קובי ומקל השקד

קובי כץ גר עם הוריו בבקתה מוזנחת במרחק יום הליכה מהעיר הגדולה. אביו של קובי היה נגר הכפר. את העצים שהכין מהם את תוצרתו היה אוסף מהיער הסמוך באמצעות עגלה רתומה לסוס. קובי עוד לא התנסה דיו במלאכת הנגרות, אך היה מיומן בחריטה ובגילוף בעץ, והוריו ציפו לו גדולות לכשיגדל. לכבוד בר־המצוה שלו הכין קובי בתים מעוצבים מעץ לתפילין שלו עם תחריטים מקסימים של ירושלים.
אלו היו ימי מלחמה בין ממלכה זו לממלכה השכנה. לקובי לא ממש היה אכפת על מה רבו הממלכות זו עם זו, הוא היה צעיר מדי בשביל זה. אבל מהמלחמה עצמה היה לקובי אכפת מאוד וזאת משום שאביו גויס לצבא. אביו של קובי היה מבוגר מדי בשביל קרבות, ובזכות כך לא שלחוהו לחזית, הוא שירת בנגרייה הגדולה של הצבא.
האב היה חוזר לביתו פעם בחודש, מביא עימו מעט מזון לאשתו ובנו. אך זה לא הספיק. מלאי המזון הלך ואזל, הארונות התרוקנו, עוד מעט ולא היה עוד מה לאכול.
בלית ברירה, שלחה האם את קובי למכור את תיבת כלי המלאכה של האב בשוק העיר הגדולה וציוותה אותו לקנות בכסף שיקבל כמה מצרכי מזון. קובי היה גאה מאוד בתפקיד שקיבל, אך בטרם הגיע לעיר, פגש בנווד קשיש ומשונה.
"הקשב טוב, ילד חביב", פתח הזקן, "עוד קודם שתיכנס העירה יחטפו את התיבה מידך ותשוב לביתך בחוסר כול! אולי אפילו יכוך ויפצעוך."
"אבל למה שיעשו לי דבר נורא כל־כך?" התפלא קובי. מילדותו ועד עתה, גר בבדידות עם הוריו הטובים, ולא העלה על דעתו שאכזריות שכזאת תיתכן בעולם.
"לא רק אתה ואימך רעבים – כולם רעבים! ובעיר רעבים יותר מבבקתות זנוחות!" אמר הנווד באנחה.
הנווד הציע לקובי להחליף את התיבה היקרה במקל השקד היבש שנעזר בו בהליכתו. קובי חשב שהזקן חומד לו לצון וכבר התכוון להמשיך בדרכו. אך הקשיש היה רציני ועקשן.
"אין זה מקל פשוט!" אמר הנווד בקול מסתורי, "רואה אני כי כוהן אתה, הלא כן?"
קובי הנהן בראשו בפליאה, מניין לקשיש שהוא כוהן, צאצא לזרע אהרון הלוי?
"ובכן, לא תזכה לעסקה טובה מזאת! נעץ מקל זה בגינתך, ועד מהרה תיווכח בסגולות הנפלאות שלו!"
"אם המקל נפלא כל־כך", התחכם קובי, "מדוע אתה מוותר עליו בקלות שכזאת?"
"התשובה פשוטה," גיחך לעצמו הזקן, "אני אינני כוהן כלל ועיקר, לכל הפחות לוי, או בנימין אנוכי. קיבלתי את המקל הזה מזקני, אבי אמי, שהיה כוהן כמוך. אך אבי מעולם לא היה כוהן וגם לא יהיה – וכך גם אני!" הזקן המשיך לגחך שעה ארוכה. קובי ראה אותו ממשיך לגחך גם אחרי שהתרחק ממנו דרך רחוקה, אוחז בידו במקל השקד הקסום ומותיר מאחוריו את תיבת כלי העבודה של אביו…
כשראתה אימו ששב הבית מוקדם כל־כך חשדה שמשהו השתבש. כששאלה אותו איה המזון שביקשה, השיב שכלל לא הגיע העירה. כשסיפר לה את קורות היום, התכעסה אימו הטובה ונפלה למשכב, אך קודם לכן הספיקה להשליך את מקל השקד היבש החוצה, אל החצר.
