סוגר העסקאות

סוגר העסקאות
מאת: אביחי מור
המלך צחק כל כך עד שכמעט התפוצץ. אם הוא לא היה לבד בחדר הכוכב זה היה יכול להיות לא נעים. הוא היה באמצע זלילה של לאפה עם שווארמה וכל התוספות כשהגיחוך הראשון יצא לחלל החדר. הגיחוך הפך לציחקוק קל ומשם המלך איבד שליטה. שאגות של צחוק רועם התגלגלו מגרונו וגרמו לרסס של אוכל לנתז מפיו הפתוח לרווחה ולמלא את השטיח היקר שכיסה את הרצפה. כן. זה היה יכול להיות כלל וכלל לא נעים לו היה מישהו יושב עם המלך בעת הזאת. בפרט אם רסס השווארמה והחומוס היה פוגע בבן שיחו. לא שזה באמת היה מזיז לו. אחרי הכל הוא מלך ירושלים היושב בכס המלכות היוקרתי ביותר בעידן המים הגבוהים.
המלך צחק כל כך שהוא נאלץ לתפוס את בטנו מרוב ההתכווצויות. "בחיי" הוא חשב לעצמו אחרי שנרגע מעט "אני לא זוכר מתי אי פעם צחקתי כך. בטח לא מאז שהייתי ילד. לכל הרוחות והמים הגואים. לא צחקתי ככה גם כשהייתי ילד". המלך היה איש תמיר ומלא און ואף על פי כן רוב האנשים תיארו אותו כבשרני. היה לו אף מעט קטום ועיניים של כלב מסוג הפקינז, עגולות ובולטות מעט. העיניים נתנו לו מראה של טמבל והגוף מראה של בריון. לא פלא שתמיד הוא זכה להערכת חסר מהסובבים אותו.
המלך הביט שוב על המסמך החתום שהיה מונח על השולחן המלכותי. כן כן. זה השולחן המהודר והארוך שעשוי מעץ אלון שסוע שאתם תמיד רואים בסדרות הטלביזיה הפופולריות על משפחת המלוכה של ירושלים הימית. המסמך הזה היה הסיבה לצחוק שלו. הוא קרא שוב את הכותרת וגאווה מחודשת מילאה את ליבו "ההסכם הבילטרלי לניהול וחלוקת האגן הקדוש בחסות הוד מעלתו ויxxxxx השני מלך ירושלים הימית". העובדה שהשם שלו היה מכוסה בפיסת פיתה אכולה למחצה לא דיכאה את רוחו. ההיפך, זה רק גרם לו לצחוק שוב. איך הם זילזלו בו. עוד לפני שהוכתר כבר התמלאו כותרות השקרונים בנאצות והכפשות. סיפורי אלף ולילה על חברים מפוקפקים, שחיתות, הטרדות מיניות ואפילו נסיון לאונס. קראו לו ליצן וגס רוח. אמרו שהוא יוביל את הממלכה אל פי פחת. זו היתה שעת צהריים ולמרות שתריסי החלונות בקיר הדרומי והצפוני היו מוגפים החדר היה מואר דיו מהחלון המערבי הארוך שהשתרע לאורך הקיר שמאחורי השולחן.
המלך העיף באצבעו את רסס האוכל מההסכם. הוא ניגש למגירה ושלף משם עיתון ישן. טוב, לא כל כך ישן. בן כמה חודשים בסך הכל. שבועיים אחרי ההכתרה שלו. חחח. אם הוא היה שומר את כל כתבות הפייק ניוז שנכתבו עליו הוא היה ממלא את כל הארמון היבש בעטיפות הדגים האלה. אבל כתבת השער של מוסף סוף השבוע היוקרתי "יהודה אז והים" הרגיזה אותו במיוחד ולכן הוא שמר אותה. התשקוראים הארורים האלה לקחו תמונה שלו מרגעי ההכתרה והלבישו אותו בחליפת טלאים צבעונית, כובע קוסמים עם פונפון ואף אדום. ואת התמונה המסיתה הזאת עיטרה הכותרת "המלך המוקיון".
