פריק שואו- פרק 1 (החלטתי להמשיך אותו קצת. אשמח לתגובות!)

" מילה! מילה!" צעקתי ברחבי הקרונות בניסיון למצוא את חברתי הטובה, שבמקרה היא גם ביגפוט. " מה?" שמעתי אותה מאחורי.
" מילה! מילה!" צעקתי אליה שוב. " שמעתי בפעם הראשונה, איי. מה קורה?" היא שאלה.
" את יודעת איזה יום זה, מילה?" שאלתי בהתרגשות. " ראשון." ענתה.
" לא, לא,לא." הנדתי באצבעות ידיי לשלילה. " היום זה היום הראשון של חופשת הקיץ! את יודעת מה זה אומר, נכון?" אמרתי בהתרגשות. חיוך עלה על פניה במהירות. " אני לגמרי שכחתי! חופשת הקיץ, ברור!" אמרה בשמחה.
" אנחנו חוזרים לעניינים!" שתינו אמרנו ביחד ומחאנו כף אחת עם השניה.

אספר לכם בקצרה על חופשת הקיץ אצלנו בפריק שואו. חופשת הקיץ, או החופש הגדול, זאת תקופת המופעים הכי גדולה שלנו. יחד עם חופשות האביב והחורף, ובמיוחד יום העצמאות יש לנו הופעה מיוחדת וייחודית, שאיתה אנחנו מופיעים רק פעמיים בשנה.
" תקראי לאחרים ותגידי להם לצאת החוצה. אני צריכה לנאום את הנאום הרשמי שלי." אמרתי לה. היא גלגלה עיניים בחיוך והלכה. כעבור כמה דקות כולם הגיעו אל המקום. הם התייצבו בשורה והביטו בי. זה היה הזמן שאנאם את הנאום הרשמי שלי, זה שאני תמיד נואמת בזמנים כאלה.
"חברי המפלצות. לאלה שלא עוקבים אחרי לוח השנה כמוני, אני רוצה לבשר את הבשורה. אנחנו הזענו, התאמנו ולמדנו באביב האחרון, וכל זה בשביל הרגע הזה, החופש הגדול של הקיץ! החודשיים האלה שבהם עלינו להוציא את המיטב מכולנו כדי להצליח. אני רוצה לראות כאן תושייה ועבודת צוות בזמן הזה. אבל הכי חשוב, שכולנו נהנה." כך הלך הנאום שלי, שאחריו תמיד באה השאלה "יש שאלות?"
"את אומרת את אותם הדברים כל קיץ, וכל קיץ אנחנו תמיד מפשלים. למה השנה זה יהיה אחרת?" שאלה מאדי, הגורגונה
"שאלה טובה. בגלל שהערב החלטתי לערוך אודישנים למפלצות חדשות." כולם היו המומים. אפילו מילה, שתמיד ידעה לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
"השתגעת לגמרי?!" צעקה מילה.
"בכל פעם שהחלטת לעשות אודישנים, זה אף פעם לא נגמר בטוב. בפעם האחרונה קורדן שרף את האוהל." הוסיף לוגן, היטי.
"כבר אמרתי שאני מצטער!" העיר קורדן, הדרקון האנושי.
"למה השנה את חושבת שזה יצליח?" אמרה מאדי באדישות, כהרגלה.
"יש לי תחושה טובה הפעם." אמרתי בתקווה. כולם התפזרו לקרונות שלהם. הם לא שמו לב, אבל אחרי שהלכו הפרצוף מלא התקווה שלי השתנה לפרצוף ריק מתקווה. האמת היא, שלא באמת הייתה לי תחושה טובה, ולא באמת אהבתי את חופשת הקיץ. כל שנה ושנה אני מנסה לרצות את אבא שלי, שהוא ערפד בכיר, בשביל להוכיח לו שפתיחת הקרקס לא הייתה בזבוז זמן כפי שהוא חושב, אבל כרגע, אני לא ממש מצליחה לעשות זאת.
עליתי אל גג הקטר. זה המקום שהכי אהבתי להיות בו כדי לחשוב. עבר כמה זמן, אני לא יודעת לומר אם אלה היו כמה שניות, דקות או אולי אפילו שעות. שמעתי צעדים מאחוריי. הם היו רכים ורטובים. " היי, אושן." אמרתי, מביטה על גג הקרון.
"את בסדר, אינה?" בת-הים בעלת הרגליים שאלה אותי ברכות.
"אבא שלי טעה, אושן. אני לא יכולה לנהל את הקרקס הזה. כל דבר שאני עושה לא מצליח לי. הייתי צריכה להבין את ההרגל הזה ממזמן." אמרתי בשליליות שלא הייתה מתאימה לאופי שלי.
" אל תאמרי את זה!" אמרה והתיישבה לידי. " הקרקס הזה זה הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם. סוף סוף זכיתי לצאת מהים ולגלות את היבשה!" הוסיפה אושן.
"הם לא סומכים עלי, אושן. הם חושבים שאני תמימה מדי, ושאני אף פעם לא מתייחסת ברצינות לשום דבר." עניתי בעצב.
"זה לא נכון. הם אוהבים אותך, אני יודעת את זה." אמרה. " תסתכלי עליי." הוסיפה.
הסטתי את ראשי והבטתי בה. חיוך עם אושר אמיתי היה מונח על פניה.
"מה את רוצה שאעשה?" שאלתי.
"תני לי לדבר איתם. אני אשב לידך באודישנים, אני מאמינה שהפעם יצא מזה משהו טוב." אמרה ושמה את ידה על כתפי. " בואי." אמרה ופתחה את זרועותיה. חיבקתי אותה וחייכתי.
"תודה, אושן. באמת עודדת אותי.".
"את יודעת מה אעשה עכשיו? אקח איתי את פנטיי וקורדן. נפרסם את האודישנים ברחבי הארץ, אני אומרת לך שכל מפלצת שרק תחשבי עליה תגיע." אמרה וירדה מגג הקטר.
"תודה, אושן! את באמת חברה מפלצתית אמיתית!" אמרתי לה בחיוך. היא באמת נתנה לי להרגיש שעדיין יש סיכוי.