פאנפיק(?) 4 – ב' למצוד האגדות.כל הזכויות שמורות לאמורה ולוואנס(חלקית).
"לא את זאת."
"מה איתה?"
"אמממ… לא."
"הסגולה?"
"סגול לא מתאים לך."
"אוי מה עם זאת?"
"בתור פיג'מה… כן."
"גדולה מדי. קטנה מדי. רחבה מדי. צרה מדי. בולטת מדי. משעממת מדי. שקופה מדי. מכוערת מדי." נואר נאנחה ביאוש. היא ישבה על המיטה הרחבה של אנג'י בעוד אנג'י מוציאה שמלה אחר שמלה מהארון ושואלת לדעתה של נואר. "מתוך כמעט עשרים שמלות, אין לך אפילו אחת נורמלית."
"אני מצטערת." השיבה אנג'י.
"על מה? תפסיקי להצטער על הכל. לא עשית שום דבר שמצריך צער." אמרה נואר, ספק כועסת ספק דואגת.
"סליחה."
"שוב פעם! די להרגיש כאילו שאת חייבת למישהו התנצלות כל הזמן!"
"אני…"
"את בסדר גמור," אמרה נואר תוך כדי התעסקות בשיערה השחור הארוך. "אבל מצד שני, על חוש האופנה שלך אי אפשר להגיד את זה."
"נכון." הנהנה אנג'י, "חבל שלא יצאתי כמו אמא שלי בקטע הזה."
"זהו זה!" נואר התרוממה ועיניה החומות נצצו. "אמא שלך!"
"מה איתה?" שאלה אנג'י בהיסוס.
"חכי פה." אמרה נואר בהחלטיות, יצאה מהחדר והשאירה את אנג'י לעמוד על יד הארון ולהרהר במעשיה.
כעבור כמה דקות, נואר חזרה, אוחזת בידיה שמלה צהובה יפה.
"זאת השמלה…?"
"כן, היא של אמא שלך. שאלתי אותה והיא מסכימה. חוץ מזה, אתן בערך באותה מידה אז למה שלא תנסי?"
"אוקיי." אמרה אנג'י, שמחה מהרעיון של נואר.
נואר מסרה את השמלה לידיה של אנג'י והיא הצמידה אותה לגופה כך שהמתבונן מקדימה יכול לחשוב שהיא לובשת אותה.
"מושלם עליך." אמרה נואר בהחלטיות ואנג'י קרנה מאושר.
נואר קמצה את ידה לאגרוף והורידה אותה למטה בתנועת ניצחון. "עוד רעיון של נואר מציל את היום."
אנג'י נעצה בה את עיניה החומות עם הסממנים הירוקים.
"אוקיי. לא את היום. אותך, מציל אותך."
אנג'י גלגלה עיניים וחייכה, חושפת שיניים צחורות וישרות.
"חשבת כבר מה תגידי?"
"את מכירה את הדעה של ההורים שלי ושלי, אז אני חושבת שאני יודעת כבר."
"בהצלחה לך." אמרה נואר בחשש.
"אני מניחה שאני אצטרך את זה. תודה." אמרה אנג'י בהכרת תודה, "בהצלחה גם לך."
שם האירוע, "עתיד צעיר", הצליח להעביר את המסר והמטרה שלשמם נועד האירוע.
האירוע היה משהו מיוחד ומוזר בין נשף, נאום והצגה.
הוא היה מלכותי מאוד ובהתאם לכך גם המוזמנים.
אף על פי שחלק מסוים מערב זה הוקדש לנבלים, שום נבל לא היה באולם שהכיל את המוזמנים. כמו הנבלים, כך גם מבוגרים. האירוע היה אירוע של נערים ונערות בלבד. בלי ילדים קטנים, בלי מבוגרים ובלי נבלים. לפחות לזמן מה.
אנג'י נכנסה לאולם המלא דרך דלתות האבן הכבדות שנצבעו בכחול לכבוד האירוע.
היא תרה במבטיה אחרי נואר, חברתה הטובה ביותר ואולי בין היחידות. אולי קשה להאמין, אבל אנג'י לא הייתה מקובלת במיוחד בקרב בני ובנות כיתתה. כל עוד היה לה את נואר, זה לא ממש הפריע לה. גם כשהיו מציקים לה, ולצערה זה היה קורה בתדירות גבוהה יחסית, לאנג'י זה לא הפריע, כי יש לה חברת אמת אחת וזה בהחלט מספיק. ובתור חברת אמת – היא גם דאגה לאנג'י. אם לאנג'י ההצקות לא הפריעו – לנואר הן כן. ואף על פי שלנואר מעולם לא הציקו – היא נעלבה בכל פעם מחדש בשביל אנג'י. לאחר שעיניה לא הבחינו בחברתה באולם הגדול, אנג'י החליטה ללכת לשאול מישהו.