המלך חייך חיוך מרושע והטיח את המוסף על השולחן ליד ההסכם. הוא יראה להם מוקיון. עשרות שנים של ויכוחים ודיונים עקרים ליוו את ממלכת ירושלים מאז הקמתה בנסיון למסד את המצב בעיר הישנה והיחידי שהצליח לסגור עסקה היה המלך המוקיון. בעצם, הוא נזכר בהנאה, הסכסוך הזה נמשך עוד הרבה לפני הקמת הממלכה. עוד לפני שהכובש הגיע מהמערב עם שארית הפליטה וייסד את השושלת. אפילו עוד לפני שקרחונים הפשירו וחצי העולם טבע. הסכסוך על האגן הקדוש עורר את הצדדים הגרועים ביותר בציבור המאד לא הומוגני של הממלכה. נוצרים ישנים, נוצרים חדשים, יהודי אלף החסידויות, המוסלמים השתויים והאיסלמים המתפללים, בני הג'דיי, הסוגדים לחרונו של פוסידון ואפילו כנסיית האתאיסטים של שפינוזה. לכולם היתה דעה רבת רגש איזה מקדש צריך לאכלס את ההר הזה. המלך הניד את ראשו בהשתאות "איך?" הוא שאל את עצמו "איך זה שהמין האנושי שולט בעולם הזה? חצי עולם מתחת למים, האימפריה הכורדופרסית ונסיכויות הבאלקן כרתו ברית סחר נגד הממלכה, יש מחסור חמור בפחם לחימום. אבל מה מטריד את תושבי הממלכה? על מה הממלכה נקרעת כבר שנים מבפנים? על מיקומם של מקדשים וכנסיות על מקטע עתיק יומין בשטח של לא יותר מ 200 דונם.
המחשבה שלו נקטעה על ידי זמזום ביחידת התקשורת הפנימית. המלך נשם עמוקות. עכשיו הגיע הרגע לו הוא ציפה זמן כה רב. הוא תחב את שאריות הלאפה למגירת הליכלוך שלו, ניקה את השפתיים בשרוול, כחכח בגרונו, לחץ על כפתור הדיבור ואמר למזכירה בחשיבות "המלך מדבר" כאילו שהיא לא ידעה מי זה.
קולה הנעים של המזכירה נשמע בחדר "הוד מלכותו. הליידי הגיעה לכאן לבקשתך".
פניו של המלך זעפו כנגד רצונו. היו בממלכה מאות נשים רמות מעלה שהתואר ליידי הלם אותן. אך זה לא מנע מכל בני הממלכה להתייחס אליה כאל "הליידי". כשהמזכירה האישית שלו השתמשה בכינוי הזה כדי להודיע על הגעתה של יריבתו ושנואת נפשו זה העלה את חמתו של המלך. הוא קפץ את אגרופו ונשם ארוכות. לא נורא. הוא חשב. כל זה יגמר בקרוב. כשהעסקה שעשה תאושר ותתפרסם יוסר סופית הספק סביב מלכותו. הוא חיכה כמה רגעים עד שהיה בטוח שהוא שולט בקול שלו ואמר בטון אדיש עד כמה שיכל "עוד כמה רגעים". ליידי או לא ליידי, היא תחכה למלך…

המלך היה ישוב בנינוחות מאחורי שולחן האלון השסוע כשהיא נכנסה בצעד אלגנטי אל משרדו. היא היתה לבושה במה שלאורך השנים הפך לסימן ההיכר שלה, חליפת שמלה בצבע חלק עם פס בהיר בשוליים. הגיוון היחיד בלבושה היה הצבע. הוא לא הראה זאת כלפי חוץ אבל המלך הביט בה בהערצה. הוא אמנם שנא אותה בכל מאודו אבל היא הצליחה להראות … ובכן… גם יפה וגם אופה חשב המלך. כל ניע בנוהגה וכל פסיק במראיה שידר שררה. היא היתה נאה. כן. בהחלט. אמנם היא לא ניחנה ביופי עוצר נשימה אבל … הכוח הפנימי שבה העצים את הרושם. היא נראתה הדבר הרחוק ביותר מקלילה וזורמת ועם זאת לא נראתה בלתי מושגת. היא נראתה חפה מהתנשאות וזכיכות דעת. למלך לא היה ספק שבאותן תקופות אומללות בעבר שבהן המנהיגים היו נבחרים על ידי ההמון, היא היתה הימור בטוח. לא בכדי קודמו בשושלת מינה אותה למזכירת החומות העליונה, תפקיד שהיה שני בחשיבותו רק למלך. תפקיד אמון שמאז שהוא הוכתר הוא עדיין שמר לעצמו.
"גבירתי" המלך הפגין נימוסים מעל ומעבר כשקם מהכסא וצעד לעברה. הליידי חייכה בנוקשות, קדה קלות ואמרה "הוד מעלתך". הוא פנה אל המזכירה שלוותה אותה פנימה וביקש קנקן של חליטת מרווה ועוגיות שעורים. "מאז שהצי הכורדיפרסי חסם לנו את הנתיבים לרמות סין אפילו בארמון המלוכה אזל התה" הוא אמר בהתנצלות.
