה והובילה אותו החוצה אל היער.
כריסטופר השתדל לא לחשוב יותר מידי על ידיה בידיו, על המרקם העדין של עורה בתוך ידו. הוא הביט בה, צועדת במהירות, מבטה מרוכז ומחושב. הוא כל כך רצה לעצור ולבקש ממנה לעצור ולהפסיק את העינוי שהיא גורמת לו.
"עינוי?" חשב לעצמו. "ממתי הקרבה של קסנדרה גרמה לו לעינוי?"
הם המשיכו ללכת בשתיקה עד שהגיעו לאמצע היער. חושך מוחלט שרר ביער, מלבד אור הירח שהאיר מעט את היער.
קסנדרה נעצרה והסתכלה על כריסטופר, היא חייכה ואמרה, "עכשיו, אני רוצה שתעצום את העיניים."
כריסטופר הסתכל על קסנדרה בחשדנות והיא אמרה, "נו, תעצום עיניים, זה לא שאני אנשק אותך או משהו."
הם התסכלו אחד על השני, מופתעים ממה שאמרה, עד שאמרה קסנדרה, אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה. "תעצום עיניים, בבקשה?"
כריסטופר לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו. הוא הרגיש את קסנדרה מתקרבת אליו והיא אמרה בלחישה, "ועכשיו תצרח."
הוא פקח את עיניו בהפתעה. "מה?!"
היא חייכה ואמרה, "קדימה, זה יעשה לך טוב. תצרח, תוציא את כל הכאב והתסכול שיש לך."
כריסטופר הביט בארמון, והביט ביער במעט הסתיגות. קסנדרה שכאילו קראה את מחשבותיו אמרה, "אף אחד לא ישמע אותך."
"איך את יודעת?"
"כי כל פעם שאני כועסת, או מתוסכלת, או מתגעגעת הביתה אני מגיעה לכאן ומוציאה את כל משיש לי על הלב. זה משחרר."
"וסבתא שלך אמרה לך לעשות את זה?" שאל, מעט בחיוך.
היא השיבה לו חייוך ומשכה בכתפייה.
"נשמע כמו סבתא מדהימה."
"היא באמת מדהימה," אמרה קסנדרה ועננת עצבות ריחפה מעליה.
כריסטופר שהבחין שהיא נראית מעט עצובה שאל בדאגה, "הי, את בסדר?"
היא חייכה ואמרה, "אני בסדר." ואז הוסיפה, "הי, במקום לעודד אותך, אתה מעודד אותי."
"אולי שתינו זקוקים לזה," אמר בשקט.
היא הנהנה בראשה ואמרה, "טוב, תעצום עיניים. תחשוב על כל הדברים שמציקים לך, שכואבים לך, שמתסכלים אותך, ובמקום להגיד אותם, תצרח."
כריסטופר עצם את עיניו, וחשב על השבועות האחרונים; על דודו שמשקר לו, על הוריו שנפטרו, על כס המלכות שעתיד הוא לרשת, על מליסה, ואפילו על קסנדרה.
הוא לקח נשימה עמוקה ונתן שאגה עצומה של תסכול. קסנדרה הסתכלה עליו בהלם במשך כמה שניות. הוא הביט בה, מעט נבוך ושאל, "מה?"
קסנדרה שעוד הייתה מעט המומה מהשאגה אמרה, "אני מניחה…אמ..שהיה לך הרבה על הלב?!"
כריסטופר משך בכתפיו והסתכל עליה. "מה איתך, אין לך משהו שאת רוצה לצרוח?" שאל.
קסנדרה חייכה ואמרה, "אולי לא כדאי שאני אצרח…אחרי הצרחה שלך אני ארגיש קצת עלובה."
כריסטופר פרץ בצחוק ואמר, "זה בסדר. קדימה, תצרחי, בטוח יש לך משהו שאת רוצה לפרוק מהלב."
קסנדרה הביטה בכריסטופר וחשבה על מליסה, היא לקחה נשימה עמוקה, ניסתה להירגע, אבל משהו בתוכה זעק בתסכול, ניסה להוציא את מלוא העצבים שהיה לו על הדוכסית מליסה, והיא לא יכלה לשלוט בעצמה. היא צרחה בזעם, אבל משהו בצרחה שלה היה שונה הפעם, כאשר היא צרחה היא הרגישה פרץ של כח שמעולם לא חוותה משתחרר עם הצרחה שלה. היא הסתכלה סביבה וראתה את כריסטופר שוכב בקצה היער.
היא התקרבה אליו בדאגה ושאלה, "כריסטופר, אתה בסדר?"
כריסטופר שנראה מעט מבולבל הסתכל על קסנדרה בהלם ושאל, "מה זה היה?"
היא הסתכלה עליו ואמרה, מעט מבוהלת. "אני לא יודעת, זה מעולם לא קרה לי."
כריסטופר הביט בה, מחייך. "אולי זו ההשפעה שלי עלייך," אמר.
היא דחפה אותו קלות ואמרה, "שנחזור?"
הוא הנהן בראשו והם צעדו בחזרה לארמון. כאשר נכנסו הם הבחינו במשרתים מתלחשים ביניהם.