קובי התבייש, הוא התנהג כטיפש והמיט שואה על משפחתו. כיצד יתפרנסו עתה? אפילו תסתיים ברגע זה המלחמה, ואביו ישוב בריא ושלם – כיצד יוכלו לשקם את עצמם? הלוא אפילו כלים אין בידם! אוי לתמימותו ואבוי לכסילותו!
באותו לילה בכה קובי כפי שלא בכה מעולם. מיטתו נרטבה והוא הסתלק החוצה. שם, בחצר, בחושך, זיהה את מקל השקד היבש, המקור לכל צרותיו. קובי הרים את המקל, הגביהו באוויר, קיללו קללה נמרצת ונעצו בכוח באדמה הלחה. באותו רגע נשמע רעש גדול בשמיים, וגשם עז ניתך ארצה.
מבוהל, מיהר קובי אל פתח הבית. אך אבוי! הדלת ננעלה מבפנים! הוא היה מבויש מדי מכדי להעיר את אימו, ומכל מקום לא העלה על דעתו לפגוע בשנתה, הטרופה בין כה. הוא חיפש מחסה מפני הגשם שכבר הציף את שביל הגישה לבית.
לפתע, הבחין קובי באילן יפה הפורח במרכז הגינה, אילן שלא ראתה עינו מעולם. באותו הרגע, לא היה אכפת לו אם העץ קיים אם לאו. הוא מיהר והסתתר תחת ענפיו. הקרקע שתחת העץ הייתה יבשה ונעימה, ממש חמימה, קובי התכרבל ונרדם תכף ומייד.
כשהתעורר בבוקר, גילה להפתעתו שהעץ היפה שתחתיו הסתתר כל אותו הלילה נעלם ואיננו! במקומו היה רק ענף עץ יבש נעוץ באדמה – זה היה מקל השקד שנתן לו הזקן. הייתכן? תהה לעצמו, האם הקשיש המטורף דיבר אמת, ומקל זה באמת צמח בין רגע והיה לעץ במהלך הלילה? ומדוע זה נעלם בבוקר?
קובי החליט לשמור את הדבר בסוד ולנסות שוב את מזלו בלילה הבא.
כשנעץ קובי את המטה בלילה השני, הוא לא הופתע לשמוע את הרעש הנורא ואת הגשם בעקבותיו. הפעם, עיני קובי לא משו ממקל השקד. בתוך שניות מעטות, פרח המטה ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים! הענף העלוב התעבה והפך לגזע עבה, ומתוכו עלו ענפים מעלה־מעלה. הענפים התמלאו בעלים, ואלו נשרו בתוך דקות מעטות. את העלים החליפה פריחה לבנה, ואף היא נשרה זמן קצר לאחר מכן, ובמקום הפרחים בקעו פירות השקד הירקרקים. קובי קטף פרי בשל, קילפו, בירך "על פרי העץ" וטעם. זה היה פרי משובח ביותר!
נלהב, החל קובי לקטוף עוד ועוד פירות, ערימה גדולה נערמה על ידו. הוא לא חדל מהקטיף עד שבקעה איילת השחר מבעד לעננים. נפעם, הביט בעץ ההולך ומצטמצם לנגד עיניו. הפירות שטרם קטף נשרו על האדמה ונעלמו, הענפים העבים רזו והצטמקו עד שנעלמו. וגזע העץ – הלך ונרקב, עד שמכל השקדייה הנפלאה – נותר רק ענף השקד היבש!
קובי מיהר להביט אל עבר הערימה שקטף – האם גם היא נעלמה? לא! הערימה במקומה עומדת!
קובי מיהר אל מיטת אימו והעירה משנתה. האם הרצוצה הביטה בבנה בהפתעה. מדוע פני הנער אורו? האם המלחמה הסתיימה?
"אימא! אימא!" משכהּ קובי בהתרגשות, "קומי ממשכבך ובואי ראי! הנווד הזקן לא שיקר!"