הוא הוליך אותה לכוון פינת האירוח, ישב על הכסא והותיר לה את הספה. הוא הרשה לעצמו שבריר שניה של מחשבה על אורחות אחרות לגמרי שהיו על הספה הזאת והבליע מייד את החיוך הזממי שהתלווה להן. "לא נפגשנו זמן רב" הוא אמר בטון ענייני "איך זה להיות משוחררת מנטל האחריות הכבדה?".
היא חייכה בנימוס ואמרה בקצרה "מתרגלים".
היא כל כך לא רוצה להיות פה. הוא חשב בסיפוק. "במה אוכל לעזור להוד מעלתו?" היא דילגה במהירות על שלב הנימוסים. עכשיו הוא כבר לא יכל לשלוט בזה. חיוך רחב של שביעות רצון והנאה עיטר את פניו. עוד רגעים ספורים והרצון שלה להיות פה עוד יפחת.
"ישר ולעניין" הוא אמר בשמחה והיישיר אליה את מבטו.
היא הביטה בו בחזרה בלי למצמץ בעינים צלולות ובהירות. "אני חושש שהממלכה זקוקה לשרותיך פעם נוספת" הוא אמר ובחן אותה היטב בעיניו חסרות ההבנה. הליידי בתגובה לא אמרה ולא מצמצה. בליבו המלך קיווה שהצהרתו תטפח בה תקוות שוא אבל הוא שמר את אכזבתו לעצמו והמשיך. "כמו שאת ודאי יודעת אלו זמנים לא פשוטים לממלכה. אמנע מוויכוח הסרק המתבקש סביב השאלה האם אלו שבע השנים הרעות של מלכותי או האם זה המשכן של השנים הרעות משלטונו של קודמי למלכות. בזמנים אלו אחדות הדרך של כולנו היא ערך עליון. אני בא אליך (לא באמת הוא גיחך בליבו. את באת אליי. גם אם זה לבקשתי) בבקשת עזרה כנה ואמיתית ואני סמוך ובטוח שלא תאכזבי. שלא תאכזבי את הממלכה ואת העם. שלא תאכזבי את מלכך!".
המלך סיים בכוונה את המשפט בהדגשה. זה עבד. היא מצמצה להרף רגע. אמנם אף שריר אחר בפניה לא זע אבל אותה הבעה שנראתה קודם למלך כאדישות מוחלטת לדבריו נראתה לו עכשיו כמו התעניינות ממוקדת היטב. מרוצה מעצמו הוא המשיך "את בוודאי זוכרת שיש רבים בממלכה שסברו שאיני מתאים לתפקיד" המלך השתתק והמתין בסבלנות לתגובה.
הליידי לא הגיבה והמתינה להמשך דבריו אבל הוא התעקש בשתיקתו עד שהיא התקפלה והנהנה קלות בראשה. המלך לא הסתפק בכך. היה חשוב לו לקבל אישור ברור לקביעה שלו ולכן הוא התנהג כאילו ההנהון לא נהיר לו ושאל "את מסכימה עם הדבר?".
הליידי נאלצה לענות בזהירות. שפתיה התעקלו בסלידה קלה "אני זוכרת את כותרות העיתונים שיצאו נגד ההכתרה שלך".
המלך נשף בזעם מעושה "כותרות העיתונים? זה הדבר היחידי שאת זוכרת? אולי אני צריך להזכיר לך יותר מסתם כותרות עיתונים."
המלך התרומם במפתיע מהכסא וניגש החלון הצפוני. הוא משך ברצועה וגלל את התריס כלפי מעלה. "בואי תראי" הוא ציווה בתקיפות והביט במבט מנצח החוצה. הליידי קמה מהספה בחוסר רצון. היא ידעה מה רואים מהחלון אך לא העזה להמרות את פקודתו. מטרים ספורים מחוץ לחלון התנדנדו קלות ברוח הירושלמית חמש גופות. הראשים שלהן היו כרוכים בלולאות של חבלים עבים שהיו קשורים לגרדומים שהתנשאו גבוה מעל האדמה. "בוגדים" אמר המלך בטינה עזה. בצעד עז הוא חצה את החדר לצד השני ומשך את רצועת התריס. הוא סימן בידו לליידי להתקרב אליו. היא צעדה לעברו בפנים קפואות. מול עיניה נראו חמישה ראשים תקועים על חניתות בקצה החומה. "מורדים" הוא אמר בזעם.
