שיקוי דמעות ודם – הקדמה!

דמעה. ועוד דמעה. ועוד דמעה. ועוד דמעה.
כבר הפסקתי לספור. הן מטפטפות לתוך בקבוקון.
אמא נתנה לי אותו ועוד בקבוקון לפניי מותה. היא אמרה לי לשמור שם את הדמעות שלי, ובשני את ההדם שלי.
ואז היא כבר איבדה את טיפת הכוח האחרונה שלה ומעולם לא זכיתי להסבר.
ניסיתי להוציא משהו מאבא, אבל הוא לא ידע כלום. הוא חשב שאני הוזה.
אבל בכל זאת אני שומרת שם את הדמעות שלי.
ניגמרו הדמעות.
אני סוגרת את הבקבוקון, ומניחה אותו בצד.
אני סוגרת את שלת חדרי ולוקחת סכין מהמגרה הראשונה.אני מרימה את המכנס ו..
אח! אני מתפאפקת לא לצרוח. זה כואב. אני מביטה בחתכים. אני סופרת שם את הימים בלי אמא.
טיפת דם. ועוד אחת, ועוד. את זה אני כבר לא סופרת.הבקבוקון רבע מלא. אני עובדת על זה כבר שנה.
וגם דמעות, שמלאות גם הן רבע בקבוקון.
אני מביטה בהם. מתאפקת.
אני פותחת את הכספת שבמיטה של אמא, ושמה שם את הבקבוקונים. אני מחזירה את המכנס למקום הרגיל.
אצלנו בנות יכולות לשים מכנסיים רק בבית, מחוץ לזה, שאחרים רואים אותן, נאסר עליהן.
אני מסתכלת על השעון. השעה 6. כדיי שאחזור לישון.

-בוקר-
איפה זה??
אה, הנה. החצאיות ביה"ס שלי.
חצאית שחורה עד הברכיים? לא!
חצאית בורדו עד הברכיים? לא!
חצאית ורודה כהה עד הברכיים? כן!
חולצות, חולצות..
הנה!
איפה האדומה? הנה.
"לין!". אליה קוראת לי.
אני רצה במורד המדרגות, תוך לבישת המגפיים השחורים שלי, עם קצה המתכת המחודד.
אפילו לה לא סיפרתי שאני חותכת. טוב, לא ממש חותכת. יותר חורטת.
ביה"ס שלי הוא בניין עצום – ברוחבו ובאורכו.
8 קומות, אחת לכל שכבה ושתיים להנהלה או למזכירות וחדר מורים. בקומה שלנו יש חדר מדעים, כיתות, ומן חדר טבע.
אני ואליה עלינו בשתיקה, כמו תמיד.
הבטתי במראה שבכיתה בשערי האדום כדם, ובעיניי הכחולות – בהירות. כמעט שקופות. זה מפחיד.
אליה קלעה אותו לשתי צמות ארוכות. ישבנו. השיעור התחיל.