קיפאון

עמדתי,קפואה על ראש הגבעה,התבוננתי על הנוף העירוני האפור והקודר שניתן ליראות ממנה…
עצמתי את עיני ודמיינתי שאני בממלכת קרח,קפואה,דמיינתי שאני עפה מעל שמיכות השלג שעטו ההרים,עד שאני נופלת..על שמיכת שלג לבנה,רחוקה מכול נקודת ציון,ולפתע צץ משום מקום אדם שלא הכרתי מימיי הוא התכופף אליי והציע לי את ידו לעזרה…הוא הרים אותי והסתכל על עניי הכחולות במשך דקות ארוכות…
דקות שנראו לי כמו נצח…
הוא כאילו הפנט אותי..שהסתכל אליי,בעניים הכחולות שלי..ואני הסתכלתי עליו,על העניים השחורות שלנו..
לבסוף הוא פצע את פיו ואמר:"התוכלי להתלוות אליי לנשף,עלמתי?",המשפט הזה חקוק עדיין בזיכרוני…
לא הבנתי כיצד נוכל להגיע לנשף מכיוון שלא ראיתי שום נוף אחר חוץ משכבה לבנה אינסופית,אבל הסכמתי להצעתו…הלכנו הרבה,הייתי יחפה אך לא היה לי קר..ופתאום,משום מקום צצה טירה,אפורה וקודרת שמסביבה ניצבה חומה נמוכה אך עבה.
שהגענו לחומה שני שומרים עצרו אותנו ושאלו אותנו:"מה הסיסמה?",האיש לחש לא באוזן מילה שלא הבנתי אף על פי שאני קוראת שפתיים מדופלמת,והשומר לחץ על כפתור שפתח את השער עץ שהיה בחומה.
נכנסו,ובצעד הראשון שלי לפתע לבשתי שמלת נשף מהודרת שהייתה עשויה מבד קטיפה יפיפה בצבע שני עם עיטורים שחורים ושכבה דקה של תחרה לבנה,ונעלי עקב שקופות,כמו של סינדרלה… והאיש שהיה איתי
לבש גם הוא בגדים מהודרים,טוקסידו שחור עם בטנה ממשי ונעליים יוקרתיות בצבע שחור-ארגמן..המשכנו לצעוד בצעדים קטנים אל תוך אולם הכניסה רחב הידיים עד שהגענו לדלת קטנה עם ידיות אדומות ועיטורים שחורים,ממש כמו השמלה שלי,פתחתי את הדלת והופיע אולם רחב ידיים אף יותר מאולם הכניסה,הוא היה בעיצוב רטרו והופיעו בו בעיקר גווני זהב,הוא היה כול כך יפה ויוקרתי..נכנסו אליו והלכנו בצעדים קטנים עד שהגענו לאמצע האולם,והתחלנו לרקוד ריקוד כול כך יפה…אני חושבת שזה היה ואלס.
ואז שמעתי קול שריקה והחלונות התנפצו!
ראיתי דמות שהזכירה לי מכשפה עפה אל תוך האולם ואז….פקחתי עניים.
עמדתי,קפואה על ראש הגבעה,התבוננתי על הנוף העירוני האפור והקודר שניתן ליראות ממנה…