הוא נעץ בה מבט מאשים והמשיך "לא חלפו שלושה חודשים מההכתרה שלי כשעשרה אצילים ואצילות משמנה וסלתה של ירושלים קשרו קשר מבעית לרצוח אותי. חודשים ספורים מאז שנעשה פה נסיון פושע להחליף את השלטון בדם ומה שאת זוכרת זה את כותרות העיתונים?". הליידי נסתה להעתיק את מבטה מהראשים המתים אבל המלך ניגש אליה ובגסות אחז בשערה ואילץ אותה להמשיך ולהתבונן החוצה. "כנראה שאת צריכה רענון לזיכרון שלך גבירתי" הוא נבח בכעס.
הכוחניות שלו שחררה אותה מהקיפאון "הוד מעלתך" היא אמרה במחאה "אני זוכרת היטב את נסיון ההפיכה הנאלח הזה. אין שום צורך בגסות הזאת. אתה יודע היטב שאין לי כל קשר למרד הכושל הזה".
המלך הרפה ממנה בתנועה איטית ואז נסוג קמעה. עיניו לא הרפו מעיניה. הוא הנהן בראשו וחייך. היה יותר משמץ של שגעון בחיוך הזה. "למרד אולי לא? אבל בטח לא תכחישי את הקשר שלך אל מעלליה של ועדת ההכתרה".
הליידי שקלה בדעתה איך לענות. היתה שתיקה לרגע כשהמלך אמר "האם תהית מדוע חמישה מהמורדים אבדו את נשימתם וחמישה איבדו את ראשם?". הליידי המתינה רגע לפני שהנידה את ראשה לשלילה.
כשהוא המשיך להביט בה בשאלה היא בלעה את הרוק ואמרה בנימה הצייתנית ביותר שיכלה "אכן תהיתי הוד מלכותך. אין לי מושג מדוע".
המלך נראה מרוצה ביותר כשהתחיל להרצות לה "כזכור לך משמר המלך חשף את הקנוניה והסנאט הרשיע אותם אחד אחד והותיר בידי לגזור את דינם. בניגוד למה שפורסם בעיתונים לא חיפשתי נקמה. חיפשתי הרתעה. רציתי להפחיד את הקושר הבא שיחשוב שבידו הזכות לשבור שושלת שמולכת בעיר הזאת מימי הכובש. היה ברור לי שדינם מוות. יכלתי לגלות אכזריות ברוטלית ולהוציא אותם להורג בשיטות המקובלות באימפריה הכורדיפרסית. אין ספק שזה היה יוצר הרתעה מוגברת. אם את תוהה האם רוך ליבי מנע ממני לחסל אותם בעינויים קשים הרשי לי להסיר דאגה מליבך. הגבול בין הרתעה לרתיעה הוא לעיתים דק. שקרי העיתונים מחלחלים לדעת הקהל ואני אמנם מונרך ולעיתים מוקיון אך אני מכיר את ההיסטוריה. דרכו של דיקטטור שהעם שונא שופרת לעיתים רחוקות. העדפתי לדבוק במסורת הירושלמית. זו של העת החדשה. בדקתי היטב את תולדות ההוצאות להורג בעירנו הנאוה מאז הכיבוש ועד היום. זה היה אחד המחקרים המעניינים שעשיתי מאודי".
המלך עצר לרגע וחכך את ידיו בהנאה בלתי נסתרת. הליידי נראתה כמי שבא לה להקיא בשאט נפש. "האם את מעלה על דעתך לאיזה מסקנה הגעתי?" המלך חייך אליה בשאלה והיא הנידה את ראשה לשלילה.
הוא הרים את אצבעו והניע אותה בעדינות "לאורך מאות שנות השושלת הוצאו להורג עשרות בוגדים ומורדים, רוצחים ואנסים ואפילו מספר גנבים שהקדישו את הסאה. הבדיקה שעשיתי גילתה שלמעט שני אחיו של אחד מקודמי שהורשעו בנסיון התנקשות והוצאו להורג בהטבעה כולם הומתו או בתליה או בעריפת ראשיהם".
המלך נראה משועשע עד מאד כששאל "מה את אומרת מיליידי. האם תהיני להמר ולנחש מה היתה השיטה המועדפת בין שתיהן?". הליידי הביטה בו בשתיקה והוא צחקק ואמר "תליה כמובן. ברוב גדול. אבל כמו שאמרתי לך אני חיפשתי הרתעה ולכן שאלתי את עצמי מה יפחיד יותר את צווארו של המורד הפוטנציאלי הבא? הלולאה המתהדקת או החרב המשספת? בכנות אומר לך כי התלבטתי ארוכות עד שהבהיק בי הרעיון. גם וגם. ככה יורתעו הן אלו שיראים לרצף נשימתם והן אלו שחרדים לשלמות גופם."
