סהרה- פרק 10
הנשף השני הגיע. הוזמנו אליו רק המועמדים הטובים ביותר, כאלה שהצליחו לעבור את הסינון הקודם. לבשתי שימלה קרמית וירדתי, עיני צדה אחר אנגלו. הוא עמד בפינה, מחכה בביטחון. "את נראית נפלא גם הערב." החמיא לי. "תודה. גם אתה." החזרתי לו. רקדנו קצת ושתינו הרבה, לאחר זמן לא רב נוצר קליק חזק, והפגישה הפכה רומנטית. מעולם לא חזיתי שאראה מישהו באור שראיתי אותו, כמו מלאך גואל שבא בשבילי. האורות התעמעמו, והצלילים התארכו כמו צללים ברדת הליל. ראיתי אותו ואותו בלבד, ולא היה לי אכפת מה יאמרו- הוא הנבחר. "רק נפגשנו." מלמל. "אז למה אני כל כך אוהב אותך?" העולם נעצר.
אנגלו משך אותי אליו, מנשק אותי. העברתי את ידי בשערו הקצר. נטר התקרב אלינו בכעס, כאילו שוחה בתוך ים הדברים והרגשות שסביבו. "סהרה, בואי. זה דחוף." קרא ומשך אותי אל המרפסת. "מה עכשיו?" צעקתי, מרוגזת על ההפרעה. "אני לא מסוגל לראות אותך מנשקת את הנבלה הזה." קבע. הבטתי בו בתסכול. "הוא לא נבלה. ואם אתה כבר שולל אותו אז לפחות תסביר למה." ביקשתי.
"אני פשוט.. מבקש ממך. קשה לי לראות אותך ככה. מתקרבת אליו, מרגישה כלפיו דברים." הרגשתי את הדם עולה לי לראש. "איך אתה מסוגל לצפות ממני שלא להפגין רגשות? אחד מהבנים שם יהיה בעלי לעתיד, ואתה אומר לי שלא להתקרב אליהם? בעצמך אירגנת את זה, אז איך יכול להיות שכל כך מהר אתה משנה את דעתך?-"
נטר אחז בסנתרי, גורם לי להישתתק. הנשיקה הייתה מהירה, אולי מהירה מדי. כשפקחתי את עיני הוא לא היה שם.
"סהרה, חיפשתי אותך." אנגלו יצא אלי. "מה זה היה? למה הוא הוציא אותך?" שאל בכעס קל.
"כי הוא רצה לספר לי." לחשתי. "ואני סתם צעקתי עליו." אנגלו הרים גבה. הסתובבתי אליו.
"זה היה לא מנומס, הנסיכה. אבל אני סולח. את יודעת למה?" שאל ואחז בידי. נרתעתי בסלידה מהמשיכה המשונה שחשתי אליו. "כי את נתת לי את הרגע הכי טוב בחיים שלי." אמר ונישק אותי.
התרחקתי ממנו בגועל. "מה קרה? פתאום אני לא מספיק טוב?" שאל בכעס קל. "לא, פשוט הבנתי משהו." הסברתי. "מה הבנת?" שאל בדאגה.
"הבנתי שאני מטומטמת." הודיתי. "ושעשיתי טעות איתך." הוא נראה פגוע. "אני לא מכיר אותך בכלל." האשים. "התאהבתי בך אחרי ריקוד אחד בלבד. אני לא יודע עלייך כלום, ואני מסכים שזו הייתה טעות, אבל למה לא עצרת אותי?" נשכתי את שפתי. "אני לא יודעת." נאנחתי.
"ואיזה מחסום יש לך בכלל? בסופו של דבר את תהיי חייבת להתחתן עם אחד מאיתנו. זה העניין? יש לך מועמד יותר טוב?" קולו נשמע כל כך פגוע וחלש. "אתה מושלם מדי, אנגלו, ואני נאמנה. זו לא אשמתך שאני מבולבלת, אבל אתה חייב לתת לי קצת מרחב נשימה." ביקשתי. הסתובבתי ונכנסתי אל הבניין, משאירה אותו לעמוד בחוץ.
אני לא אוהבת דרמות, אז למה הן תמיד קורות דווקא לי?
תגובות (0)