שנאה בין שתי ממלכות פרק -14-

טוב, אז הסתדר לי אני מעלה היום פרק, אבל אל תצפו שמחר יהיה פרק כי מחר אני גומרת בשמונה…ילדה מסכנה שכמותי!!
ספירוש, לי ולך יש שיחה לנהל!!

פרק -14-
"כריסטופר?" שמעה קסנדרה את קולה של מליסה. היא קפאה על מקומה רק לשנייה ומיד התרחקה מכריסטופר, אך לא היה צורך כי ברגע ששמע את שמו הוא מיהר לסגת אחורה.
כריסטופר הסתכל על מליסה בחיוך ואמר, "מליסה, מה שלומך, לא ציפיתי לבואך."
מליסה מהירה לחייך ואמרה, "אבא, היה צריך לדון עם המלך בכמה עינינים דחופים."
כריסטופר הנהן בראשו ולמשך כמה רגעים היה שקט מביך עד שאמרה קסנדרה, "אני…אני אלך לחדר שלי, אם תסלחו לי בבקשה." והתכוונה ללכת כששמעה את מליסה קוראת בשמה.
היא הסתובבה בחזרה ומליסה אמרה, מחייכת, "אני אשמח להחליף איתך כמה מילים, ביחידות, אז אם תוכלי לפגוש אותי בחדרי עוד כמה דקות."
"את נשארת?" שאלו קסנדרה וכריסטופר בהפתעה.
מליסה צחקקה במתיקות ואמרה, "כן, אבא אמר שהוא לא יספיק לחזור עד היום בערב לכן המלך הציע שנשאר ללילה."
"אדוארד הגיע?" שאל כריסטופר בסקרנות.
מליסה גלגלה את עיניה ואמרה, "כן, הוא נמצא בחדר ישיבות ביחד עם אבא והמלך."
כריסטופר הנהן בראשו ואמר, "אם תסלחו לי בנות," והוא עזב, משאיר את מליסה וקסנדרה לבדן.
מליסה הסתכלה על כריסטופר צועד במסדרון עד שנעלם מעיניה ואז הסתובבה בחזרה להביט בקסנדרה ואמרה, "את, אצלי, עוד חמש דקות. וכדאי לך לא לאחר." ובמילים אלו צעדה לחדרה שבקומה הראשונה.
קסנדרה קיללה את עצמה שוב ושוב על הטיפשות שלה. "למה לעזאזל חיבקתי אותו? למה בכלל דברתי איתו?!" מלמלה לעצמה באלביונית. "איך יכולתי להיות כל כך טיפשה?" המשיכה עד שהגיעה לחדרה.
אך גם כשהייתה בחדרה המחשבות לא הפסיקו לטרוד את ראשה. חיבוקו של כריסטופר עד כמה שעודד אותה עוררו בה כמה רגשות זרים שגרמו לליבה להאיץ מעט. חיבוקו שהיה חם ואוהב גרם לפרפרים מוזרים בבטנה, מגע גופו בגופה, ידיו שנחו על גבה…
קסנדרה מיהרה להתנער מהמחשבות המוזרות שהחלו בזמן האחרון לטרוד את ראשה והסתכלה על השעון שהיה מונח על השידה בחדרה.
"הגיע הזמן," מלמלה לעצמה בשקט ועזבה את החדר, צועדת לעבר חדרה של מליסה. כאשר עמדה מחוץ לדלתות, לקחה נשימה עמוקה ודפקה על הדלת. היא שמעה את קולה של מליסה קורא ונכנסה פנימה.
מליסה ישבה על הכורסה שעמדה בסמוך לחלון גדול שהשקיף אל הגנים, קוראת ספר מסוים.
במשך כמה דקות קסנדרה עמדה בשקט מחכה למוצא פיה של מליסה ובאותה הזדמנות העיפה מבט בחדר הגדול. מיטת אפריון גדולה עמד באמצע בחדר מלפני הקיר ומצדדיו עמד שידת עץ קטנה ועליו פמוט עם נר דלוק. על הרצפה, בסמוך למיטה עמדו שטיחים עבודת יד. קסנדרה הרימה את ראשה והסתכלה על התקרה שעוטרה בתחריטים מקסימים ועל הנברשת שהשתלשלה מעט מהתקרה.
קסנדרה חזרה להביט במליסה שהניחה את הספר על השולחן הקטן שהיה ליד הספה ופנתה להביט בקסנדרה. היא נעמדה ושאלה, פוסעת באיטיות לעבר קסנדרה. "את יודעת למה קראתי לך?"