הליידי ההינה את ראשה בהתרשמות מזוייפת ופנתה מהחלון לכיוון פינת האירוח. כל דבר שירחיק אותה מהראשים המשופדים בלי לקרב אותה לגופות המתנדנדות. לשניה היא תהתה בליבה מה מרתיע אותה יותר אך הרחיקה את המחשבה ממנה והלאה. אבל המלך לא התכוון לתת לה הנחות. הוא ירט את מהלכה ועצר אותה בתנועת ידו ממש מול החלון הצפוני. "דיברנו על ועדת ההכתרה גבירתי. ועדה של שלושת זיקני הסנאט שהחוקה העתיקה קובעת שלהם הסמכות לקבוע מי הוא היורש החוקי למלכות ירושלים. ועדה שהיתה אמורה להתכנס לרבע שעה לכל היותר. ועדה שהיתה צריכה להכריז באופן מיידי עליי כיורש הטבעי. אני, כידוע לך היטב, הנצר החי היחידי למלך הכובש. אמנם אבי היה רק אחיו הצעיר של המלך אבל זו קרבה ברורה וחזקה. לא היתה צריכה להיות לועדה שום סיבה להתלבט ולמרוח את הדיונים על פני חודש שלם אלה אם כן מישהו בעמדת כוח והשפעה לחש על אזנם. מישהו או מישהי שחששו למעמדם הבכיר אצל השליט החדש".
תוך כדי הנאום שלו המלך אפשר לעצמו סוף סוף להשתחרר. מהרגע שהיא נכנסה הוא הצליח לשמור את הרגשות בבטן. אבל עכשיו הוא נתן לשנאה המפעפעת שלו להיראות.
עד לאותו הרגע תחושותיה של הליידי נעו בעיקר בין אדישות לסלידה. מאז ומעולם הרגשות שלה כלפו היו דו משמעיים. כלפי דודו שמלך לפניו בחוכמה ובאומץ היא חשה הערצה מוחלטת. חלק מהרגשות האלה עברו בירושה גם אליו. מעבר לכל דבר אחר הוא היה נצר לשושלת המייסדת של הממלכה וזה היה בשבילה הכל. בנוסף לכך היה משהו בחזות שלו ובתנועות שלו שהזכיר לה את השליט הקודם. היא לא יכלה שלא לחוש אליו שמץ של חיבה. אבל מעבר למורשת שלו האיש עצמו היה בריון ומוקיון ואת מה שהיא חשה כלפיו בתוכה פנימה היא לא העזה אפילו לחשוב. עצם המחשבה היתה בעיניה סוג של חילול קודש.
אבל אז כשהמלך הראה את השנאה אליה באופן כה ברור ובוטה האדישות שלה נעלמה. זו לא היתה ההכרה בשנאה שהוא חש כלפיה שעוררה את השינוי. היא היתה מודעת לשנאה הזאת מאז ומעולם. אבל העובדה שהוא הראה את השנאה כך כנגד רצונו חשפה בפניה את מה שידעה בעבר. את מה שכולם אמרו לה והיא סרבה לקבל. היא ראתה בדיוק עד כמה הוא חלש. באותו הרגע היא הרגישה שחוסר האונים והתסכול של החודשים האחרונים עוזב אותה. היא הרגישה שוב שהיא הליידי.
היא הרגישה חזקה ובשליטה אך למרות כן היא חייכה חיוך מריר בזמן שענתה להאשמה המוסוית שהפנה כלפיה. "המלך הקודם לא רצה בך כיורשו" היא הטיחה בו "זקני הסנאט לא רצו בך כמלכם. מיטב אצילי ירושלים לא רואים בך את מנהיגם. היחידה שראתה בך ראוי למלוכה זאת אני. דיוני הועדה לא נמשכו זמן כה רב כי הם התלבטו האם האציל המוקיון ראוי למלוכה. נקודת הפתיחה שלהם היתה שהם מעדיפים לבחור כמלך את הבזוי שברוכלי הדגים בשוק סמטת האריות. לקח לי חודש שלם להפוך את דעתם. אתה ודאי חושב שאני ניסיתי לשכנע אותם לבחור בי במקום בך. אז בדבר אחד אתה צודק. אני אכן הייתי מועמדת. רק שמבחינתם הייתי המועמדת היחידה. אתה בכלל לא היית אופציה. רק הסירוב העיקש שלי לקבל עליי את המלוכה אפשר לי לשכנע אותם שאתה המלך היחיד האפשרי".
