שושלת המפלצות- פרק 1- תפרים ועצמות- פיילוט

טוב, אז קודם כל, זה לא אומר שההרשמה הסתיימה. מי שרצה לכתוב דמות ולא הספיק זה הזמן ^^ ודבר שני, הסיפור לא יהיה מדוייק במאה אחוז לסיפורים המקוריים ולפרטים המדוייקים שלהם (בין היתר בגלל שברוב המקרים המפלצות מתות בסוף), אבל הם ישתדלו להיות מדוייקים, ומקסימום, יהיו גרסה נוספת לסיפור (כי יש מלא כאלה. תמיד.)
טוב, אז מקווה שתיהנו :)

על ראש הגבעה הרחוקה מהעיירה על שם העיר ז'נבה ניצב תמיד אחוזת מלכים אימתנית. גם ללא סופות הרעמים והברקים שתוקפות את העיירה מדי לילה, היא הייתה נראית כמחזה מסיפור אימה של קור חצות. דלתות הברזל הגדולות היו נעולות ולא נתנו לאף אורח לא רצוי להיכנס, וזה היה כך, עד לפני אותו לילה.
האחוזה הייתה בבעלותו של ד"ר ויקטור פרנקנשטיין, וה'יצור' שפרץ והרס את הכניסה היה המפלצת המפורסמת שברא לפני שנים, שבגללה נשבע שלא לשוב על טעותו וליצור נוספת, וגם לא לתת לה לצאת, לעולם.
כנראה שהסגירה האדוקה לא הייתה מספקת.
באותו לילה, הוא חווה התקף זעם נוסף שלא נכנע לו במשך שנים, ושעכשיו הוא שב.
ד"ר פרנקנשטיין כבר נכנע, והחליט לתת לו לברוח, ולעשות כרצונו. הוא הכיר את ה'יצור' מספיק, בשביל לדעת מתי כדי להתערב, ומתי עדיף להפסיד.
בשונה ממנו, היה אחד שהחליט לנסות להחזיר אותו בכל זאת. בחור צעיר בן שמונה-עשרה שגר באותה אחוזה, וזוכר את ה'יצור' מאז שנשם בפעם הראשונה. די נמוך, רזה, בעל שיער בלונדיני קצר אך פרוע ועיניים חומות ובהירות כצבע השקד, העונה לשם ווינסנט, ווינסנט פרנקנשטיין.
הוא עטה על עצמו מעיל עבה ושחור, וכרך סביב צווארו צעיף קצר שנבלע מתחתיו. הוא לבש מכנסיים שחורים וארוכים ומגפיים גבוהים קשורים בצורה הדוקה על רגליו, והכין את תיק העור שלו והמטרייה השחורה והארוכה למסע שקיווה שיסתיים מהר.
"אדון ווינסנט," איגור, העוזר הגיבן הצולע של אביו הד"ר, פנה אליו כאשר שם לב למעשיו. "אולי לא כדאי לך לצאת בסופה כזאת." הוא ניסה לשכנע אותו לוותר בתירוץ שונה.
"אתה יודע ששום סופה לא מפריעה לי." ווינס השיב לו, ממשיך להכניס ציוד לתיקו. "זה אח שלי שאתה דואג בגללו."
"אתה יודע איך הוא." איגור אמר.
"גדול וטוב לב, אבל גם קשה הבנה." ווינס ענה כדעתו. "ואתה יודע שאני צודק, אז- אל תיתן לי לנטוש אותו עכשיו, רק בגלל שלאבי נמאס."
"לנטוש זו מילה גדולה." איגור אמר. "הוא משתחרר לחופשי."
ווינס גיחך מהניסיון הלא מוצלח להאיר את המצב בצורה חיובית. "חופשי, או בסכנה." הוא סיים עם האריזה וסגר את תיקו. הוא התרומם על רגליו ופנה ללכת לכיוון הכניסה, כשאיגור מדדה אחריו.
"אתה יודע, אדון ווינסנט, שהוא מסוגל לשרוד בעצמו." איגור המשיך לנסות להניא אותו מהרעיון. "מבחינה טכנית, הוא מת, וכך גם האיברים שלו. הוא מסוגל לשרוד בלי אוכל, מים או שינה."
"טכנית." ווינס הדגיש את המילה. "ולא טכנית, הוא אדם חסר ישע בעל כוונות טובות בלבד שזוכה לביקורות הכי מכוערות רק בגלל המראה המפחיד שלו."
"טוב, אי אפשר שלא להתייחס לזה." איגור היה חייב להודות.
"צודק, אבל אני לא מתייחס לזה." ווינס הוסיף. "ואני אלך להחזיר אותו."