קסנדרה לא ענתה, היא ידעה שבעוד מספר רגעים מליסה תספר לה בעצמה.
"את זוכרת מה אמרתי לך בזמנו, כשניהלנו שיחה הקטנה בנינו?" שאלה מליסה והביטה בקסנדרה שעמדה קפואה ומליסה חייכה חיוך מלא רוע, "אני רואה שאת זוכרת, נראה שאת מאד חוששת ממה שיקרה למשפחה שלך, נכון?"
היא הסתובבה סביב קסנדרה והמשיכה, "הגידי לי קסנדרה, מה שלום סבתא שלך, האם מצבה הבריאותי טוב? ואחותך, את דואגת שלא תתחבר לכנופיות?"
קסנדרה ניסתה להירגע ולא ענתה, אך מליסה שהבחינה בכעסה המשיכה, "וחברה שלך, אנסטסיה, האם היא יש לה מספיק אוכל למשפחתה או שהיא צריכה להשיג את האוכל בדרכים מפוקפקות?"
קסנדרה לא יכלה לשאת את זה והיא הסתובבה להביט בקסנדרה שעמדה מולה מחייכת, "תיזהרי!"
מליסה, פתחה את המניפה שהחזיקה בידה, נפנפה בפנייה ואמרה בכעס, "אני חושבת שלא הבנת את מעמדך, את לא אומרת לי להיזהר, להפך. את זו שצריכה להיזהר כי אם אני רק אזכיר לאבא שלי את האזור שלך, כולו יהיה מחוסל."
קסנדרה ניסתה להירגע, היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "מה את רוצה ממני?"
מליסה מהירה לחייך ואמרה, "טוב שאנחנו מבינות אחת את השנייה, אמרתי לך פעם אחת ואני אגיד לך פעם אחרונה. תתרחקי מכריסטופר, אל תעזי להתקרב אלי כי בפעם הבאה שאני אראה אותך בסביבתו אני לא אהיה רחמנית ואני אגרום שמשפחתך וכל סביבתה תחוסל. האם הבהרתי את עצמי מספיק ברור?"
קסנדרה לא ענתה, היא קדה קלות ועזבה את החדר מקללת באלביונית את מליסה בכל קללה אפשרית שהכירה.
"על מה את כועסת?" שאל סבסטייאן כשפגש את קסנדרה במסדרון.
"מי אמר שאני כועסת?" שאלה ברוגז.
סבסטייאן חייך ואמר, "בואי נתחיל בזה שנימת קולך הסגירה אותך ואחר כך נדבר על רצף הקללות שיצאו מפיך, שזה המילים היחידות שאני זוכר מהשפה. מי הכעיס אותך כל כך?"
"מליסה היא כזאת כלבה, אני שונאת אותה. למה היא כזאת, למה היא מתנהגת ככה. בחיים לא ראיתי מכשפה יותר רעה ממנה," אמרה קסנדרה והסתכלה על סבסטיאן שהביט בה מבולבל.
"מה?"
סבסטיאן חייך ואמר, "את מודעת לעובדה שלא הבנתי כלום ממה שאמרת, הרגע דיברת באלביונית, שפה שלא שמעתי קרוב לתשע עשרה שנה."
קסנדרה גלגלה את עיניה ואמרה בציניות, "והנה, אחרי תשעה עשרה שנה את זוכה לשמוע אותה, איזו הקלה ושמחה, פִּייסְטַוס".
כשהבחינה במבטו של סבסטיאן אמרה ברוגז, " פִּייסְטַוס, באלביונית זה לעזאזל."
סבסיטאן התחיל לצחוק. במשך כמה שניות קסנדרה הסתכלה עליו עד שלבסוף הצטרפה לצחוקו.

קסנדרה צעדה אל המטבחים ובדרך נעצרה להעיף מבט אל קרני השמש החמימים שהפציעו על רקע השמיים התכולים. היא לקחה נשימה עמוקה, נהנית מהרוח הקרה של הבוקר, מרגישה את השמש החמימה, לאחר כמה שניות פקחה את עיניה והבחינה בכריסטופר שהביט בה במבט מוזר.
קסנדרה רצתה לשאול אותו מדוע הוא מסתכל עליה כך וכבר התקרבה אליו כששמעה את קול נקישות עקבי העקב של מליסה והיא מהירה לברוח אל המטבחים משאירה את כריסטופר מעט מבולבל.
