סהרה 8
הנשף הגיע. מאות נערים מחורמנים בגיל ההתבגרות הגיעו לפגוש את הנסיכה היפיפיה, החכמה, המוכשרת, המוצלחת, האמיצה, הנערצת, האדיבה והצנועה. במילים אחרות, אותי. המשרתות הלחוצות הלבישו אותי בחדרי. "שיער שחור ועינים צהובות, שמלת זהב תתאים פה." טענה משרתת נמוכה. "אל תשטתי, במקרה כזה צריך כסף, לא זהב." קבעה משרתת נוספת. "שתיכן טועות. כסף וזהב הם יותר מדי תוקפניים. אני אומרת אפרסק." הציעה השלישית. "תגידו, היא בן או בת? ורוד כמובן! וסגול!" צחקה הרביעית. לבסוף פנו כולן אלי. "מה אתן שואלות אותי? ממתי אני לובשת שמלות? תמצאו פשרה." צחקתי. המשרתות יצרו מעגל קטן והתלחששו בינן ובין עצמן מספר דקות. לבסוף יצאו מהחדר ונכנסו כשבידן שימלה צבעונית. התיישבתי. "שימלה בכל צבעי הקשת, כבקשתך." אמרה הראשונה בסיפוק. קמתי, מצמידה את השימלה אל גופי. היא ירדה עד לרצפה, בקצהה סילסולים דקים. "היא יפיפיה." חייכתי, מודה ליד המזל.
ירדתי אל הנשף, שיערי החלק קלוע בקשר קטן. עיוותתי את פני כשהחצוצרות והתופים הרעימו, מבשרים על בואי. סימנתי לנגן להחליש טיפה את המהלומות. "שימלה יפה." קולו של נטר גרם לי להסתובב במהירות לאחור. "אמאלה." ניתרתי מטר לאחור. "אל תתגנב מאחורי ככה. זה מבהיל." נזפתי בו. הוא חייך. הבטתי בו. נראה שהוא לא השקיע במיוחד בתלבושת לאירוע בהתחשב בכמות המאמץ שהשקיע בו. שיערו האפור היה מבולגן כתמיד, ובגדיו המשעממים הבליטו, כמו כל תלבושת למעשה, את עיניו הירוקות הגדולות והלא משעממות. "לא התקלחת." שפטתי. הוא משך בכתפיו. "זה הערב שלך, לא שלי. בואי, יש לי בנים להראות לך."
לאחר מיליון בחורים משעממים סוף סוף ניגשנו לאדם מעניין. "שלום. נעים לפגוש אותך. מה שמך?" חזרתי כמו מכונה. "כל כך הרבה אנשים ועדיין לא חשבתם על משפט יותר טוב?" צחק הבחור. סקרתי אותו. שיערו היה קצר מאוד, בצבע שוקולד, ועיניו חומות אדמדמות. הוא עצמו היה שחום עור, גבוהה כמו נטר ודיבר במבטא זר. "אתה צודק, אבל לא היה לי אכפת מספיק כדי לשנות. זה כל כך ברור?" חייכתי. "נא, זה בסדר. אני אנגלו, משקדה. ברון." הוסיף כדי לרצות את נטר. "הנסיכה סהרה, מזואיליה." קדתי קידה. "בחירה גאונית בשימלה." הסמקתי. "זה, זה היה רק מזל. בכלל לא התכוונתי-" מילמלתי. "גם אתה לבוש בסדר." נטר קטע את דברי, ניצוץ מוזר בעיניו. "כן." אנגלו ענה באיטיות והשיב אלי את מבטו. "אנחנו אמורים לרקוד עכשיו?" שאל. "רק אם אתה מציע." חייכתי, אוחזת בידו. נטר פילס את דרכו לקצה החדר, מביט בנו במבט משונה. "את יודעת, אני לא ממש מחפש אף אחת כרגע." סיפר בעודו מסחרר אותי בעדינות. "אז למה באת?" תיחקרתי אותו. "אצל הברונים אין מגבלת גיל. אני מחכה עד שאני אהיה מוכן. אבל עד אז אני מוכן להשתתף באירועים שכאלה." אמר. "בן כמה אתה?" שאלתי. "עשרים ושתיים. אני יודע שבימינו מתחתנים גם בגיל שבע עשרה, אבל הלב הוא שקובע, לא?" נשך את שפתו. "סוף סוף מישהו שמבין." נאנחתי. "זו כזו מעמסה, לדעת שאחד מהסנובים האלה הולך להידבק אלי למשך שארית חיי." עיקמתי את אפי. "אני מוכן להקריב את עצמי אם תבקשי." חייך. "למה הכוונה?" שאלתי בחשד. "את יודעת שאם את תבחרי בי לא תהיה לי ברירה אלא להסכים. אם הם כל כך איומים, את תמיד יכולה להתחתן איתי." הסמקתי. "אתה מתקדם טיפה יותר מדי מהר." נרתעתי. "מבחינתי אתה לא אופציה טובה בהרבה." התחלתי לשים הגנות סביבי. "את לא חייבת לחסום אותי. תזכרי שגם את לא האופציה היחידה שלי." אמר בחוצפה. ניסיתי לשמור על הבעה קרירה. "למרות שאת לא רעה. אין הרבה בנות שאפשר לדבר איתן." חיוך קטנטן עלה על שפתי. התנערתי. "אני.. צריכה לחזור לנטר. נתראה, אולי." אמרתי והתרחקתי, מרגישה במבטו נעוץ בגבי.
תגובות (3)
אבל.. אבל.. אבל.. איפה סילם?! נו טוב.. הכתיבה המושלמתתת שלך ~כמו תמיד~ מפצה על כך שהפרק הוא על סהרה ולא על סילם :P
חחח זה חמוד. אבל……….. רווחים????????.. :OOOOOOOO
ואני הרבה יותר אוהבת כשאת רושמת על המבטים את מתארת את זה תמיד הרבה יותר מקסים ומושלם. פחות מילים, יותר גוף שפת טון ומבטים! אל תכתבי לנו עובדות, תני לנו להרגיש את זה בהוויה ובקסם ובאווירה שנמצאת שם (:
אה אגבבבב משי, הגבתי לך על הסיפור מתח- כן?? אין לך מה להרגיש רע!! את לא חייבת לי כלום חחח זו פשוט את שמסכימה לקרוא ולהגיב אז תודה<3 פשוט הסברתי לך שמה את הסוף.