שברים – פרק שביעי

"אני רואה שמצאת מדריך טוב," אמרה הרוח הילדותית. קולה היה סופת שלג קטנה בתוך הכבשן של סורמוהון, רך ועגום כאור ירח.

"טוב יותר ממך," נבחה אפריל בהתרסה. "לוּ הייתי ממשיכה אז בדרך שהורית לי, הייתי נהרגת. הכנסת אותי למקום האיום הזה ואפילו לא סיפרת לי מה אני צריכה לעשות כאן." פניה היו אדומים, מחום ומכעס.

"כן, את צודקת… הזכרונות שלי… מעט מעומעמים…" מלמלה פליסיה בעצב. "הייתי צריכה שתיכנסי ליער מהר ככל הניתן. לא הייתה אפשרות אחרת. היחסים מורכבים בין הזמן של בני התמותה לבין הזמן שכאן. השניים מסוכסכים ביניהם והם לא מתכוונים להשלים בקרוב."

לבה של אפריל אמנם פעם ופניה רתחו, אבל את הארשת הזעופה החליפה פליאה כשפליסיה התייחסה לזמן כאל יצור חי. היו כל־כך הרבה דברים שהיא רצתה לדעת לגבי העולם הזה. אבל היא לא שאלה את הרוח לפשר הדבר. היו שאלות דחופות יותר.

"מה בדיוק את צריכה? למה לא סיפרת לי עד עכשיו? למה הרוחות ההן רדפו אחריי? למה כולם רודפים אחריי בזמן האחרון?"

"אני… לא יכולה לספר לך."

"מה זאת אומרת? איך אני אמורה לעזור לך אם אני לא יודעת כלום על שום דבר?"

"אם אספר לך, הדבר יסכן אותך, את אורוריקס, אותי, ואת כל המשימה הזאת. אני לא יכולה. כשיגיע הזמן את תדעי הכל."

דקות ארוכות ישבה אפריל, מהורהרת. היא שוב לא ידעה אם לסמוך על פליסיה. היא לא ידעה אם היא רוצה לעזור לה. ומאידך, היא ידעה שאין לה אפשרויות אחרות כרגע. היא לא הכירה את הדרך חזור, ואורוריקס כבר נרתם למשימה. היא לא יכלה לעצור את הכל באותו רגע. היא התביישה.

בושה מחזיקה התחייבויות רבות, לטובה ולרעה, וגם המשימה שהוטלה על גבה של אפריל הייתה תלויה ברגש הזה, בבושה לסרב, בבושה לאכזב.

בזמן שחיכתה לאורוריקס, היא שמה לב שהצללים התחילו להתקרב אליה. הם לא עשו זאת במהירות והם שמרו על מרחק סביר. כמו יונים סביב פרוסת לחם, או חתולים סביב פרוסת בשר, הכתמים השחורים צמצמו באיטיות לכיוונה. הם נעלמו ושבו, כמו הבזקי אור הפוכים, ולמרות אזהרותיו של אורוריקס, הם לא נראו מאיימים במיוחד. אבל אורוריקס ידע יותר מכל אחד אחר על צללים, על אפר ועל פרחים סלעיים; ואפריל החליטה להישמע להוראות החתול.

הוא נעדר כבר זמן רב, אם כי תחושת הזמן של אפריל לא בהכרח שיקפה את המציאות. חששות קטנים התחילו לנקר בלבה, חששות שהיא לא רצתה להעניק להם שמות, לבטא אותם במילים. באותן שעות היא הרגישה בודדה, בודדה כמו שלא הרגישה מעולם. היא הייתה רגילה לטייל לבד, לטפס לבד, לעשות כמעט הכל לבד, ואף־לא־פעם הייתה בודדה. השמחה והאומץ ליוו אותה, החופש והצחוק. אף־אחד מאלו לא הצטרף אליה למסע. החתול היה השותף היחיד שלה להרפתקה. היא קיוותה שיחזור מהר, לא רק בגלל הרעב. אם בתחילה לא בטחה בו, עכשיו היא כמעט אהבה אותו, גם מבלי לדעת את מניעיו.

גם החתול אהב אותה, גם אם לא ידע זאת אז.