הבן אדם הראשון שראתה היה למעשה נערה שאנג'י הכירה אך לא חיבבה ממש. אבל היא רצתה למצוא את נואר, אז היא ניגשה אליה.
"בלייק?" קראה אנג'י בהיסוס, נוגעת בכתפה קלות.
הנערה בעלת השיער הגלי והבלונדיני בעל גוונים חומים הסתובבה. היא לבשה שמלה ירוקה בהירה – שהבליטה את העיניים הירוקות – אפרפרות שלה.
הייתה לה נקודת חן מעט מתחת לעינה הימנית שהוסיפה ליופי שלה.
הייתה לה עמידה זקופה וגאה מאוד ששידרה ביטחון והחלטיות.
לאחר שעיניה ננעלו על אנג'י וזיהו אותה היא לבסוף קראה, "איזו שמלה יפה!" והעבירה יד על בד השמלה הצהובה של אנג'י.
"תודה," חייכה אנג'י במתיקות האופיינית לה, "היא של אמא שלי, נואר חשבה עליה."
"אה נכון," אמרה בלייק בעוקצנות והניחה יד על כתפה של אנג'י, כאילו נשענת עליה, תוך כדי שאת כף ידה השנייה היא קירבה לפיה והסוותה גיחוך קל, "שכחתי שאת לא עושה שום דבר בלי אישור של נואר."
אנג'י התעלמה. "בקיצור מה שאני רוצה לשאול זה, אם את יודעת איפה נואר?"
"בפעם האחרונה שראיתי את ה'שמרטפית' שלך היא הייתה שם." היא הורידה את ידה מכתפה של אנג'י והצביעה לכיוון רחבת הריקודים.
"אוקיי. תודה רבה." השיבה אנג'י והתחילה ללכת לכיוון אותו האזור.
נואר אהבה לרקוד. היא נהנתה מהרגשת השחרור הזאת ומהמחסור בדאגות ובחששות.
היא פשוט הזיזה את גופה לפי צלילי המוזיקה, והיא הייתה טובה בזה.
שום דבר לא יכל להפריע לה עכשיו. כמעט.
בעוד היא זזה מצד לצד ופורעת את שיערה השחור, היא דרכה על מישהו וגרמה לשניהם לאבד שיווי משקל וכך לפתע היא מצאה את עצמה נופלת על מי שדרכה עליו. כשקלטה שעיניה עצומות, היא פקחה אותן ומצאה את עצמה מתבוננת בעיניים ירוקות מקסימות.
רגע לאחר מכן, היא הבינה שהשפתיים שלה נוגעות בשפתיים של מי שהפילה.
אנה לא רצתה להיות באירוע הזה מלכתחילה, אך כמו כל אירוע מלכותי, תמיד הכריחו אותה ללכת אליו. מילא להיות במקום שהיא לא רוצה להיות בו, אבל למה גם להכריח אותה ללבוש את השמלות החונקות האלה? למה הבנים יכולים ללבוש בגדים נוחים כשאת הבנות חונקים בשמלות צמודות ולא נעימות?
"יופי כרוך בסבל לפעמים," דודתה נהגה להגיד לה.
"אם ככה," אנה הייתה עונה לה, "מי צריך יופי בכלל?"
"כולם." השיבה לה דודתה. "יום אחד כשתרצי להתחתן ולהקים משפחה, את תביני."
אנה רצתה לענות לה, 'בדיוק כמו אמא, לא? מי אמר שאני רוצה להתחתן בכלל?'
אבל היא ידעה שהויכוח חסר תועלת ושההזכרה של אמא שלה תכאיב לאחותה, דודה של אנה, אז היא הסכימה ללבוש שמלה לא נוחה, שוב. היא עמדה בפינה מרוחקת ליד רחבת הריקודים.
עיניה הירוקות בחנו את האולם ואת האנשים בו. האולם היה אולם גדול מאוד. קירותיו היו כחולים, מה שהזכיר לאנה את הים שכל כך אהבה.
עכשיו היא הייתה צמאה. עיניה מצאו את בר המשקאות מעברו השני של רחבת הריקודים.
