שלושה שודדים לטובים- פרק 4

המלך היה שבור. הוא לא יצא מהחדר ולא קיבל אנשים, אפילו לא את בניו, רק משרתות שהביאו לו אוכל וגם אותן הוא לרוב דחה.
שג'ורג' נכנס שלושה שבועות לאחר ההלווי'ה הוא לא האמין למראה עיניו, הוא לא האמין איך אבא שלו, המלך האצילי והגאה, שוכב במיטתו ומתייפח בשקט לתוך הכרית.
"אבא" הוא אמר בשקט, חושש שמא המלך יתפרץ בהתקף זעם וידרוש שיצא מחדרו, זה לא קרה, במקום זה, המלך הרים את ראשו, מביט בעיניו האדומות שמוקפות בסהרים סגולים מלילות ללא שינה.
המלך הביט בג'ורג', מחכה לשמוע מה יש לבנו לומר.
ג'ורג' המופתע מיהר להחזיר את שלוותו לפניו, " אבא, רוצה לטייל איתי קצת במדשאות?" הציע.
ג'ון התלבט, 'אולי כדאי לי לצאת מהעצב הרב, הרי אני זה שצריך לעודד את ילדי, לא ילדי אותי!' חשב לעצמו.
"אבוא עוד מעט, חכה לי מחוץ לדלת", אמר וחייך חיוך מאולץ, ג'ורג' קד ויצא מהחדר.
שג'ון יצא מחדרו, ג'ורג' ראה שוב את המלך האצילי והזקוף, הוא התעודד מעט.
הם ירדו במדרגות פנו במסדרונות והגיעו לבסוף לחדר המבואה הגדול בו ניצבו דלתות הארמון הגדולות.
השומרים פתחו את הדלתות שהמלך והנסיך התקרבו והם יצאו לבחוץ.
הם דברו על המוות של איזבל, איך כל אחד מתמודד עם האובדן, הכל סוכם בזה ששניהם עצובים מאוד.
הם ראו את ריצ'ארד ברגע שהם נכנסו למדשאות.
הם התקדמו לעברו, רומסים את הדשא תחת רגליהם.
שהגיעו אליו ראו שהוא נשכב על הדשא מסתכל מעלה, לשמיים.
המלך התיישב לצידו וסידר את גלימתו תחתיו. ג'ורג' נשכב על הדשא כמו תאומו.
היה שקט למשך כמה דקות, לפתע נשמע קול תקיעה בקרן ומיד אחרי התקיעה שני צלצולי פעמון, התראה לניסיון פלישה.
כולם קמו בפתאומיות כאילו מישהו דקר בישבניהם. הם הביטו אחד על השני והחלו לרוץ.
בדרך פגשו שומר שעצר אותם באמצע ואמר שהוא חיפש אותם.
"אדוני מנסים לפרוץ את החומות!" קרא.
"שלחתם את האבירים?" שאל ג'ון בשלווה.
"כן, הוד מעלתו, אבל הצבא שמנסה לפרוץ חזק מאיתנו, הם יצליחו לפרוץ את החומות ולעבור את האבירים בקול רגע, אתה צריך לברוח מלכי, אתה ובניך, ליער, לממלכה אחרת, לכל מקום! רק לא פה, זה מסוכן מדי" קרא בייאוש.
ג'ון הביט בו, "לא, אני לא עומד לוותר, קח את ריצ'ארד וג'ורג' לכפר גרינג. יש להם שם חבר בשם ג'ם, תבקש ממנו להרשות להם ללון אצלו, תביא לו שק זהב, תן לג'ורג' וריצ'ארד 2000 מטבעות זהב לכל אחד, הם יזדקקו לזה." אמר ג'ון לשומר.
"לא!" קראו ג'ורג' וריצ'ארד ביחד. "אנחנו לא עומדים לעזוב אותך פה, נכון ג'ורג'?" שאל ריצ'ארד את ג'ורג'.
"נכון, אבל אנחנו לא נשב בכפר רחוקים מכל סכנה, אנחנו ניהיה פה ונעזור לאבירים להילחם!" קרא ג'ורג'.
ג'ון הביט בשומר, שניהם הנהנו אחד לשני ובתוך שלוש שניות ג'ורג' וריצ'ארד היו שרועים על הדשא, מעולפים מהמכה שהמלך והשומר נתנו להם.
"תיקח כרכרה, צא עכשיו!" אמר ג'ון לשומר.
השומר הנהן, קד, הרים את התאומים בידיו השריריות ונשא אותם לעבר האורוות. עשרים דקות אחר כך הם היו בחוץ, רחוקים מסכנה.