בלית ברירה, נמשכת בידי בנה, דידתה האם אל הגינה. באמצע הגינה ניצבה ערימה בגובהו של בנה. בתחילה לא זיהתה האם מה טיבה של ערימה זו, אך אחרי שקובי פיצח עבורה שקד ונתן לה לברך ולטעום, היא התקשתה להאמין שהדבר אפשרי!
"מניין הגיעה הנה ערימה זו?" אמרה בהפתעה גמורה, "האם אבא הביאה?"
"לא, אמא, לא!", קרא קובי, "אני ערמתי אותה כל הלילה". וכדי להוכיח את דבריו, הראה לאימו את ידיו הפצועות והמיובלות מהקטיף הלילי. "קטפתי אותם מהשקדייה הגדולה שצמחה כאן בלילה, השקדייה שצמחה מהמקל היבש שהחלפתי בעבור תיבת הכלים!"
האם מיהרה אחר בנה וחיפשה את עץ השקד – אך לשווא. קובי ידע שהשקדייה נעלמה, אך גם מה שהוא חיפש לא נמצא בשום מקום – מקל השקד נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה יחד עם עדת קורח כולה!
"הן זה לא ייתכן!", קרא קובי באימה, "הלוא אך לפני דקות ספורות הוא היה נעוץ כאן לפניי, בדיוק כאן, איפה שנמצאת עכשיו… ת י ב ת – ה כ ל י ם – ש ל – א ב א !!! איך היא הגיעה הנה?!"
"גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת", נשמע קול גברי מאחורי קובי ואימו. הם הסתובבו במהירות לאחוריהם, ומה רבה הייתה הפתעתם בראותם את אהרון אבי המשפחה עומד מחייך לנגדם!
"המלחמה לקראת תומה, אהוביי!" אמר האב בחבקו את יקיריו, "בשני הלילות האחרונים ירדו גשמים רבים כל־כך עד שהסיבה למלחמה תמה. מקורות המים האומללים שהלכו ואזלו, ועוררו את הממלכות להילחם זו בזו על מה שנותר מהן, התמלאו בדרך פלא בשני הלילות הללו עם תומם, וכבר יצאו שלוחים משתי הממלכות לקשור ברית שלום ביניהן."
"ועכשיו, הבה נחגוג! אני רואה שהרוח ערמה כאן אלפי שקדים. בעוד שבוע נצא העירה ונמכרם, שקדים הם מצרך נדיר במחוזותינו, וכעת, שהימים הקשים חלפו להם, ודאי יסכימו אנשים לשלם עליהם הון רב!"
ואכן, הימים הטובים חזרו לממלכה. השקדים היו יקרים בעיני התושבים כמרגליות נוצצות, וחיש מהר התעשרו הנגר ומשפחתו. הם נטשו את בקתתם הישנה ועלו לארץ ישראל. בארץ הם הקימו כפר חדש, הנקרא עד היום הזה: "כפר הכוהנים". הם ניצלו את עושרם להקמת בית כנסת גדול בכפר, שהלך והתרחב לעיר גדולה.
קובי שכנע את אביו להכיר טובה לכהונתם בהקמת בתי מדרש לכוהנים, ושם לומדים עד היום הזה מאות פרחי כהונה לקראת העבודה בבית המקדש, לכשיבנה במהרה בימינו.
להוריו של קובי נולדו עוד שלוש בנות, והן גדלו להיות נשים חסודות ובעלות מידות טובות. שלושתן נישאו לתלמידי חכמים ואנשי מעשה, מחשובי "כפר הכוהנים". קובי עצמו נשא בת איכרים חסודה והקים עימה בית נאמן בישראל. עד היום הזה, נמכרים בכל העולם פירות השקדיות ממטעי כפר הכוהנים שנטע ביחד עם אביו.
קובי לא זנח את מלאכת החריטה והגילוף. ומשצלחה לו פרנסתו, החל להסתובב ברחבי ארץ ישראל ולימד בני עניים מלאכות אלו, וכך העניק להם מקצוע מכובד והצילם מהידרדרות לתרבות רעה.

והנווד הזקן? איש לא ראהו עוד.