פאנפיק(?) ל"מצוד האגדות." כל הזכויות שמורות לאמורה.

"היא כל כך יפה." אמרה בל, מתמוגגת בעודה מסתכלת על התינוקת בעריסת העץ הצהובה.
"היא דומה לך." אמר אדם, חייך לרווחה וכרך את זרועו סביב כתפיה של אשתו, בל.
"אבל יש לה את העיניים שלך," אמרה בל בהרמת גבה, "וכמו שאתה יודע, העיינים הם הצוהר לנשמה."
"אז את אומרת ש…?" שאל אדם בהיסוס, לא בטוח לאן היא חותרת.
"שהיא תהיה אמיצה וחזקה כמוך."
הוא גיחך מעט ועיניו הירוקות נצצו. "היא גם תהיה עדינה, נדיבה וביישנית כמוך."
"אז אחרי שסיימנו להעריף על התינוקת מחמאות," אמרה וחייכה אל התינוקת בעריסה, מה שגרם לתינוקת לפלוט קול צחוק, "לא הגיע הזמן שנבחר לה שם?"
אדם הרהר מעט, אך החליט כמעט מיד.
"נקרא לה אנג'י, כמו אנג'ל, כי היא יפה כמו מלאך."
בל הנהנה בראשה לחיוב. היה ניתן לראות שהשם מוצא חן בעיניה.
"אז אנג'י," אמרה בל, הרימה את התינוקת מעריסתה ודגדגה אותה קלות באפה, "מוכנה למסיבה?"

כעבור שלוש שנים –

השלט הגדול שניצב בכניסה לארמון, כבר רמז על יוקרת המסיבה.
הוא היה לבן וגדול, ונכתב עליו באותיות מעוטרות, צהובות וכחולות, 'ברוכים הבאים ליום ההולדת השלוש של אנג'י'.
אבל מכיוון שמארגני המסיבה, הנסיך אדם והנסיכה בל, הידועים יותר בכינוי 'היפה והחיה', היו עשירים מאוד, וגם כי מוזמני המסיבה היו כאלה, לא הייתה הפתעה.
אולי אפשר להגיד שהאירוע שנעשה גדול מדי, יחסית ליום הולדת של ילדה בת שלוש, אבל מי שהכיר את המשפחה הזאת טוב, ידע כמה אדם ובל אוהבים את אנג'י ולמה זה היה כל כך חשוב להם.
"שלגייה!" קראה בל בהפתעה ומיהרה לחבק את חברתה הותיקה, "את נראית נפלא כתמיד."
"מדברת ה'יפה'," אמרה שלגייה וצחקה קלות בעוד בל רק גלגלה עיניים.
"ותראו מי זאת!" אמרה בל בחיוך רחב והתכופפה עם רגליה כדי להיות בגובה העיניים של הילדה כהת השיער בעלת העור החיוור. "אלי הטוב, נואר, את גדלה בקצב מטורף!"
הילדה, נואר, חייכה בביישנות, ומשכה מעט בשמלת אמה, מנסה להסתתר מאחוריה.
"איפה בעלך?" שאלה בל בסקרנות.
"עם בעלך." אמרה שלגייה בגיחוך.
"אז איפה ילדת היום הולדת?" היא הוסיפה לשאול, "לנואר יש מתנה גדולה גדולה להביא לה, נכון?"
"כ – כן." אמרה נואר בהתרגשות. היא ואנג'י היו חברות טובות מהרגע הראשון שנפגשו, ובכלל נואר הייתה לאנג'י כמו אחות גדולה.
"אז היא שם." אמרה בל והצביעה על הילדה עם שיער הקרמל שהייתה עסוקה ברדיפה אחרי פרפרים.
נואר רצה לעברה ומיהרה לחבק אותה ולתת לה מתנה גדולה וארוזה.
"עכשיו תסלחי לי," אמרה בל בנימוס, "אני אלך לקבל עוד כמה אורחים ברשותך."
נואר הנהנה וצעדה לדבר עם הנסיכות האחרות.