היא התחילה לעבור דרכה ושיערה האדמוני נע קלות כשהיא הלכה, נמנעת מלגעת במישהו עד שלפתע נערה בת גילה בעלת שיער שחור שרקדה כמו משוגעת דרכה עליה וגרמה לאנה ליפול. הנפילה לא כאבה, למען האמת, אבל אז הנערה נפלה עליה, ואף על פי שלא הייתה כבדה, זה הספיק כדי לרתק את אנה לרצפה. לקח למוחה כמה שניות להבין שעיניה בוהות בעיניים החומות – דבש של הנערה וכמה שניות נוספות כדי להבין שהשפתיים שלה נוגעות בשלה. ה'נשיקה' הלא רצונית הזאת הרגישה מוזר, אך גם טוב באופן משונה. כשאנה ניסתה לקום, כך גם הנערה. מה שגרם לשתיהן ליפול שוב.
אנה זרקה את הבחורה מעליה והפעם התרוממה בהצלחה. היא הייתה נבוכה מדי כדי לומר משהו וכל המבטים שננעצו בהן רק החמירו את המצב.
היא בחנה את הבחורה, היא הייתה יפה מאוד.
היא הייתה רזה ודי גבוהה. עורה היה חיוור והדגיש את הניגוד בינו לבין השיער השחור, הארוך והקורן שלה. עיניה היו בצבע חום דבש ושפתיה היו אדמדמות כמו הלק האדום שמרחה על הציפורניים שלה. האף שלה היה קטן וסולד וכוסה במספר נמשים, כמעט לא נראים לעין.
היא פתחה את פיה כדי להגיד משהו, אך שום קול לא יצא ממנו. היא הרגישה את לחיה מאדימות במהירות. כשהבינה כשפיה פתוח, היא סגרה אותו ואז פתחה אותו שוב.
לבסוף הבחורה שמולה דיברה.
"אני כל כך מצטערת." אמרה הנערה. מעבירה את השיער השחור שלה שגלש לעיניה למאחורי אוזנה.
אנה דמיינה את רצף הקללות והעלבונות שפיה עומד להוציא אך כל מה שאמרה היה, "אין צורך." בקול צרוד ושקט למדי.
"קוראים לי נואר," אמרה הנערה, "קרה לך משהו?"
אנה לא הצליחה להפיק קול כלשהו אז היא רק נענעה בראשה.
"פעם הבאה אני אשים לב לאן אני הולכ – רוקדת. לאן אני רוקדת." היא אמרה, משפילה את מבטה. "שוב, אני מצטערת."
הנערה, נואר, התחילה להתרחק משם, משאירה את כולם להתלחשש מסביב ואת אנה לעמוד ולבהות בחלל הריק, בלי יכולת או רצון לזוז משם.
היא הייתה נסערת ונרגשת מדי כדי לזכור, שכל מה שרצתה היה לשתות.
"זה מבאס…" יללה אלן.
"ומשעמם." השלים רפאל ותפס את ראשו בידיו.
"ובכן," השיבה איב, "תתמודדו."
"מישהו יכול להזכיר לי למה אנחנו פה?" שאלה אלן, שיערה הבלונדיני הבהיר הסתיר את פרצופה. "המוח שלי פשוט עייף מדי כדי לזכור."
"יש לך מוח?" אמרה איב בהפתעה מזויפת.
בתגובה, אלן דחפה את איב קלות.
בתגובה, איב הדפה אותה לקיר עם הקסם שלה.
"קסם?" אלן גיכחה, "חתיכת…"
איב סובבה את ידה מה שגרם לאלן המרותקת לקיר, להישאר מרותקת לקיר, רק הפוכה.
עכשיו השיער שלה כבר לא הסתיר את פרצופה ועיניה הכחולות הבהירות נגלו.
"חתיכת פיה אפלה, מוכשרת ויפה?" אלן חייכה בהיסוס.
"אין צורך," אמרה איב, מוחמאת בכאילו והנמיכה את ידה, מה שגרם לאלן ליפול על הרפצה.
"אאוו." אמרה אלן, משפשפת את ראשה בכאב, "אז… למה אנחנו כאן?"
"אנחנו מחכים לאיימי." ענתה איב.
"וזה למה?" שאלה אלן.
"את תראי עוד מעט." השיבה איב, "אני נכנסת לראות למה היא מתעכבת כל כך הרבה."
