מצוד הפלאות: פרק 7- הפלא מארץ לעולם לא (חלק א')

לפני חודש בערך, במקום רחוק שנקרא "ארץ לעולם לא", גראנד הוק עדיין היה נחשב לתושב קבע. באותו היום, באותה השעה, הוא התהלך בתוך היערות שבאי היחיד בארץ, עצבני, לאחר שיחה מתוחה עם מנהיג "הילדים האבודים", אויביי אביו, פיטר פן. פיטר, בתור ילד בלונדיני בעל מראה מתוק ותמים, בהחלט יכול להטעות רבים. הוא חכם וחזק יותר ממה שהוא נראה, והוא שותף נהדר לשיחה הגיונית. המחשבות האלה, בהן גראנד נזכר באותם רגעים, גרמו לו להשפיל מבט לכיוון קרס הכסף שהיה מולבש על ידי השמאלית, אחד כמו זה של אביו, וזה גרם לו להעלות זיכרונות אחרים ומציקים.
הוא תכנן לחזור ל"רוג'ר העליז", לספינת הפיראטים שהייתה ביתו, אבל משהו עצר בעדו. יותר נכון, מישהי. פיה. קטנה ומעופפת. לבושה בבגדי עלים ופרחים צבעוניים ושיער ארוך ובהיר אסוף לתסרוקת מיוחדת שאי אפשר היה לתאר בפשטות. היא הייתה בעלת כנפיים גדולות שזהרו בחשכה שתיכף תבוא להכות את השמיים.
"טינקרבל?" הוא הופתע לראות אותה, ועוד כשהיא מחייכת אליו. היא לא נהגה לחייך לכל אחד, בדרך כלל, זה היה רק לפיטר פן, חברה ובן בריתה.
"קח." היא אמרה לו בקולה הזעיר והגישה לו שקיק בד חום שתכולתו גרמה לו לזהור.
"באמת?" הוא שאל אותה בבלבול והפתעה.
"כן." היא הייתה רצינית. "שמעתי את השיחה שלך עם פיטר. אני חושבת שאתה צודק."
"אבל אם הוא יגלה-"
"אני יכולה להסתדר איתו." היא הרגיעה אותו. "אני בטוחה שאצליח לשכנע אותו שזה לא היה רעיון גרוע."
"הא, תודה לך." הוא לא התערב יותר מכך. כאשר טינקרבל אומרת משהו, היא עומדת מאחוריו. אם היא אמרה שהיא תסתדר, היא תסתדר. זה בטוח. הוא העביר לה חיוך והיא הנהנה בהבנה.
"תהנה." טינקרבל הוסיפה לומר לו לפני שהתעופפה משם.
הוא המשיך להביט בה עד שנעלמה באופק, ורק אז חזר להסתכל במתנה שהביאה לו. אילו גראנד היה יכול לרקוד ולצהול משמחה הוא היה עושה את זה, אבל בשביל מה שתכנן במוחו הוא היה חייב להיות שקט ודיסקרטי מאוד, וצהלות לא היו כלולות בעניין.
הוא פתח את השקיק שהוענק לו ושפך מעט מאבק הפיות שהיה בתוכו אל תוך כף ידו. ממנה הוא זרק אותה לאוויר ונשטף בגשם הקסום שלה. בתחושה ראשונית של תעופה הוא הרגיש איך רגליו עולות ונפרדות מהקרקע, ואיך גופו מתחיל לרחף למעלה. חיוך מאושר עלה לו, והוא השתדל שהשמחה שלו לא תגרום לאיבוד האיזון לו היה זקוק בצורה משמעותית באותו רגע.
לאחר כמה שניות באוויר הוא סוף כל סוף הצליח להבין איך לנווט בצורה הזאת, וברגע שהבין, הוא מיהר לעלות לשמיים ולעוף.
רק שאף אחד לא ישים לב, הוא התפלל, ומיהר להגיע אל מטרתו, אל הכוכב.
הוא לא הצליח לחוש שום אשמה בכך שהוא "בורח". כבר תקופה שהוא נוהג לפנטז על הרגע הזה בו יעזוב את "ארץ לעולם לא" ויתחיל בחיים רגילים. הוא לא פיראט, לא באמת. הוא לעולם לא יהיה בוגר מספיק כדי להיות קפטן שיעריצו. הוא לא ילד, כמו פיטר וחבריו. הוא לא שום דבר בעולם שלו, וזה מה שגרם לו לרצות לעזוב עוד יותר.
לעזוב את אבא שלו… טוב, על זה אפשר להתווכח איתו שעות.
מצד אחד, הוא אדם שנוא על כל הדעות, ואין יום בו גראנד לא מוצא סיבה נוספת לשנוא אותו. אבל מצד שני, טוב, הוא אבא שלו, ואבא שהשקיע אפילו מעט כדי לגדל את הבן שלו, חייב לקבל יחס של אהבה מצידו, כי משפחה לא משאירים מאחור, לא משנה מי או מה הם.
