סהרה 7

"תמיד אהבתי אפרסק" קראתי לנטר בעודנו יושבים בסירה. ביום בהיר זה החלטנו לצאת לקרוז, לפטפט על עניינים ממשלתיים ולדון בנישואים הבלתי נמנעים.
"את יודעת שתצטרכי לעשות את זה, עוד השנה." אמר בישירות. נאנחתי. "אני יודע שאני קטן ממך בשנה, אבל אני גם המדריך שלך. ככה זה יצא." הסביר. "אבל למה זה ככה, נטר? איך יצא שאתה המדריך שלי?" התעקשתי לשנות נושא. "זה באמת חשוב?" התכעס. "כן." השבתי. היה זה תורו להיאנח. "אני לא יודע. אבא שלי ועצמי התינוק הגענו לפה לפני שבע עשר שנים, ומאז אני המדריך שלך. אף פעם לא הסבירו לי את זה, זה פשוט כאילו שציוותו אותנו, כפו עליי להיות החבר הכי טוב שלך ולהשגיח עלייך כל הזמן." סיפר. אחר תיקן את עצמו. "זה לא שיש לי בעיה עם זה, את בסדר גמור. אני פשוט לא מבין למה דווקא אני." הסתובבתי אליו. "זה אמור להיות ההורים שמטפלים בך, או הסנדק. אצלנו זה תמיד היית אתה, גם כשהיינו קטנטנים." הוספתי לדבריו. "טעות, כשהיינו קטנים זה היה אבא שלי. כשגדלנו טיפה הוא העביר לי את האחריות." הסביר. "מה זאת אומרת?" התפלאתי. "מדריך זה לא תפקיד אמיתי. את הגעת לארמון, אבא ואני נכנסנו כדי לטפל בך, ועם הזמן הוא העביר אלי את האחריות." השיב. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר. לפני הפגישה האחרונה יכולתי להישבע שלא ראיתי אותו מעולם." טענתי. "טוב, זה לא שהוא באמת החליף לנו חיתול או משהו, הוא פשוט ניהל את העניינים.כשגדלנו הוא ניתק איתך קשר כנראה, אבל הוא אבא שלך כמעט כמו שהוא אבא שלי." עיניו הירוקות הבזיקו. "וזה לא נראה לך מוזר? אבא ובן נכנסים לטפל בנסיכה היתומה בלי שום סיבה?" שאלתי. "אם הוא מכיר את ההורים שלך.." הזכיר נטר. "אתה חושב שהוא הסנדק שלי?" הוא הנהן.
"למה לא שמרת איתי על קשר?" כעסתי. "פשוט לא דיברנו. את שכחת ממני לגמרי, ואני העדפתי שלא להתערב." התגונן. "היית יכול לפחות לספר לי שיש לי משפחה" הזדעף נטר. "היא לא המשפחה שלך." הרגיע אותו הזקן. "נכון ששניכם הייתם תחת אחריותי, אבל אני מודה שהעדפתי לעבור לגור עם נטר בבקתה ליד הגן ולא להתבלט מאשר לגור בטירה כמו מלך עם כל האחריות הכרוכה בכך." אמר בשקט. "ולהפיל אותה עליו?" שאלתי. "מה רע? הוא מאוד מוצלח בתפקידו. נער פיקח." חייך. יצאתי מהבקתה. "סהרה, אל תהיי כל כך עצבנית." נטר עקב אחרי. "איך יכול להיות שאתה סולח לו?" התפלאתי. "אני לא, אבל אני גם לא עושה מזה סיפור גדול." צחק. גילגלתי את עיני. "זה עדיין לא אומר שיש לך זכות לחתן אותי." נחרתי. הוא צחק והתיישב, שיערו המבולגן נוצץ באפור. "אתה לא דומה לו כל כך, לאבא שלך." מילמלתי באגביות. "כל כך הרבה שאלות בכל כך מעט זמן." נאנח. הלכתי ונשכבתי תחת עץ. נטר נשכב לידי. "את יודעת, כל הסיפור הזה באמת גרם לי לתהות עד כמה אנחנו מכירים את עצמנו. אני למשל מתחיל לחשוד בעצמי שאני מפתח רגשות." התוודה. "כמו מה?" הסתקרנתי. "קנאה באנשים הרגילים, ואולי קצת תשישות. זה לא קל לנהל ממלכה." התלונן. "סליחה? אני מנהלת ממלכה, אתה מנהל אותי." רטנתי. "אפילו יותר קשה." התלוצץ. ידו נעה מטה, מחליקה על הדשא הרטוב. "אני לא מצליח גם ככה. את אף פעם לא מקשיבה לי, ולא נותנת לי להחליט כלום. יש לך כמה חופש שבא לך את יודעת." חייכתי והנחתי את ידי על ידו הקרה. "זה מה שעושה אותך טוב בעבודה שלך, אתה לא אכזרי כל כך." הוא פער את עיניו. "מי את ואיפה סהרה האמיתית?" ציחקק. "אני עדיין לא מוכנה להתחתן, אתה מבין." אמרתי בקרירות. הוא נאנח ופצח בנאום הרגיל. "בגיל עשרים הנסיכה היורשת חייבת להינשא. רק כך אפשר להבטיח שהיא תעמיד צאצאים בריאים. אם היורשת לא עומדת בתנאי, אחותה הקטנה תחליף אותה. לך אין אחות קטנה או קרובי משפחה, לכן אני חייב למצוא לך ברון או רוזן.." נשכתי את שפתי בעודי מאזינה לו מדבר ומדבר במשך שעות. "נטר, לא היה יכול להיות לי אכפת פחות. אני לא אתחתן עם מישהו שאני לא אוהבת." התיישבתי. "אנחנו כמו אחים, סהרה. את חייבת לסמוך עלי שאני אמצא לך מישהו. ברגעים אלו ממש הצוות ששכרתי עושה את דרכו לטירת פלוצנהף וסנובייר להזמין את הבנים לנשף הגדול שאני מתכנן." השענתי את ראשי על ידי. "בסדר, נטר. אני אנסה." נכנעתי. "נו אבל סהרה, זה חשוב." נידנד. "אמרתי שאני מסכימה, נודניק." גילגלתי את עיני. "באמת?" התלהב. "כן." משכתי בכתפי ופילסתי את דרכי אל הטירה.