"את חושבת שאם תבקשי מספיק יפה, היא – איימי, תתן לך להיכנס?" גיחך רפאל ועיניו הירוקות היו משועשעות.
"אני לא מתכוונת לבקש." השיבה איב והיא נעלמה בעננת עשן באפורה.
איימי יצאה מהמקלחת וכרכה על גופה מגבת שחורה וגדולה.
היא עמדה להסיר אותה כשלפתע איב הופיעה בתוך החדר בעננת עשן אפורה.
"משוגעת!" צעקה איימי, "עמדתי להוריד את המגבת. מי נתן לך רשות להיכנס?!"
"משוגעת זו מילה חזקה מדי, הגוף שלך לא מעניין אותי ואני נתתי לעצמי רשות." אמרה איב בחיוך מסופק תוך כדי הסתובבות בחדרה של איימי ובחינת הדברים, "עכשיו, מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"
איימי נאנחה בעצבים, "הזמן שלי הוא לא עניינך. ותניחי את הספר, הוא לא שלך."
השיער השחור הארוך והרטוב שלה נטף מים על הרצפה בחדר.
איב הניחה את הספר. איימי הייתה יכולה להיות קצת רכושנית לפעמים. "ובכן, הוא כן ענייני, כשאנחנו מתערבות ואת מפסידה."
"אז מה את רוצה?" שאלה איימי. היא גלגלה את עיניה הכחולות הכהות בכעס.
"זוכרת את האירוע של הגיבורים שמתקיים היום?" שאלה איב. איימי הנהנה.
"אז תתלבשי." אמרה איב, "אנחנו הולכות לשם." היא קפצה על המיטה הגדולה והאפלה מקצת של איימי. ללא ספק, היה כיף לעצבן אותה. השיער הלבן שלה שהיה ניגוד מוחלט לכנפיים השחורות שלה התפזר סביב ראשה על המיטה.
"ועושים מה בדיוק?" שאלה איימי, מרימה את גבותיה הכהות בתהייה ותוך כדי מרימה את איב מהמיטה, גורמת לה לרחף בדרך קסם.
"את הולכת לעזור לי לחלץ שתי אסירות של אחד הנסיכים."
"אוקיי." אמרה איימי והורידה את איב.
"אוקיי?" שאלה איב בחשד, קמה מהמיטה והתקרבה לאיימי. עיניה הבהירות כירח התבוננו באיימי בחוסר אמון.
איימי בדרך כלל לא הסכימה לדברים בכזאת קלות, לא עבדה בצוות ולא עשתה שום דבר בלי לקבל משהו בתמורה.
"אני יכולה רק לדעת למה?" שאלה איימי בסקרנות. "למה כל כך חשוב לך לחלץ אותן?"
"אני לא יודעת…" השיבה איב ובאמת לא היה לא מושג, "אני די משועממת ובא לי לכייף קצת על חשבון הגיבורים וזאת הדרך הטובה ביותר שהצלחתי לחשוב עליה."
"אם ככה," אמרה איימי ושינתה בקסם את המגבת השחורה לשמלה שחורה ונעליים סגולות כהות. ועל צווארה היא ענדה עכשיו שרשרת זהב עם אבן אודם שאמה נתנה לה. "בואי נלך."
"גם רפאל ואלן באים." אמרה איב, מציבה עובדה.
למרות שלא הייתה מרוצה מכך היא הכניסה אותם לחדר בדרך קסם, מה שגרם לאיב לתהות עוד יותר למה איימי עושה מה שהיא עושה.
"עכשיו, נלך." אמרה איימי והארבעה נעלמו בעננת עשן שחורה.
"בטוח שאתה רוצה לקחת אותן איתך?" שאל המלך ארתור את בנו, כריס. ב'אותן' הוא התכוון לשתי הפולשות שמצאו, וונד ואנסטסיה.
"כן," ענה כריס, עיניו החומות הבהירות שידרו נחישות. "הן הוכחה טובה לטענה שלי."
"חוץ מזה," הוסיף כריס להגיד, "הן לא מהוות סכנה עכשיו. אזקנו את אנסטסיה, הבת של כיפה אדומה ומצאנו כלוב בשביל וונד, הבת של סקאר, מי שזה לא יהיה, כך שהן לא יוכלו לפגוע באף אחד."
"טוב ויפה, אם ככה." אמר המלך ארתור, "מוטב שתמהר לכרכרה, אתה כבר מאחר."
"להתראות," אמר כריס ורץ לעבר הכרכרה המלכותית שחיכתה לו.
