סהרה 11

"ביום אחד גם הנשיקה הראשונה, וגם השניה. לעזאזאל!" אחזתי בשיערי. המשרתת פנתה אלי בבהלה. "מה קרה הנסיכה? האמבטיה חמה מדי?" לפתע זיהיתי אותה כמשרתת חדת העין מהפעם הקודמת. "רכלנית." גיחכתי. היא הסמיקה. "אם את באמת חייבת לפרוק, אני פה. אני לא כל כך איומה, שמרתי על סוד הראייה שלך. לא?" נשכתי את שפתי. "מה שמך?" התעניינתי. "קירה, נסיכה." אמרה בצניעות. "תקראי לי סהרה, בבקשה." ביקשתי. היא הביטה בי בסקרנות. "מעולם לא אהבתי איש, קירה. אבל יוצא הדבר שכנראה אני יפה. אני לא חושבת שאני יפה, אבל איזה הסבר אחר יש לתסבוכת הטיפשית שאני שרויה בה?" קירה התיישבה לצידי. "כמובן שאת יפה, סהרה. יש לך עיניים מכשפות ואת כל כך רזה ומקסימה. אני זוכרת מהסיפורים, שאמא שלך הייתה יפה לא פחות- וכבר בגיל שבע עשרה מצאה חתן. גם הוא נאה." מחשבותיי עברו לזיכרונו של אבי. "הוא באמת דומה לי." מילמלתי. "עכשיו אמרי לי, מה באמת טורד אותך?" נעצתי בה מבט. "שניים רודפים אחרי. אחד מאהב והשני כמו אח." קירה נשנקה. "אם השני כמו אח, אז מה הדילמה? בחרי בראשון, שכן רומנטיקה שאינה בנויה על ידידות ידועה כהרבה יותר מרגשת ומעניינת." חיוך גדול נפרש על פניה. "זה הדבר הטיפשי ביותר ששמעתי." ביטלתי את דבריה. חיוכה התרחב. "בהחלט." צימצמתי את עיני בבלבול. לבסוף נפל לי האסימון. "את צודקת. אני חייבת למצוא את נטר." קראתי וקמתי. "נטר?" קראה בהפתעה מהולה בהתפעלות. "תשמרי על זה בסוד, קירה. אם אני אשמע שמועות במסדרונות אני יודעת איך קוראים לך. ובכל זאת," התרככתי. "קחי לעצמך יום חופש. עזרת לי מאוד." היא הנהנה והלכה להביא לי את הטוניקה החביבה עלי.
לא מצאתי אותו בשום מקום.