מצוד הפלאות: פרק 9- "מבצע ההתעודדות של ארץ הפלאות!"

"אבל זה סיפור נורא!" נואר קראה לאחר סיום הסיפור של קארל. "איך אתה יכול לאהוב אותו? סיפרת לי הרגע איך נלקחת מהבית שלך בכוח."
"אבל לאן נלקחתי?" הוא שאל וענה לעצמו. "תסתכלי על העולם הזה. הוא מלא בכל כך הרבה דברים שמעולם לא יצא לי לראות ומעולם לא הייתי רואה אם לא הייתי נשאב דרך השער הזה. אז נפרדתי מאמא שלי בלי להיפרד, אחרי שנים בהן הייתה בכלא, מבלי הזדמנות לומר לה מילים אחרונות, ו- כן, זה באמת נשמע נורא, אבל אני אחזור הביתה בסופו של דבר, ועד אז אני אהנה ממה שקורה."
"אני- אני לא יכולה לחשוב על להיות לבד במשך כל כך הרבה זמן." נואר רעדה רק מעצם המחשבה על להיות בלי ההורים שלה שוב, אחרי כל מה שקרה. זה בעצם מה שקורה עכשיו, וזה רק גרם לה להצטמרר יותר. כרגע, כל מה שהיא באמת רצתה היה לחזור לטירה הלבנה, לביתה, ולבלות שעות בשיחות עם אמא שלה, או לערוך איזה נשף מלכותי באדיבות אביה ולרקוד, ולשיר ולשמוח. כל הזיכרונות של הבילויים הקודמים בזמנים עברו, דיכאו אותה עוד יותר כשהגיעו לארץ המשונה הזאת.
"אני איתך, אחות." זה היה הדבר הכי נחמד שאיימי יכלה לומר לה, ועוד מבלי להוסיף הערה עוקצנית כפי שהיא עושה בדרך כלל. היא השפילה את מבטה העצוב לרצפה ובהתה ברגליה בזמן ההליכה כשהיא בוודאי נזכרת בעצמה ברגעים יפים בארמון הכתר. יפים מבחינת המלכה הרעה, כמובן.
"רגע, רגע, אתן מתחילות להיכנס לדיכאון?" קארל מיהר לשאול אותן בדאגה. "לא, לא, לא! זה לא מתאים לארץ הפלאות!" הוא התעקש.
"ארץ הפלאות?" איימי שאלה בגבה מורמת.
"ככה קוראים למקום." הוא הסביר לה בפשטות. "טוב, אז, קדימה, מה- מה גורם לכן להתעודד?"
"אתה באמת שואל?" נואר התרשמה מכך.
"כן, כמובן. אני לא אתן לשום דבר לדכא אותי כאן, עד שאחזור הביתה." אז היא הבינה שזה לא מדובר רק בהן, וחזרה לציפייה הרגילה שלה.
"טוב, אני אוהבת מוזיקה וריקודים. וחיות." נואר ענתה בהתמוגגות.
"קצת קסם טוב תמיד מעלה לי את מצב הרוח." איימי השיבה גם היא.
"אז," קארל חשב. "הייתי מציע לכן לעשות איזו מסיבה קסומה."
"מסיבה קסומה?" איימי שאלה.
"אחת עם קסם. או- משהו- דומה." הוא ניסה להסביר את כוונתו.
"זה דווקא רעיון מצוין!" נואר קראה לאחר שדמיינה את האירוע במוחה והתרגשה עד מאוד.
"מסיבה?" איימי חזרה על המילה בפחות התרגשות. "מתי? עם מי? איפה?" היא התחילה להציף את נואר בשאלות כנותנת לה סיבות להכשיל אותה.
"עכשיו. עם החברים שלי. שם ביערות." היא ענתה על כל שאלותיה, והצביעה אל העצים הרחוקים בשביל האבנים הצבעוניות, ואפילו לא שמה לב שקלטה בהכוונתה גם את שלושת הדמויות שהתקרבו אליהם מצידו השני של השביל.