"בהצלחה!" צעק אביו.
"עוץ לי!" קראה בל. קולה חזר אליה בהד. "אתה פה?"
"אני ממש פה," אמר עוץ לי גוץ לי מאחורי בל.
בל הסתובבה.
הם בחנו אחד את השני.
בל הייתה אחת הנסיכות היפות ביותר בממלכה. שיער הקרמל הארוך שלה היה אסוף לצמה ארוכה שנפלה על כתפה ועיניה החומות הבהירות שידרו חום שהיה אופייני לה.
עוץ לי גוץ לי היה השדון החזק ביותר בממלכה, ואולי גם בלי היותו שדון, היה החזק ביותר בממלכה או לפחות בין החזקים ביותר. כיאה לשדון אוזניו המחודדות ביצבצו משיערו החום – אפרפר הארוך שהגיע עד לעורפו. עיניו היו כהות וקטנות.
"עוץ לי," אמרה בל בנחישות, "אני רוצה לסגור עסקה."
"דברי," אמר עוץ לי גוץ לי. "אני לא אסרב לעסקה טובה."
"אנג'י הולכת לנאום על העתיד שלכם, ה'נבלים'." היא אמרה את המילה האחרונה בזלזול, היא לא אהבה להתשמש בה. "והדעה שלה, שלנו, נחשבת די קיצונית."
"תמשיכי." אמר עוץ לי גוץ לי בהתעניינות.
"אולי האחרים, לא יקבלו את הדעה בברכה. אז אני צריכה שתגן על אנג'י, למקרה שהעניינים מסתבכים שם."
"אבל את רואה… אני עדיין לא מבין מה יוצא לי מזה בתמורה."
"אעשה כל מה שצריך." אמרה בל בהחלטיות.
"אני אוהב כשהם אומרים את זה!" גיחך עוץ לי גוץ לי בהנאה.
"אז… מה אתה רוצה?"
"זוכרת את עריסת העץ הצהובה שהייתה לאנג'י?"
"כן." אמרה בל.
"אז אותה אני רוצה." השיב עוץ לי גוץ לי.
"שלך," אמרה בל. "אבל למה אתה רוצה אותה?"
"העסקים שלי הם… העסקים שלי." ענה לה, "בוא רק נגיד שזה עניין של רגשות."
"אז אתה קיבלת את העריסה." אמרה בל.
"ואנג'י קיבלה את הגנתי, במידת הצורך." השלים אותה. "תענוג לעשות איתך עסקים."
היא הסתובבה ללכת.
"ובל," אמר עוץ לי גוץ לי בחינניות מפתיעה.
"כן?" בל פנתה אליו.
"אל תשכחי שלכל קסם – נלווה מחיר." והוא נעלם משם בעננת עשן חומה. צחוקו עדיין מהדהד באוויר.
תגובות (11)
שחלק*
נחמד מאוד.. כל הכבוד על הפאנפיק הזה! הוא ממש מגניב!
תמשיך^^
תיקנתי עכשיו ^^
תודה רבה!
שמח שאהבת!
ההמשך זה החלק השלישי. אני עובד עליו.
הרבה יכול לקרות בחלק הזה.
אז כולם יכולים להציע רעיונות או להעלות בקשות – ואני יכול להתחשב.
הפתעה לפומה – ככל הנראה, ג'ולס יהיה.
אז אתם מוזמנים לבקש – כי כמו שכבר אמרתי, הרבה דברים יכולים לקרות.
איזה כיף זה לחזור ולגלות שהעלת חלק נוסף לפאנפיק *-* קראתי הכל, ולא היה אכפת לי שהוא היה ארוך (וזה משהו מאוד מוזר לשמוע ממני, כי אני עצלנית בקטעים האלה). הדברים היחידים שהפריעו לי זה שלפעמים היו פחות מדי תיאורים או תיאורים שהתחביר שלהם היה קצת עקום (אם הבנת למה התכוונתי 0-0)
אוף, יש כל כף הרבה דמויות שאני רוצה שיהיו בפאנפיק, אבל מבחינת העלילה של הספרים עצמם הם לא יוכלו להיות שם, מה שגם הם עדיין לא הופיעו בכלל XDD אבל אני תמיד אשמח לקצת דמויות שלי (הספר השני מלא בהן, אפילו שרובן מארץ הפלאות..) כי זה הכי כיף חחח, הו ואיב ורפאל הופיעו, ייאיי *~*
אז מאוד אהבתי, ואני מחכה להמשך! וגם העליתי את פרק חדש, אתה מוזמן לקרוא ולהגיב ^^
נ.ב- זה לתס, אם את קוראת את זה, אני מניחה שאת לא המשכת לקרוא את "מצוד האגדות", אבל רק רציתי ליידע אותך שהדמות שלך, אנסטסיה, תופיע בספר השלישי ^^
את צודקת לגמרי לגבי התיאורים. הסתבכתי איתם לגמרי.