לאחר מה שהרגיש כמו כמה שעות, אורוריקס הגיח משום מקום ונחת סנטימטרים ספורים מאפריל המבוהלת. הצללים התפזרו מפניו – אולי גם הם נבהלו. בפיו הוא נשא מעין יצור שחור, כזה שקשה לדמותו ליצורים שרגילים לראות בעולם בני האדם. היו לו כמה רגליים, או כנפיים, או אוזניים; נוזל דמוי דיו נטף מפצעיו. אפריל יכלה להישבע שהוא פרכס פעם או פעמיים.

"מה? זה נחשב למעדן עבור בני מיני," אמר אורוריקס בניסיון לשכנע את אפריל לנגוס ביצור. הוא התאמץ לדבר בלחש, כדי שהצללים לא ישמעו. "אם לא הייתי צריך לחלוק איתך את השלל, הייתי אוכל אותו בשמחה בעצמי."

"נו, אל תהיי נסיכה מפונקת. אלו תמיד עושות לי צרות. אִכלי. זה מאוד מזין."

הפצרותיו של החתול לא הפכו את הטרף למעורר תיאבון, אבל היא החליטה לנסות בכל־זאת. היא הייתה רעבה מספיק כדי לאכול אבנים.

זה לא היה טוב בהרבה מאבנים, אבל גם לא גרוע. אפריל סיימה את המנה שלה מהר מכפי שציפתה.

החתול חייך. "אמרתי לך שזה טעים."

אפריל אפילו לא רצתה לענות לו.

"אני חושב שלא כדאי שנמשיך הלאה עתה," לחש אורוריקס כעבור זמן מה. "הצללים מתנהגים מוזר. ובכל מקרה, אנחנו צריכים לאגור כוחות. אתְּ צריכה לאגור כוחות."

"אני לא מתנגדת," אמרה אפריל בפיהוק רחב.

"ייתכן שנצטרך לרוץ…" אמר החתול, מהורהר. "לא נורא. אנחנו נסתדר. במקרה הכי גרוע אני כבר אדע מה לעשות."

אורוריקס הצטנף בסמוך לסלע הגבוה והרשה לאפריל להישען עליו. הוא היה רך כמו ענן, נעים כמו קטיפה, לא קוצני כמו ביער המתכת. היא העדיפה אותו בצורה הזאת.

"תגיד, אורוריקס, מי אתה? מה הסיפור של המקום הזה, של הצללים, של היצורים המרושעים? למה רודפים אחריי כל הזמן? ומי זה האיש אליו אנחנו הולכים?" שאלה אפריל בפיהוק רחב. היא הייתה מנומנמת מאוד. אולי הפרווה של אורוריקס הייתה רכה מדי, או שאולי היא הייתה עייפה לאורך כל הדרך ורק עכשיו נזכרה בכך.

אורוריקס פיהק גם הוא, חושף את ניביו השחורים העצומים. לא כולם יודעים זאת, אבל פיהוקים מדבקים גם יצורים קסומים.

"ובכן… היעדר הידידותיות שנתקלת בו, אם לקרוא לזה כך, אינו אישי. רוב היצורים הקסומים חשדנים מאוד בכל הנוגע למבקרים מבחוץ. הם תמיד מחפשים משהו, ואת –"

"מחפשת משהו," השלימה אותו אפריל.

"אני יודע שאלו חדשות רעות, אבל הם הולכים לעשות לנו עוד הרבה בעיות בדרך. קשה להבריח מכאן דברים. לכל פריט בעל עוצמה יש שומרים, והם יגנו עליו בקנאות. חלקם עד המוות." החתול פלט אנחה של עצב.

"אני מקווה שלא תיהרגי."

"תודה," מלמלה אפריל.

"כן, מצטער. פליסיה לא הייתה צריכה להכניס אותך לכל זה. באשר לי – התפקיד שלי הוא להדריך. אני מכיר כל שביל, כל פינה, כל קיצור דרך. אני מדריך את כל מי שהולך לאיבוד. גם שאר אחיי ואחיותיי מדריכים." החתול נשם נשימה עמוקה. "אנחנו מעט, מעט מאוד… המין שלנו כמעט נכחד."

העצב היה ניכר על פניו. שפמו הוטה מטה והוא הרכין את ראשו, כמו בכל־פעם שהיה עצוב או נבוך.

"אבל בינתיים אני פה."

"ומה בנוגע לאיש?" שאלה אפריל אחרי ששמה לב שהחתול לא ענה על שאלה.

אולם בטרם הספיקה לקבל תשובה, היא שקעה בתרדמה, ושוב לא שמעה שום קול.