קסנדרה שהבחינה בדריינה שישבה על אחד הכיסאות שהיו במסדרון, התקרבה אליה במהירות ושאלה, "מה קרה?"
דריינה הביטה בקסנדרה ושאלה, "לא שמעת?"
"שמעתי מה?" שאלה קסנדרה בדאגה.
"לא שמעת את הצרחה המזעזעת שהייתה הרגע, אלוהים, לאן נעלמת, מתחת לאדמה?! בקיצור, הצרחה הזו, שברה חצי מהחלונות בארמון."
קסנדרה הביטה בדריינה בהלם, "מה?!"
דריינה הנהנה בראשה במרץ אמרה, "אלפונסו חושד שזה החיה שמסתובבת ביער, והוא שלח פלוגות שומרים לבדוק את האזור."
קסנדרה הביטה סביבה בהלם וחברתה שהבחינה בתגובתה שאלה בדאגה, "קסנדרה, את בסדר?"
"את יכולה להביא לי כוס מים, אני לא מרגישה כל כך טוב."
דריינה הנהנה בראשה ואמרה, "שבי, אני ארוץ להביא לך." היא הושיבה את קסנדרה על הכיסא שישבה בו רגע קודם לכן ורצה אל המטבחים.
קסנדרה הסתכלה סביבה, מחפשת את כריסטופר במבטה, אך היא לא מצאה אותו. היא נבהלה, "ומה אם הוא יספר למלך שזו הייתה אני?" חשבה בפחד. היא נעמדה והתקרבה אל אחד המשרתות שעמדה בצד ושאלה, "ראית אולי את הנסיך?"
המשרתת משכה בכתפיה ואמרה, "אני חושבת שהוא צעד לחדרו."
קסנדרה לא חיכתה רגע נוסף ורצה אל חדרו. כאשר עמדה מחוץ לדלת, היא לקחה נשימה עמוקה, מתפללת שיהיה שם ודפקה על הדלת.
הדלת נפתחה וכריסטופר עמד בדלת. הקלה שטפה את קסנדרה והיא אמרה, נכנסת לתוך החדר וסוגרת הדלת. "בבקשה, אל תספר להם."
כריסטופר לא ענה וקסנדרה לא הבינה את שתיקתו, כשלפתע הבחינה במליסה שישבה על המיטה. האחרונה התרוממה מהמיטה ושאלה במתיקות. "מה לא לספר להם קסנדרה?"
קסנדרה הסתכלה על כריסטופר מעט בפחד ואמרה, "אמ..לא לספר להם..אמ.."
"לא לספר להם שהיא לוקחת את הסבונים שלי," אמר כריסטופר
קסנדרה ומליסה הסתכלו על כריסטופר בפליאה. "אז הוא יודע שאני לוקחת לו את הסבונים?" חשבה לעצמה. לא היה לה זמן להרהורים נוספים והיא אמרה מתחננת, "כן, כריסטופר, אני מצטערת, אני מבטיחה שלא אקח לך יותר סבונים. בבקשה, אל תספר להם."
כריסטופר הסתכל על קסנדרה ואמר באדישות, "ולמה שאני ארחם עלייך?"
קסנדרה הסתכלה על מליסה שנהנתה מההצגה והחליטה לשתף פעולה. "אוי נסיך, אני מבטיחה שאני לא אגע יותר בסבונים," אמרה ונפלה על הרצפה, משתחווה. "בבקשה, נסיך, רחם עליי."
במשך כמה שניות הייתה שתיקה עד ששמעה קסנדרה את כריסטופר אומר, "אני אוותר לך הפעם, אבל אם תִשְגי שוב ואני לא ארחם עלייך. עכשיו, לכי מכאן שפחה עלובה."
"אוה, תודה נסיך," אמרה קסנדרה בהכרת תודה, היא התרוממה מהרצפה ועזבה את החדר.
היא שמעה את מליסה אומרת במתיקות, "זו הדרך לטפל במשרתים כאלה, אין דרכים אחרות. אני גאה בך כריסי."
קסנדרה הרגישה גל בחילה עולה בה והיא הסתלקה משם צועדת אל הקומה השלישית.
במסדרון עמד אלפריק, כאשר ראה את קסנדרה שאל, "שמעת מה שקרה?"
קסנדרה הנהנה בראשה, ואמרה, מעט רועדת, "כן…אני זאת שיצרה את הקול הזה."
אלפריק הביט בה בהלם והיא הסבירה, אלפריק לא אמר מילה כשסיפרה לו וכשסיימה אמר, "קסנדרה, את יודעת איך זה קרה?"
"לא, אני רק יודעת שכשצעקתי, הרגשתי פרץ של כח פורץ ממני, משהו שלא יכולתי לעצור."
"וזה קרה לך בעבר?"
היא הנהנה בראשה לאות לא, "אני לא יודעת למה זה קרה." היא הסתכלה על אלפריק ושאלה, "אתה חושב שלכריסטופר יש קשר לזה?"
אלפריק משך בכתפיו ואמר, "אני באמת לא יודע, קסנדרה."