שמונה חיילים-פרק אחד- הבסיס
חמישה נערים הגיעו לבסיס התעופה של צבא ארצות הברית, וכמובן אמנדה שכבר היתה שם ואדם שעמד מאוחריה כשידו מונחת על כתפה,
"מה אם יובל?" הוא שאל את הנערים
"היא טיפה תאחר" ענת לו אליסון, הבת של פלור וסידרה את משקפי השמש השחורים שהיו על עיניה באופן קבוע.
"היי כולם, למי שלא מכיר אני אמנדה, הבת של קרול. היא היתה המפקדת בצוות של ההורים שלנו ובגלל זה כולנו כאן" חייכה אמנדה וסידרה את שיערה הבלונדיני.
"איפה אנחנו באמת? אני רק יודע שאמא שלי תפסה לי ביד, שיגרה אותי לכאן ונעלמה." שאל ג'יימס, ושיערו השחור והחלק התנופף ברוח.
"אנחנו בחיל האוויר של ארצות הברית, אנחנו כאן כדיי לקבל בסיס אווירי שאיתו נגיע לעיר חסרת השם, שם המשימה שלנו" ענתה אמנדה במהירות
"בסיס אווירי?" שאלה בבלבול יוני כשהיא משחקת בכדור קטן ובלתי נראה. לפתע שמעו קול חזק של מנועים מאחוריהם, הנערים הסתובבו וראו מאוחריהם סוג של מטוס עצום ושטוח, היו לו שלושה חלונות קטנים וחלון אחד עצום בחצית שדרכו ראו מסך גדול.
"כל זמן שנהיה צוות זה יהיה הבית שלנו" אמרה אמנדה והוציאה מפתח קטן מכיסה, עליו היה כפתור אחד בלבד, היא לחצה עליו ונפתחה דלת חיצונית בבסיס וממנה יצאו מדרגות,
"בתקווה שנשרוד את היום הראשון בעיר" מילמלה לעצמה אמנדה
"מה אמרת?" שאל ביר שעוד לא נכנס לגמרי לבסיס
"שוב דבר" הכחישה אמנדה ונכנסה גם היא. הלובי היה עצום בגודלו, היה שם מסדרון ובו שישה חדרים, בקצהו היו שתי גרמי מדרגות, למעלה ולמטה, הנערים רצו דבר ראשון למעלה, זה היה הגג, היו מונחטים ומחוברים בחוזקה עליו שמונה מטוסים קטנים ושלושה אופנועים.
"וואו!" התפעל פטריק
"המקום הזה ענק!" קרה ג'יימס
"עוד לא ראיתם כלום", חייכה אמנדה והובילהה אותם חזרה למדרגות הם ירדו שתיי קומות ושם ראו עוד מסדרון, ושם עוד חדרים ובסופו מטבח.
"זה רק מטבח, לא כזה ביג דיל" גילגלה עינים אליסון
"זה לא זה…" ענתה לה אמנדה,
"זה זה…" ניגשה אמנדה לאחד החלונות וניפצה אותו לחתיכות בבוקס אחד, החלון התנפץ לכמה שניות ובאותה מהירות הושלם חזרה
"נחמד!" קרא ג'יימס. הריצפה רעדה והרגישה כאילו היא עולה, אמנדה רצה למסך הגדול ולחצה על כמה כפתורים במקלדת הגדולה והבסיס התרומם באוויר.
"שכל אחד יבחר חדר, בעוד יומיים נגיע לעיר חסרת השם" פנתה אמנדה לנערים והם רצו לבחור חדר.
"מה אמרת לפני שעלינו?" שאל אותה ביר
"לא אמרתי כלום", היא הכחישה שוב
"אמרת 'בתקווה שנשרוד'! למה הכוונה?" הוא התעצבן
"העיר הזו מוזרה ומסוכנת! לא בטוח שהכוחות שלנו מספיק טובים בשביל זה!" היא התעצבנה חזרה והלכה משם בעצבים, עיניה הלבנות זוהרות בצהוב.
"טוב שלא…" צחק ג'יימס לאחר שירדה לקומה מתחת,
"שמעתי את זה!" היא צעקה לו חזרה.
תגובות (3)
אהבתיי מחכה כבר המשך (: 5+
העברת את התמונה שיש לך בראש בצורה מובהקת ואני ממש אהבתי את הרעיון למרות שבדרך כלל אינני אוהבת סיפורים על צבא או סיפורים בהמשכים בכללי. אני תמיד לא מצליחה לעקוב אחרי סיפורים בהמשכים ואם אני מחליטה לקרוא סיפור בהמשכים אני מחכה שהוא ייגמר כולו ורק אחרי זה אני אתחיל לקרוא אז אולי זה מה שאני אעשה עם הסיפור הזה כי ההתחלה הזאת [או הבסיס] ריתקה אותי לגמרי.
אין לי כרגע רעיון לדמות אבל אם יהיה לי רעיון לילד/ה של יובל אני ארשום לך אותה.
את כותבת נפלא :)
רק כדי שלא תמצאי תירוץ לבטל, הנה הדמות האחרונה שלך:
שם: נואל
גיל: 15
הבת של יובל
כוח: מסוגלת לשלוט בשדרים אלקטרוניים ולהפוך לשדר- לחטט במחשבים, להאזין לטלפונים ואפילו להתפרק למיליון רסיסים חשמליים ולהתחבר בחזרה ככה שלפגוע בה זה קשה. הדבר היחידי שיכול לכלוא אותה הוא גומי.
אופי: נואל היא מרדנית. אמא שלה הטילה עליה צל יותר מדי גדול והיא עושה ככל יכולתה להיות ההפך הגמור ממנה ולעשות צרות. יש לה שיער ירוק כהה עד הסנטר והיא רזה מאוד, יש לה עגיל בטבור ובאף ושניים באוזן ימין. קעקוע של ברק על יד שמאל והיא מתאפרת באיפור כבד וגוטי. להוסיף על זה שהיא מקשיבה למוזיקה ממש טובה שהיא כותבת בעצמה ומנגנת בגיטרה חשמלית- היא יכולה להחליף תדרים בקול שלה. העיניים שלה בדיוק כמו של אמא שלה..