הליידי היתה נאמנה לדרכה. היא אמרה את כל זה למלך בקור רוח ובטון דיבור יציב. בתוכה היא חשה אחרת לגמרי. הלב שלה רחש וגעש ברגשות עזים. היא חשה חרטה על הנאמנות הטפשית שלה למסורת, היא חשה פחד מהעתיד לבוא. לא מהעתיד שלה אלה מעתיד הממלכה. היא חשה כלפיו אפילו קצת רחמים שכן למרות הכל משהו בו עדיין הזכיר לה את הדוד שלו שכה העריצה. היו בליבה רגשות רבים אבל שנאה לא היתה שם. היא אף פעם לא שנאה אותו. הוא לא היה אשם במה שהוא. הוא היה טיפש, ראוותן, חמדן, גאוותן, אימפולסיבי, נקמני, ילדותי ואפילו טיפה אכזרי. אבל הוא הרי כבר נענש בכל החסרונות הללו. הוא לא המציא לעצמו אותם.
היא לא ידעה איך המלך יגיב למה שאמרה. הוא היה עלול לתבוע את ראשה על פחות מזה. והסנאט המפוחד עוד עלול לאשר את ההרשעה שלה. אבל הוא זימן אותה אליו כי הוא רצה ממנה משהו. היא התבוננה בו בתשומת לב. להפתעתה הוא לא נראה כועס. הוא נראה פגוע. יתכן שלמרות הכל הוא עדיין נתן בה שבב של אמון. היא החליטה לא לתת לו לקבוע את מסלול השיחה ואמרה "הוד מעלתו זימן אותי אליו לצורך כל שהוא. אני מוכנה ומזומנה להפגין את נאמנותי המוחלטת אליו. מה אדוני רוצה שאעשה למענו ולמען הממלכה?".

המלך נראה בהתחלה כמו ילד אבוד כשאמר "אני צריך שתבקשי בשמי אישור בסנאט". זה הפתיע אותה כל כך שהיא נתנה להפתעה להיראות על פניה לשבריר של שניה. זה הספיק בשביל לאושש אותו. הוא הצביע לכוון שולחן האלון השסוע "שם. שבי שם" הוא חייך שוב וסימן על כסא האורחים. הוא הלך בצעד גאה מסביב לשולחן והתיישב בכסאו.
הליידי עמדה להתיישב בכסא האורחים אך זה היה מלא ברסס מהלאפה של המלך. היא הביטה בגועל בכיסא ובמלך. היא חשבה על היצור שהמליכה במו ידיה אבל המבוכה שניכרה בו עמדה לזכותו. "אה…. היתה פה תאונה קלה. בואי גבירתי שבי בכסא שלי ותראי את ההסכם שאני רוצה שתעזרי לי לאשר".
המלך מיהר להתחלף איתה בכיסאות. הוא לקח את העיתון הישן עם תמונתו כמוקיון והניח אותו על כסא האורחים לפני שהתיישב עליו. הליידי התיישבה בהיסוס מאחורי שולחן האלון השסוע. זה עורר בה הרבה מחשבות של אילו… היא החלה לקרוא בקול "ההסכם הבילטרלי לניהול וחלוקת האגן הקדוש…".
היא נעצרה וכנגד רצונה הביטה בו בבהלה.
שביעות הרצון שלו ניכרה כל כך. היה ברור שהוא גאה בעצמו. היא לא אמרה כלום וקראה בדממה את עשרות העמודים שלו. היא היתה בטוחה שהוא מעולם לא עשה זאת.
המזכירה בינתיים הביאה מגש עם קומקום מהביל, עוגיות ופירות. בזמן שהיא הניחה אותו על השולחן המלך סימן לה לסגור את התריסים. היא עשתה זאת בדממה ונעלמה. הליידי סיימה לקרוא והביטה בעיניים משתאות אל המלך.
"היית מאמינה?" הוא שאל בגאווה "העסקה המושלמת".
היא לא אמרה מייד את אשר על ליבה. כמו בכל הסכם יש את הדברים שכתובים בו ויש את אלה שלא. היא רצתה לברר את מה שלא כתוב לפני שתחווה את דעתה על מה שכן כתוב. היא הביטה בו מהורהרת וספק אמרה ספק שאלה "הממלכה מתחייבת פה לממן את הבניה של שלושה מקדשים, חמש כנסיות ובתי כנסת ולשפץ מן היסוד שני מסגדים. מפרט הבניה רשום כאן בקווים כלליים ביותר. האם נעשתה הערכה של העלות הנדרשת?".
היא הביטה בו בסקרנות תוהה האם הוא יבין לאן היא חותרת. החיוך המתנשא שלו הבהיר לה שכן עוד לפני שהוא ענה. אולי עוד יצא ממנו משהו.
