סהרה 15

החזיון היה חזק מתמיד. "אמא? אבא?" שאלתי כשדמעות בעיני. שניהם ניצבו מולי בחיוך. רצתי אליהם, בוכה כמו שלא בכיתי מעולם. "תינוקת שלי.." מילמלה אימי. התנתקתי מהם, נוכחת לדעת שאני גבוהה מאימי בסנטימטרים אחדים. "אני מאשימה את הגנים של אבא שלך." לא הופתעתי מהיכולת שלה לקרוא את מחשבותי. "למה עכשיו..?" יבבתי. "את מתחתנת. חשבת שניתן לך ללכת בלעדינו לחופה?" שאלה ברכות. "מדוע רק אני? זאת אומרת, היכן הוריו של נטר?" שאלתי במבוכה. הורי העבירו מבט מחוייך. "אמו של נטר נגזרה לעבוד כל חייה בשירות העולם התחתון. אביו, לעומת זאת, מעולם לא עזב. הוא בתוכך, סהרה." פניה התעוותו כשביטאה את שמי. "הזאב." מילמלתי. "אני לא זוכר שהרשיתי לו לעשות את זה." אבי קימט את מצחו. השניים צחקו. "גדלת טוב. את תשמשי משרתת טובה למטרה הסופית." נרעדתי למשמע המילים. "אמא, אבא, אתם בטוחים שעשיתי את הבחירה הנכונה כשהתארסתי לנטר?" אבי פנה לעבר אימי, סקרן. אימי העבירה את ידה בשיערה במבוכה קלה. "אני לא.. לא הייתי בוחרת באף אחד חוץ מאבא שלך.. רק שאת לא אני. הייתי במצב דומה פעם, אבל לא בהכרח פעלתי דומה. את חייבת להבין שאני לא אספר לך הכל- הרבה מאוד פרטים צריכים לבוא מעצמך, זאת אומרת, מהזאב.." קימטתי את אפי. אבי פרץ בצחוק ואימי גילגלה את עיניה. "אוי בחייך נסיכה שלי מה זו העגמומיות הזו? היא נראית בדיוק כמוך." חמימות מילאה אותי כשהוא חיבק אותה ונשק לאוזנה. הם היו מושלמים ביחד. "לא לפני הילדה." נזפה בו. משכתי בכתפי. אבי הביט בי. "טוב זה חדש." אימי חייכה. "אולי תפסיקו לנתח אותי?" ביקשתי. הם הנהנו. "זה פשוט.. כל כך סהרי מצידך." מילמלה אימי. השניים החליפו מבט של הסכמה. "אנחנו צריכים ללכת. אולי עוד נתראה, מי יודע?" היו אלה המילים האחרונות ששמעתי לפני שהחיזיון נעלם והתרחק.