קסנדרה נכנסה למטבח, לקחה צלחת והתיישבה לאכול ארוחת בוקר. כמה דקות לאחר מכן נכנסה דריינה מחזיקה בידה קופסה בינונית, מעוצבת, מחייכת באושר.
קסנדרה הסתכלה עלייה וחייכה בחזרה, דריינה שהבחינה בה התקרבה אליה והגישה לה את הקופסה.
דריינה הביטה את הקופסה בתמיהה ודריינה אמרה, מחייכת, "תפתחי."
קסנדרה חייכה, הוציאה את הסרט שהיה מסביב לקופסה ולבסוף פתחה את הקופסה. בתוכה נח הצעיף שקסנדרה כל כך רצתה.
קסנדרה הסתכלה על דריינה בהלם והאחרונה מהירה להסביר, "את היית כל כך עצובה, וראיתי שכל כך רצית את זה אז החלטתי לקנות לך אותו."
"אבל דריי, זה עלה לך כמו משכורת של ארבעה חודשים, אני לא יכולה לקחת את זה," אמרה קסנדרה והרחיקה את הקופסה.
דריינה הסתכלה על קסנדרה בזעף ואמרה, "בטח שאת לוקחת את זה, כי זו מתנה ממני וחוץ מזה המוכר כל כך התרגש ממך שהוא הסכים למכור לי את הצעיף בתשעים מטבעות אוריינים."
קסנדרה הסתכלה על הצעיף שנח בתוך הקופסה ודריינה אמרה, "קדימה, תמדדי אותו!"
קסנדרה הסתכלה על דריינה ואמרה, "את חברה טובה, באמת."
דריינה חייכה ואמרה, "יאללה תמדדי!!"
קסנדרה הוציאה את הצעיף ביראת קודש מהקופסה והניחה אותו סביב צווארה. "נו, איך?" שאלה כשהצעיף נח על כתפייה בצורה מושלמת.
דריינה חייכה ואמרה, "מהממת, הצעיף מחמיא לגוון העור שלך ומדגיש יותר את צבע עינייך הירוקות."
"באמת?" שאלה קסנדרה בחיוך.
דריינה הנהנה באישור ואמרה, "לכי תסתכלי במראה, תראי בעצמך." וכשראתה את היסוסה של קסנדרה אמרה, "את עוד פה?"
קסנדרה קמה מהשולחן ויצאה מהמטבחים צועדת אל המראה שעמדה בקצה המסדרון. היא הסתכלה על דמותה במראה, הצעיף באמת הוסיף לה יותר חן, הדגיש את צבע עיניה הירוקות וגרם לה להיראות בטוחה וזקופה.
"זה באמת צעיף יפה," שמעה קול לידה, היא חייכה והסתובבה אל כריסטופר שחייך לעברה ואמרה, "אני יודעת, דריינה קנתה לי אותו."
כריסטופר עוד עמד, מחייך כשהוא פתח את פיו לשאלה כשקסנדרה הבחינה במליסה שהתקרבה לעברם.
"אני חייבת לרוץ, אני ממש לא רוצה לאחר," אמרה קסנדרה וברחה משם משאירה את מליסה וכריסטופר לבדם.
"מה זה היה?" שאל מעט מבולבל אל מליסה שחייכה מעט ברשעות. היא הביטה בכריסטופר ואמרה בקול מתקתק, "בחורה מוזרה, עזוב את זה עכשיו ותתמקד בדבר החשוב, בי."
כריסטופר שעוד הסתכל על דלת המטבחים הפתוחה שאליו נכנסה קסנדרה הסתכל על מליסה אמר בחיוך, "ומה תרצה גברתי לעשות היום?"
מליסה חייכה מרוצה.
במהלך השבוע מליסה עקבה אחר קסנדרה לוודא שאכן היא מקיימת את חלקה בעסקה, לכל מקום שקסנדרה הייתה מליסה הייתה גם בסביבה וזה שיגע את קסנדרה. בסוף השבוע שכבה קסנדרה על המיטה בחדרה מתוסכלת ועצבנית.
דפיקה קלה נשמעה על הדלת, קסנדרה התרוממה בעצבים ופתחה את הדלת, אומרת, "סבסטייאן, אין לי כח לעוד שיעורים עם—" היא השתתקה כשהבחינה בכריסטופר שחיך בשעשוע.