"אלה…?" איימי התכוננה לשאול.
"אנג'י!" נואר רצה מיד וקראה בקול שמחה והתרגשות למראה חברתה הטובה שהובילה את הקבוצה הקטנה.
"נואר!" אנג'י שמחה כמוה ותפסה אותה בחיבוק גדול. "את בסדר? מה את עושה כאן? איך הצלחת לצאת?" היא המטירה עליה כמות שאלות גדולה שנואר בקושי הצליחה לבלוע, שלא לדבר על לענות.
"סיפור מסובך, אחר כך." היא סיכמה, ואנג'י הנהנה להבנה. היא הסבה את מבטה לעבר איימי וקארל ובחנה אותם. את איימי זיהתה, אבל לא היה ברור האם היא שמחה או מדוכדכת לראותה. את קארל לא זיהתה, אבל לעומת הדעה שלה על איימי, בקשר אליו, נראה שהיא הייתה בטוחה. נואר מעולם לא שמה לב למבט כמו שהיה לה באותו רגע. מבט של מחשבה כפולה. אחד שאי אפשר להסביר. היא תהתה לפי הקריאה, האם אנג'י רואה סמל של טוב בקארל, או שמא היא שמה לב למשהו אחר, ולא רוצה לומר.
"היי," אנג'י פנתה אליו בחיוך כפי שנהגה לעשות עם כל אדם חדש שפגשה. "אני אנג'י."
"קארל." הוא הופתע מההתעניינות שלה, ובזמן, במזל, החזיר לה בלחיצת יד.
"קארל, אתה כמו מחלת ים, אי אפשר להיפטר ממך!" הבחור בלבוש הפיראט שהלך יחד עם אנג'י וכריס, והצטרף גם הוא למפגש האיחוד, מיד פסק את השיחה שרק התחילה בניהם.
"היי, גראנד," קארל פנה אליו. "תתחיל לרוץ." הוא היה פחות שמח לראות אותו. גם בלי אזהרתו, גראנד הבין שזה הדבר הכדאי ביותר בשבילו לעשות. הוא ניסה לרוץ ולברוח ממנו, אבל הרגל שלו שוב בגדה בו, וקארל הצליח לתפוס אותו ולהפיל אותו ארצה. "פעם אחרונה שאתה משאיר אותי מאחור!"
"אני מצטער, אני באמת מצטער." הוא ניסה לשכנע אותו כשנמחץ תחת רגלו החזקה במפתיע. "אבל רק קפטן טוב טובע עם הספינה שלו, ואתה יודע שאני לא קפטן טוב. ראיתי הזדמנות לברוח, וניצלתי אותה."
קארל כיווץ את עיניו במחשבה. "הוגן מספיק." הוא שחרר אותו מהכליאה ועזר לו לקום. לאקי הכלב נבח בהתרגשות.
נואר מיהרה לדבר שוב עם חברתה, למרות הדו-שיח המשונה של קארל וחברו בו צפתה לפני רגע. היא התקשתה להבין איך קארל סלח לו כל כך מהר אחרי פעולה שנחשבת כבגידה, ואיך היה נינוח כל כך בקשר לזה.
היא נזכרה במבט שאנג'י כיוונה כלפיו, וחשדה שאולי יש בו משהו.
"תקשיבי, תקשיבי, יש לנו רעיון נהדר!" היא התעלמה מהתחושה הזאת והמשיכה בשלה.
"איזה מין רעיון?" אנג'י בהחלט התעניינה בדבריה, והחיוך הסקרני על פניה אימת זאת.
"קארל פה, הוא הציע לנו לערוך מסיבה." היא אמרה תוך כדי מחשבות מפנטזות על המאורע המרגש.