"את תוהה מאין יבוא הכסף מיליידי?" הוא הצהיר "את חייבת להבין שהדרך היחידה לשכנע את כל הפאנטים האידיאולוגים האלה זה דרך הכיס שלהם. אם תנסה להתמודד איתם באידיאולוגיה אתה רק תטבע בגלי האמונה שלהם. אבל אם תמרח אותם במספיק מצלצלים הם יסכימו למה שתרצה. ישתו וויסקי בראמדאן, יאכלו חזיר ביום כיפור, ירקדו בעירום על המזבח ויאמצו לליבם את הכוח האפל. הכותרת של הנייר היא הסכם אבל בסופו של דבר זו עסקה ותו לא"
בפעם הראשונה מאז נפגשו הם חייכו האחד לשניה. היה זה כנראה הנושא היחיד שהם ראו עין בעין.
"אני לא מפקפקת בכך שזו הדרך הקלה להשיג כזה הסכם אבל לא ענית על השאלה שלי. איפה הכסף?".
היא כווצה את שפתיה ואת עיניה. לרגע היא תהתה האם יש לו תשובה לשאלה או שההסכם הזה נכתב על הקרח. לא יכול להיות שהוא עד כדי כך מטומטם.
המלך כאילו קרא את מחשבותיה כשענה "איפה הכסף? שאלה מצויינת. אני חושב שאיש מעולם לא ענה על השאלה הזאת אה?"
הוא צחקק לרגע ואמר בפנים מחויכות "אנחנו נאלץ לפרוש מהמשלחת כדי לממן את ההסכם הזה".
אם ברגע זה הוא היה דוחף פגיון מתחת לשולחן ומפלח לה את המעיים זה לא היה כל כך כואב כמו הדקירה שהיא חשה מהמשפט שאמר. היא רצתה לצרוח מעמקי הריאות שלה בכל הכוח.
ככל שהיא היתה הליידי עדיין הכאב העמוק שלה ניכר בפניה. זה היה רק לשניה אבל הוא ראה זאת בבירור. אם היא היתה רוצה לדבר אל הרגש שלו היא היתה מתחננת בפני המלך שיחוס על פרויקט חייה. היא הקדישה עשרים שנה ואין ספור מסעות מפרכים במאמצים לגבש את המשלחת הזאת. אם היא היתה רוצה לדבר אל השכל שבו היא היתה מזכירה לו שהמדדים שניצבים מחוץ לחומות מראים שקצב עליית המים הולך ועולה משנה לשנה. הפשרת הקרחונים נמשכת ומתגברת ואם לא יעשה דבר בנידון הרי ביום מן הימים גם החומות הגבוהות של ירושלים ימצאו את עצמן מתחת למים. אם היא היתה רוצה לדבר אל הגאווה שבו היא היתה מזכירה לו את התהילה הצפויה לממלכה בעקבות הנהגת המשלחת. משלחת שבה חברות מדינות וממלכות מכל שארית העולם המוכרת. משלחת שנועדה להגיע אל הקוטב על מנת לפתור את בעיית ההפשרה. אך את כל זאת המלך כבר ידע.
מבחינתו הוא הקריב צעצוע שיקר לליבה תמורת צעצוע שיקר לליבו. הליידי הביטה במלך במבט קר.
הוא חיפש את ההכרה במנהיגותו וההסכם הזה נתן לו את כל מאוויו. המשלחת לא מעניינת אותו כהוא זה. על כל נימוק שאני אציג הוא ימצא כבר את הדרך לבטל אותו.
חסרים דמגוגים שטוענים שאין לנו דרך לשלוט על ההפשרה? שהכל בידי שמיים? לדבר על המשלחת לא יועיל לכלום. אילו הליידי היתה חושבת שזה מה שצריך היא היתה מתפשטת בזה הרגע ומזיינת את המלך על ספת הנאפופים שלו. מעבר לשנאה שהוא רחש לה היא חשה בתשוקה הבהמית שלו. המחשבה הזאת חלפה אמנם במוחה אבל היא כמובן לא שקלה זאת ברצינות ולו לחלקיק שניה.
בפעם הראשונה היא חשה בליבה התחלה של שנאה כלפיו. אחרי הכל היא חשבה בציניות עצמית. הוא רוצה לקחת לי את הצעצוע.
אז היא דיברה על הצעצוע שלו.
"ההסכם הזה שאתה כה גאה בו. העסקה שלך. אתה יודע מדוע לא עשינו אותה בעבר? אתה חושב שבמשך עשרות שנים לא יכלנו לערבב את כולם כמו שאתה עשית בחצי שנה?". המלך לא ציפה לזה. וזה גרם לה הנאה קטנה וילדותית.
"הסיבה הפשוטה לכך שמעולם לא עשינו הסכם לחלוקת האגן הקדוש היא מפני שעצם קיומו של הסכם כזה מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של הממלכה". הוא ניסה למחות אבל היא היתה בלתי ניתנת לעצירה.