קסנדרה מהירה להעיף מבט במסדרון לוודא שמליסה לא באזור ושאלה, "אני יכולה לעזור לך?"
כריסטופר פתח את פיו כשלפתע שמעו שניהם את קולה של מליסה, הם קפאו על מקומם וקסנדרה אמרה ברגע של מחשבה, "מהר, תיכנס שהיא לא תגלה אותך." כריסטופר לא חיכה נוספת ונכנס לתוך החדר. "לתוך הארון, עכשיו." אמרה ודחפה אותו לתוך הארון. דפיקות נשמעו על דלת החדר וקסנדרה מהירה לפתוח את הדלת, מליסה עמדה בפתח.
"ראית את כריסטופר, אני נשבעת ששמעתי אותו באזור."
קסנדרה עמדה קפואה, היא ניסתה לחייך ואמרה, "לא, לא ראיתי אותו, להתראות." וניסתה לסגור את הדלת אך מליסה הכניסה רגל ונכנסה פנימה, והעיפה בחדר מבט חשדני. "יש משהו שאת לא מספרת לי?"
קסנדרה הסתכלה עליה ואמרה במהירות, "אני, מה פתאום, שום דבר, אני כמו ספר פתוח, למה את אומרת את זה?"
מליסה הסתכלה על קסנדרה בחשדנות עד שלבסוף הסתובבה ואמרה בחיוך, "אם תראי את כריסטופר תגידי לו שאני מחכה לו, בסדר?" והיא עזבה את החדר.
קסנדרה סגרה את הדלת ונשמה לרווחה. "אתה יכול לצאת, כריסטופר," אמרה קסנדרה בחיוך והסתכלה על הארון לראות את כריסטופר יוצא אך זה לא קרה.
"כריסטופר?" והתקרבה לעבר הארון. קסנדרה פתחה בזהירות את דלת הארון, אך אף אחד לא היה שם.
"כריסטופר, איפה אתה?" שאלה מבולבלת ומבוהלת בו זמנית.
"מחפשת מישהו?" שמעה אותו מאחוריה. היא הסתובבה בבהלה כדי לעמוד מולו במרחק סנטימטרים ספורים.
"הבהלת אותו, איך יצאת מהארון?"
"יש לי את השיטות שלי," אמר בחיוך ומיהר להמשיך, "עכשיו את מוכנה להסביר לי מה היה העניין השבוע, היה נדמה לי שהתחמקת ממני, אני מקווה שזה לא בגלל שהבסתי אותך בדו קרב."
קסנדרה צחקה ואמרה, "אתה, ניצחת אותי?! תעשה לי טובה, בקושי הצלחת לקום על הרגליים."
כריסטופר חייך ואמר, "מישהי מרגישה בטוחה לגבי עצמה, זו לא היית את שעמדה עם החרב מונפת לעבר החזה שלה."
"וזה לא היית אתה שהיססת?"
הם עמדו אחד מול השני, קסנדרה לא ידעה מה גרם לכך, אולי האווירה שהייתה בחדר, אולי בגלל שעמדו כל כך צמודים אחד לשני.
כריסטופר הסתכל על קסנדרה שהשפילה מבט לרצפה ואמר, בקול מעט צרוד, "קסנדרה.." הוא הרים את ידו ונגע בשערה שהיה אסוף לקוקו רפוי ופיזר את שיערה כך שעמדה מולו עם שיער פזור.
"יפה לך יותר ככה," מלמל בשקט וקסנדרה הרימה את ראשה, פניה סמוקות ועיניה זוהרות.
הם עמדו כך עוד כמה שניות עד שלפתע שמעו את דלת החדר חורקת, הם מיהרו להתרחק אחד מהשני ולהסתכל על הדלת בחרדה אך אף אחד לא היה שם. קסנדרה עוד לא הביטה בכריסטופר אשר מיהר לצאת מהחדר ורגע לפני שעזב אמר, "קסנדרה, מה שקרה בנינו..חייב להישאר בינינו." וצעד בחזרה לחדרו.
קסנדרה הסתכלה עליו צועד לחדרו וסגרה את דלת החדר, "למה, אלוהים?" מלמלה בשקט ונכנסה למיטה.
אלפונסו שעמד נסתר במסדרון מאחורי הוילון הכבד חייך בזדוניות, הוא ידע בדיוק למי יעביר את המידע שכרגע ראה ואיך יוכל להשתמש בו לטובתו.