"מסיבה?" אנג'י נשמעה פחות נלהבת עכשיו. "את בטוחה שזה הזמן המתאים? זאת אומרת, אני לא אתנגד לשום הנאה מצידך, אבל… את יודעת." היא בהחלט העלתה נקודה למחשבה.
"זה בשביל לרומם את מצב הרוח." נואר הסבירה. "זה חשוב לא פחות." היא הייתה בטוחה ברעיון.
"את באמת די צודקת." אנג'י הבינה. "בואי נאמר שנערוך את המסיבה, ואחר כך נברר מה המשימה שלנו כאן."
"משימה?" התלהבותה של נואר פחתה עם משמע המילה. "איזו… משימה?"
"הרי הגענו לכאן מסיבה מסוימת. בגלל הנבואה." אנג'י הזכירה לה. "לא נוכל לצאת מכאן עד שנבצע אותה."
נואר נאנחה והסטירה את פניה בתסכול. "אין לי כוח!" היא התלוננה.
"קדימה, זה בטח לא יהיה מסובך מדי לגלות. נמצא מה לא בסדר, נתקן אותו, ואז נוכל לחזור." אנג'י תפסה בידה ועודדה אותה במילותיה. אנג'י תמיד הצליחה לעשות את זה. תמיד כשנואר הייתה מדוכדכת, אנג'י הצליחה לרומם אותה- ולהיפך. גם נואר הייתה אוזן קשבת ברמה עילאית. עכשיו, בעולם המפואר והמוזר הזה, הן בהחלט צריכות לתמוך ולעודד זו את זו.
"אבל הכל כאן לא בסדר!" נואר פרסה את ידיה לצדדים כמציגה לפניה את המקום בו עמדו, כאילו בכלל לא שמה לב לכך קודם.
אנג'י גיחכה מהעקשנות שלה לוותר על הרעיון של המשימה, אבל הייתה רצינית בקשר לכך. "אני בטוחה שגם בעולם שבו הכל לא בסדר, יש משהו קיצוני שהוא לא בסדר."
"משהו קיצוני. זה בטח אנחנו, כי אנחנו בסדר. ההיפך מהעולם הזה, מה שהופך אותנו למשהו לא בסדר. אז אם נחזור הביתה, ככה נתקן את העוול ונבצע את המשימה!" הכישרון של נואר למצוא פריצה בכל דבר אפשרי באמת הייתה מרשימה, אבל כמובן, ריצתה רק אותה.
"את, כמוני, יודעת שזה פשוט מדי." אנג'י החזירה אותה למציאות. "עברנו את ג'ולס, נעבור גם את זה." היא הזכירה לה.
"הו, ג'ולס." נואר הצטמררה מהשם שלו. "כן, אני מניחה שזה לא יהיה גרוע במיוחד ביחס אליו." היא חייכה בעקימות.
"יופי," אנג'י חייכה. "אז קדימה, יש לנו מסיבה לארגן." היא תפסה בידה וגרמה לה לחייך. גופה של נואר חווה הקלה גדולה. היא חששה מאוד שמשהו קרה לחבריה בזמן ששהתה עם איימי בכלא הארמון, אבל עכשיו היא יודעת שהם בסדר.
אולי, רק אולי, יוצא לה לחשוש מעט מקארל ו… גראנד? נכון? האנשים שהכירו, שלפי הסיפור של קארל, נשאבו כמוהם למקום הזה, מהבית שלהם… היא לא הייתה בטוחה האם כדאי לסמוך עליהם. היא שנאה את ההרגשה הזאת. עוד יותר מרגש הפחד שאיימי נהגה לתת לה בעבר. העובדה שהיא לא יודעת אם היא יכולה לסמוך על אחרים גרמה לה אי נוחות וספק בקשר לשפיטה הראשונית שלה, שבמצב הזה אסור היה לה להטיל בכך ספק בכלל.
וגרוע יותר- זו אנג'י שפתאום גרמה לה לפקפק בכך.