"גם אחרי מאות שנים אנחנו, האצולה הירושלמית, עדיין צאצאים של אותם פליטים שהגיעו מהמערב הטבוע. נשארנו נאמנים למורשת שלנו ונפרדים ככל האפשר מהמקומיים בגלל לקחי העבר. תן להם את השלטון וכולנו נטבע פה במים ובדם. ועדיין אנחנו פה מיעוט. ויש שני דברים שמחזיקים אותנו בעמדת הכוח שלנו. האחד זו המורשת שלנו. שבגללה התעקשתי שאתה צריך למלוך. והשני זו העובדה הפשוטה שהמקומיים שונאים האחד את השני יותר משהם שונאים אותנו. ולב השנאה שלהם זה האגן הקדוש. באותו יום שבו הממלכה תפתור את הסכסוך האינסופי על פיסת הנדלן הזאת הוא היום ששעון החול שסופר את קיצה של הממלכה יתחיל להזרים גרגירים."
הליידי רצתה בכל מאודה לסיים ב "ואתה עוד משלם להם על זה" אבל יש דברים שעדיף להגיד בלב. הם התבוננו האחד בשני משני עברי שולחן האלון השסוע. הליידי לגמה סוף סוף מחליטת המרווה ונגסה בעוגית שעורה. כולה אומרת שיויון נפש.
בתוך ליבו המלך התפלץ. האם היא רצינית והוא בעצם המלך האידיוט או שהיא פשוט מערבבת אותו יפה יפה בשביל להגן על המשלחת המיותרת שלה. הוא ראה היטב את ההנאה שלה מהמצב. אבל הוא נצר לכובש. הוא לא פראייר של אף ליידי. "אני מבטיח לשקול בתשומת לב את מה שאמרת עכשיו" הוא אמר בקול מעט צרוד. זה לא ילך ככה הוא חשב. הוא כחכח בגרונו ותבע בקול גס "במידה ואחליט לדבוק בהסכם. האם תצייתי ותציגי אותו בסנאט?".
לא בכדי הליידי היתה האדם החזק בממלכה במשך יותר מעשור. במקום לענות של השאלה שנשאלה היא ענתה על זאת שהיא יכלה לענות עליה. "הוד מלכותך, אני מבטיחה לך בכל היקר לי שבמידה ותבטל את ההסכם ותשמור על התחייבויותנו לעניין המשלחת, אני אעמוד תמיד לרשותך בכל דבר ועניין. יתר על כן אני מבטיחה לך להתראיין בכל כלי תקשורת בכל מדיה שהיא ולשבח את מנהיגותך חסרת הדופי. אני אנאם לטובתך בסנאט ואפעיל את כל כוחי שם ובכל המוסדות על מנת לעגן את השלטון שלך."
היא היישירה אליו מבט וקוותה שהכנות שבה אמרה את הדברים תשכנע אותו. היא לא אמרה ולא היתה צריכה לומר את התשובה לשאלה שכן נשאלה. הדברים היו ברורים דיים.
זו היתה שעת השקיעה. שמש עייפה שלחה קרניים סגלגלות מפאתי המערב השקוע. המלך הלך על החומות החדשות והרהר. הוא חשב על ההכרעה שעליו לעשות. גלי האוקיינוס התיכון ליחלחו את תחתית החומה בקולות קצף נוגה שהרגיע את הקצף בנפשו. הוא חשב על הליידי ונזכר בסלידה שראה בעיניה כשהביטה בראשים התקועים על החניתות. זה גרם לו לחייך. הוא הסתכל אל אופק המערב. אל הכיוון ממנו הגיעו אבות אבותיו. הוא דמיין את ספינותיו של הכובש שוטפות את החופים וחשב על מאבק ההישרדות שלו לשמור על השושלת הזאת. הוא ניסה לחזות את ההשלכות בכל אחת מהבחירות העומדות בפניו. חיוך של הקלה כיסה את פניו כשההבנה חלחלה אליו.
הוא ניצח.
זה לא באמת משנה מה הוא יחליט. הוא ניצח והמלכות שלו מובטחת.
הניצחון והגאווה זרמו בעורקיו והוא הביט סביב בנחישות. מצידו האחד השתרע האוקיינוס הגדול, זה שמאחורי גליו התחבאו סכנות ואויבים. מצידו השני נפרשה העיר, חדשה כישנה.
היישר מלפניו נראתה החומה שעליה הילך. הוא נזכר בעבר והוא דמיין את העתיד. העתיד שלו ושל העיר שלו. ענוות ההיסטוריה ירדה עליו. הוא צעד ביראה ואמר בקול שקט "על חומותיך ירושלים …".