"נראה לי זה הזמן המתאים להוציא את העוגה." לחש אדם לבל.
"אוי לא," אמרה בל ומיד החווירה, "שכחתי להכין עוגה."
"א – " ניסה אדם לדבר אך בל קטעה אותו מיד.
"אני לא מאמינה!" היא אמרה בכעס, "איזו מן אמא אני?! איך שכחתי את העוגה ליום הולדת של הבת שלי?!"
"את לא -" התחיל אדם להגיד, אך נקטע שוב, אך הפעם, לא על ידי אשתו.
"מישהו אמר עוגה?"
הדובר היה אדם גבוה, בשנות הארבעים המאוחרות, בעל עור בהיר, שיער ארוך בצבע חום בהיר שהגיע עד לעורפו ועיניים מעט קטנות וכהות. הוא לבש חליפה כהה ומגונדרת ועניבה אדומה. בידו אחת הוא החזיק מקל הליכה, ובידו השנייה הוא כישף בדרך קסם עוגה גדולה ויפה.
"עוץ לי!" קראה בל בשמחה ומיהרה לחבק אותו, נזהרת לא לגעת ביד שכישפה את העוגה. היא מעולם לא ראתה אותו כל כך – מגונדר. בעצם, היא מעולם לא ראתה אותו כל כך נקי. "המון תודה."
"בל יקירתי," אמר בחיוך, "זה באמת שום דבר."
מבטי התהדמה על פניהם של האורחים התחלפו במבטי כעס, במיוחד על פניו של אדם.
"מה הוא עושה פה?" הוא שאל בעצבנות.
"אני הזמנתי אותו." אמרה בל בניסיון להרגיע את הרוחות.
"את עשית מה?" שאל אדם כלא מאמין.
"אני הזמנתי אותו." היא חזרה על דבריה בשנית והנהנה בראשה כדי לסמן שהכל בסדר.
"הנסיך אדם," אמר עוץ לי גוץ לי וקד קידה צנועה, "אני מבטיח לך שכוונותי טובות."
"לחטוף תינוקות זאת מטרה טובה אצלך?"
"אוי, תמיד חוזרים לסיפור הזה," נאנח עוץ לי ברוגז, "כמה פעמים אני צריך להגיד שאני הרווחתי את התינוק ביושר? היא," אמר, נמנע מלהזכיר את המילים 'בת הטוחן', "חתמה על חוזה! אני רציתי לקיים אותו."
"אתה צוחק עליי?" אמר אדם בגלגול עיניים.
"אם הייתי צוחק היית כבר מבחין בכך," הוא מיהר להשיב, "חוץ מזה, אם זה משנה לכם משהו, בסוף לא לקחתי את התינוק."
"לא לקחת?" שאל אדם בחוסר אמון.
"לא לקחתי, אמרו את השם שלי ועצרו אותי, אותו הדבר." הוא אמר בחיוך, "בכל מקרה אני מבטיח לך, וכמו שאתה יודע הבטחות אצלי שוות הרבה, שלא באתי לעשות שום דבר רע. רק לחגוג."
אדם התלבט אם להאמין לו. הוא ידע שעוץ לי הוא אשף של משחקי מילים, אבל אם אשתו סמכה עליו, אדם סמך על אשתו.
"אם ככה, תודה." אמר אדם במעט היסוס.
"ועכשיו, כשסיימנו את הדיבורים," הוא אמר והניח בעדינות את העוגה על אחד השולחנות הסגולים שניצבו שם, "איפה ילדת היום הולדת?"
הוא צעד לעבר אנג'י ויצר יש מאין בובת פרווה גדולה של חד – קרן בצבעים ורוד סגול ולבן.
"ולזה יקירתי," אמר בחיוך והושיט לה את הבובה, "קוראים חד – קרן."
אנג'י מלמלה תודה וחיבקה הבובה החמודה בחוזקה. אפילו אדם לא יכל שלא לחייך.
"בל יקירתי, אפשר להחליף איתך מילה?" הוא שאל אותה והיא הנהנה לחיוב.
הם צעדו למקום קצת יותר מרוחק מההמולה הרועשת של המסיבה.
"את יודעת, לא הרבה חושבים על זה," הוא התחיל להגיד, "אבל היום הזה מיוחד גם בשבילך. אחרי הכל, זה היום שבו ילדת את אנג'י." הוא אמר כשהוא מניח את שתי ידיו על ראש מקל ההליכה.
"אוקיי, תודה." אמרה בל בביישנות.
"בקיצור, אני רוצה לתת לך מתנה, והפעם, אני לא דורש כלום בתמורה."
"עוד חד – קרן?" שאלה בל בגיחוך.
עוץ לי גוץ לי יצר שוב, מחלל האוייר הריק, פריט כלשהו.
הפעם זה היה ורד, בעל עלי כותרת אדומים וגבעול ירוק ומעט קוצני שנסגר בצלחת זכוכית בעלת מכסה זכוכית.
"הוא יפהפה!" אמרה בל באושר, "תודה רבה!"
"והוא גם קסום," אמר לה עוץ לי בגאווה, "תשאלי אותו שאלה כלשהי, והוא יענה לך בדרכו המיוחדת."
"תודה לך." אמרה בל בוחנת את הורד היפה לפרטי פרטים.
הוא מסר לידיה את כלי הזכוכית שבתוכה היה הורד ולאחר מכן אמר, "אני חייב ללכת, מזל טוב!"
"תודה!" אמרה בל וחיבקה אותו חיבוק פרידה. אחרים לא היו מגלים אמפתיה כזאת לנבל המפורסם, עוץ לי גוץ לי, אבל בל הצליחה לראות את הצד הטוב שלו, ובהחלט היה לו אחד כזה.
"רק בל?" הוא שאל
"כן?"
"תזכרי שלכל קסם נלווה מחיר." הוא אמר ואז נעלם בעננת עשן סגול.
בל מסרה את הורד לאחת מהמשרתות ונתנה לה הנחיות איפה לשים אותו.
אחר כך היא חזרה למסיבה ושמה לה שאדם מתקרב אליה בצעדים מהירים.
"איפה הוא? מה הוא רצה?" הוא דרש לדעת?
"הוא עזב." היא אמרה בעודה מהרהרת על דבריו האחרונים, "הוא רצה לאחל לי מזל טוב."
"אה," אמר אדם, "בואי, השארנו לך חתיכת עוגה."