הוא הגיע אל דלת הכניסה המפורקת וגשם הזלעפות הקשה עליו מלשמוע את הדברים הנוספים שאיגור רצה לומר לו. הוא לא התאכזב מכך, זה נתן לו תירוץ לא להקשיב לו, למרות שלא עשה זאת גם לפני כן. זאת אומרת, הוא הקשיב, אבל לא פעל על פי העצות שנתן לו. הוא העביר את קודקוד המטרייה אל מחוץ לדלת והיא כבר נרטבה לגמרי. הוא פתח אותה ותוך כדי יצא מחוץ לאחוזה, וכאשר עמד בחוץ, מתחת לגשם, הצליח להישאר יבש.
הוא בחן את הסביבה הגשומה מסביבו והצליח לקלוט רק את קצה הדרך עליה היה צריך ללכת כדי להמשיך. קולות הברקים והרעמים נשמעו חזקים יותר, והבזקי האורות מהשמיים כבר הורגשו על גבי העננים, ולא מבעד לחלונות הזכוכית המטושטשים מאדי הקור שמבחוץ.
"להתראות." הוא פנה אל איגור ונופף לעברו עם ידו כתוספת למקרה שלא שמע את מה שאמר. איגור הוסיף לומר דברים, בוודאי ממשיך להפציר בו שעדיף שיוותר על הרצון המגוחך שלו, אבל כרגיל, ווינס לא הקשיב. "להתראות, איגור." הוא הסתובב והחל ללכת במורד השביל שהוביל מהעיירה אל האחוזה, ולהיפך.
לא יצא לו לבקר הרבה בעיירה, ולכן, רוב האנשים כלל לא מכירים אותו, מה שיכול לעבוד לטובתו, כי יוכל לשקר ולתת לאנשים לעשות כרצונו, ובכך לעזור לא מבלי שידעו.
אח שלו בוודאי יעורר מהומה, לכן לאחר מחשבה מעמיקה הוא הצליח להבין כיצד יוכל לעקוב אחריו. כל מה שעליו לעשות יהיה לעקוב אחר מקרי ההרס המוקדמים ביותר, ולמצוא את המסלול אליו הוא פונה.
זה לא אמור להיות קשה במיוחד, אולי רק הסופות החזקות יעכבו אותו מעט, אבל זה לא נורא, כי זה אומר שהם יעכבו גם את אחיו.
רגע אחד של חוסר זהירות, זה רגע אחד קריטי ביותר. הגשם החזק הרטיב את האדמה, ולצערו של ווינס, הוא שם את רגלו בדיוק על שטח קטן ובוצי שגרם לו לאבד שליטה ולהחליק למטה בשביל הארוך. המטרייה שלו עפה באוויר והוא התגלגל למטה במהירות. הוא סיכך את ידיו עם ראשו ועצם את עיניו, מתפלל שימשיך ישר לכיוון העיירה ולא יתקל במשהו שיביא את קיצו.
למות בצורה הזאת? זה- זה באמת מביך.
הירידה התלולה הפכה למישור בהדרגתיות תוך כמה שניות, ו-ווינס סוף כל סוף הצליח לעצור מעצמו מלהמשיך להסתחרר למטרה לא ידועה, ולעצור.
הוא מצא את עצמו שוכב על המדרכה, רטוב כולו ומתקשה לפקוח את עיניו עקב הטיפות שהמשיכו ליפול על פניו. הוא התרומם, ולשמחתו, חוץ ממכות כואבות ושטחיות, לא נגרם לו דבר. הוא הסתיר את עיניו עם ידו ויצר למענו מעין מכסה שיעזור לו ללכת על פי ראייתו.
הסיכוי שלו להתייבש לא נראה באופק, ולכן נאלץ למצוא מקום מסתור אחר, שיעזור לו להתאושש לכמה דקות, בתקווה שיהיה יבש. הקור הספיק להקפיא את ידיו עד שלא הרגיש אותו כלל, ובכל זאת, החליט לתחוב אותן לתוך כיסי המעיל שלו, כדי שיתחממו עד כמה שיוכלו.
הדבר האחרון שהוא רוצה זה לאבד אצבע בגלל הקור.
פניו שוב היו רטובות לגמרי, אך הפעם הרכין את ראשו כדי לנסות לנווט. בקרבתו הוא הבחין בסמטה בין שני מבנים קטנים שגגותיהם כיסו אותה והסתירו אותה מהגשם.
טוב, זה המקום הכי טוב שיוכל ללכת אליו עד שהגשם ייחלש.
הוא פנה אל הסמטה וכבר שמע את קול שיניו נוקשות זו בזו מהקור. הוא נצמד אל קיר אחד המבנים והתיישב על הרצפה המלוכלכת. הוא נשם את האוויר המקפיא וחיכה. הוא הרגיש כל איבר כואב בגופו וניסה להתעלם ממנו ולהירגע.
תחושת הרוגע לא הצליחה להימשך זמן רב מדי, וכבר הוא הספיק לשמוע קול חזק מסוף הסמטה. זה, הקול הזה, בהחלט לא היה איזו חיית אשפתות מבוהלת.