ג'ון הלך ללבוש בזריזות את מדי האבירים שלו וכשהוא אוחז בחרב הוא יצא אל החומות.
כשהגיע הוא ראה בערך עשרים אבירים ושומרים מנסים בכל כוחם לשמור על הדלתות סגורות.
המלך פנה אל אחד השומרים ושאל, "אתה יודע מול מי אנו עומדים?" שאל אותו.
השומר שתק לרגע והחל לדבר בהיסוס.
"הצופה על החומה צעק לנו לסגור את הדלתות, הוא אמר שאחיך היה בחוץ".
"פרנק? הוא בסדר? למה סגרתם עליו את הדלתות? אולי הוא בסכנה? איפה הצופה הזה? אני רוצה לדבר איתו רגע " אמר לשומר בכעס.
"מלכי, הצופה אמר שזה אחיך, הוא מנסה לפרוץ את החומות, הוא בא עם צבע שלם." אמר השומר.
"מה שמך?" שאל אותו ג'ון.
"ג'רמי, אדוני" השיב.
"אז… ג'רמי, איפה הצופה?"
השומר שתק, שולח ידו כדי לשפשף את עיניו.
"הוא מת מלכי, הוא נורה מחץ רגע אחרי שצעק לנו מיהו התוקף." אמר בשקט ודמעה זעירה זלגה מעינו.
בום גדול נשמע פתאום והמלך וג'רמי צפו באבירים שהגנו על הדלתות עפים לאחור, שניים מהם נפגעו מחצים.
ג'ון הרים מבטו אל הדלתות וראה את פרנק עומד מולו, מאחוריו צבא שלם.
האבירים שנשארו בחיים קמו על רגליהם והרימו את חרבותיהם מהאדמה, הם כיוונו את כולם לעבר פרנק.
"קים" פרנק אמר בקרירות והאיש שעמד שורה מאחוריו, הוציא חץ מאשפת החצים שהייתה קשורה לגבו. הוא שם את החץ בקשת, כיוון את הקשת לכיוונו של ג'ון והחל לאט לאט למתוח את החץ לאחור.
פרנק פתח את פיו, "צעד שגוי שלכם, ומלככם מת." אמר פרנק בקול מעורר יראה.
האבירים הניחו לחרבותיהם ליפול מידיהם, אחת אחרי השנייה.
שקול צלצול החרבות על הקרקע פסק, פרנק החל לפקוד על אנשיו.
"תפסו אותם, ואת המלך. השליכו כל אחד מהם בתא אחר. בצינוק." חמישים אנשים בגיל העמידה, חזקים ושריריים יצאו מהשורות ומיהרו להשתלט על המלך ואביריו, שניסו להתנגד.
"למה אתה עושה את זה!?" צעק פתאום ג'ון בשאלה.
פרנק סובב ראשו לאחרו והביט בו בשנאה, "תשתיקו אותו." אמר לגברים שתפסו את המלך.
הם מיהרו להשתיק אותו וכולם הובלו לצינוק.

פרנק הביט באנשיו הנותרים. "אתה" הוא הצביע על נער כבן 17 עם שיער שחור ועניים אפורות, שעמד בשורה השלישית. הנער התקדם. "תרכב בכל הממלכה, דרך כל הערים יחד…" הוא בחן שוב את אנשיו והצביע על עוד חמישה נערים בגילו של הראשון.
הם התקדמו וכל הנערים נעמדו בשורה.
"אתם. הסתובבו בכל הערים" חזר על דבריו. "הפיצו בכל הממלכה כי אני, פרנק לאמוס, המלך החדש של ממלכתם האהובה" את שתי המילים האחרונות הוא אמר בלעג.
"אני רוצה שכל אחד ישמע על זה, תודיעו גם, שהחל מעתה הם יצטרכו לשלם מיסים כל חודש, אממ… 200 מטבעות זהב ו200 מטבעות כסף".
"כן אדוני" אמרו הנערים יחד.
פרנק הביט בהם ואמר,
"אני מעדיף שמעכשיו תקראו לי מלכי".