לפעמים היו מעט, לפעמים הרבה ולפעמים הם לא היו תחביריים. אני מבין למה את מתכוונת.
ליביה וקארי לא יוכלו להופיע זה בטוח.
גראנד לא יופיע. קארל… גם לא נראה לי. איזי יכולה להופיע. אולי. ממש אולי.
תודה רבה!
אולי בהמשך כשיוצגו עוד דמויות תוכל להכניס אותם XP לפחות איבו רפאל שם *-*
ג׳ולס יהיה?!?!? הלוואי! סליחה אם התגובה מבולבלת, אמי מהאפליקציה~ אז… קראתי את הפנאפיק בבוקר אבל לא יכולתי להגיב – גם עכשיו לא אבל לא נורא – אז אני מגיבה עכשיו כי אין לי מה לעשות -,- פנאפיק חמוד ויפה, כמובן. ממש אהבתי את ההתחלה ^^ הייתה לי רק בעיה אחת – ואולי זה בגלל שקראתי את הפרק דרך האפליקציה – והיא הייתה המעברים מדמות לדמות שאותי אישית הם דיי בלבלו. פשוט ברגע שהתחלת לדבר על אנה עדיין חשבתי שזו אנג׳י/נואר, אני כבר לא זוכרת, ופתאום היה כתוב שם אחר והתבלבלתי… מסכימה בעניין התיאורים, או שיש מעט מדי או שהם לא זרמו בקריאה. מצפה לחלק השלישי! ומקווה שג׳ולס באמת ייכנס :/
או, הוא לא רק יהיה. אם הוא כבר מופיע – שיגרום קצת סבל, לא ככה? :)
יש מצב שנצטרך להגיד "ביי – ביי" למישהו… מוחעחעחעחעחע…
אני חושב שיש קשר לאפליקציה – כי אולי זה לא אותו סדר כמו במחשב.
השתדלתי שלפחות בין רוב הקטעים יהיה קשר כלשהו כך שהמעברים לא היו צריכים להיות חדים מדי, לפחות בשבילי הם לא.
לגבי התיאורים – ניסיתי להוסיף כמה שיותר… אני מניח שבמקרה הזה – כל המוסיף גורע.
אז לאף אחד אין בקשות מיוחדות?
כמעט הכל יכול לקרות בפאנפיק הקרוב.
ורוב הדמויות יוכלו להיכנס. דמויות מעולמות אחרים יהיה קשה יותר להכניס.
כך שרוב הדמויות מארץ לעולם לא, ארץ הפלאות ולונדון(קארל..) לא יוכלו להיכנס.
אבל אני באמת מקווה מאוד להכניס את איזי. מאוד אהבתי אותה.
אולי את פיניאס *-* אפילו להזכיר אותו במשפט יהיה בסדר. פשוט כל הדמוית שאני רוצה עדיין לא הופיעו בכלל בספר… זה כזה מעצבן, הם הכי טובים! טוב, בפרק 7 יופיע אחד לפחות (רמז רמז~) אבל השאר יהיו עוד הרבה זמן ;.;
את מוכנה להגיד לפחות את האגדות שהדמויות החדשות שייכות להן?
פיניאס לא. אין לי איך לשלב אותו וחוץ מזה הוא מרגיז אותי.
חחחחח אפילו סתם אם הוא מסתכל על מה שאבא שלו עושה והוא מסלק אותו או משהו XD
הו, אני לא בטוחה שאני יכולה, יש מצב שזה יהיה ספויילר ואני לא רוצה שתגלו דברים לפני שהם קורים :ם אבל הנה רמז- אחד מהם מופיע בסיפור הקצר שכתבתי (וסיימתי, שיואו *0* אני מרגישה כל כך טוב בגלל זה, וגם כי עכשיו עשיתי לו כריכה וממש יצרתי שובל קסם מכלום ואני מרגישה כל כך מוכשרת XD)
רג'י? O_O
כבר אמרת שהוא יופיע…