אבל, אולי זה דווקא טוב, לא לגרום לו ללחץ נוסף בעקבות "מרד הנעורים" של בנו. גם ככה יש לו להתעסק עם ילד בעייתי אחר. אולי זה לטובה. אולי הוא בכלל לא ישים לב שהלך, ואז הכל יסתדר בשבילו, והוא יחזור להיות האדם האימתני שהיה לפני שנולד.
ובכן, עכשיו, גם אם גראנד יתחרט, כבר יהיה מאוחר מדי. אור הכוכב השני כבר זהר יותר מדי כשגראנד התקרב אליו, ואז, כמו קסם, הוא מצא את עצמו בשמיים אחרים, כפולים והפוכים משמי "לעולם לא", אך עם זאת גם מאוד דומים. דומים, אך עם קמצוץ כזה שמבטיח שהם שייכים למקום אחר. זו הייתה ההוכחה של גראנד לעצמו שהוא הצליח.
הקרקע הייתה שונה מאוד ממה שהיה היה רגיל לו.
זו הייתה עיר, ממה שגראנד יודע, והיא הייתה רצופה בבניינים, ממה שהוא יודע. הוא רק שמע על הדברים האלה, ולכן זיהה רק לפי המאפיינים ש"הילדים האבודים" היו מדברים עליהם לפעמים. זו הייתה הפעם הראשונה שנגלה למחזה כמו זה, והוא לא היה יכול שלא להתרגש מכך, עד כמה שזה לא יאה לדמות הפיראט הקשוח שהוא היה חייב לדבוק בה.
הוא התרשם בעיקר ממגדל השעון הענק שניצב במרכזה של העיר. הוא העניק לה מעין יופי אחר, וגראנד לא התחרט לרגע אחד על כך שעזב.
באותו רגע.
ברגע שאחריו הוא כבר חשב אחרת.
השפעת אבק הפיות החלה לפוג והוא החל ליפול. הוא היה המום מכך. כנראה שלא חישב נכון את הכמות שהזדקק לה למסע מהסוג הזה, או שזה אולי בגלל המשקל שלו, שהיה גדול משל ילד צעיר או פיה. כך או כך, שום דבר מזה לא שינה את העובדה שהוא הלך ופנה להתרסק יותר ויותר מהר.
הוא היה חייב לחשוב על משהו, מיד. הוא נזכר שעדיין נמצאת אצלו השקית שקיבל מטינקרבל ובתוכה מספיק אבק פיות כדי שיצליח לנחות כראוי, ואפילו לחזור לביתו אם ירצה.
הוא תחב את ידו אל כיסו ושלף ממנו את השקית. בעזרת ידו הימנית בלבד הוא ניסה לפתוח אותה, וכשלא הצליח עבר להשתמש בשתי ידיו. הקרס עליו לא שלט מספיק היה זה שחרץ את גורלו. השקיק נקרע ואבק הפיות התפזר לכל עבר, ונתן לו רק הזדמנות אחת קצרה להישאר לעוף באוויר. את ההזדמנות הזאת הוא היה חייב לנצל, אחרת היה יכול להגיד להתראות לכל מה שחלם עליו.
לא היה לו זמן אפילו לצעוק בבהלה. הוא תר בעיניו אחר מקום שקט ממנו יצליח לצאת בחיים ולעזוב מבלי שאף אחד יבחין שהוא הרגע נחת מהשמיים. הדבר הראשון שמצא לו כמפלט אפשרי הייתה אחוזה משונה ומבודדת.
מבודדת, זה מספיק טוב.
הוא דאה לכיוונה, אך מהלחץ לא הצליח לשלוט בתנועותיו ובכך מצא את עצמו פוגע ברצפת המרפסת העליונה של אחד החדרים, ונתקף בכאב עצום בשוק רגלו בעקבות המכה העזה שנגרמה לו מפגיעתו במעקה המרפסת החזק.
פתיחת דלת הקומה והצעדים המהססים שהתקרבו אליו לא גרמו לו לרצות להסתובב ולדעת מי זה שעומד מאחוריו. אמנם, המילים הראשונות ששמע כאשר הגיע לאותו עולם, הקשו עליו לדעת מה הוא חושב.
"הו, אני נשבע שראיתי גרועים יותר." הקול של הבחור שמצא אותו לא היה נשמע מאיים, אבל עדיין לא הרגיע אותו. "הנה, קח." הוא אמר לו. גראנד העלה מעט את ראשו והציץ מעבר לכתפו. הוא ראה את היד שהבחור הגיש לו כדי לעזור לו לקום.
הוא נאנח. הוא הבין שלא יעזור לו לשכב שם כך, ולמרות האגו שלו, הוא החליט לקבל את עזרתו של הזר שנחת ככל הנראה בביתו. הוא נעמד על רגליו, אך הרגל הפגועה שלו, הימנית, לא שרדה בכך הרבה זמן. הבחור שפגש תפס אותו ועזר לו לעמוד.
"אל." גראנד שלח את עצמו בנימוס להישען על המעקה כדי להסתדר לבד.
"אתה יכול להתכחש, אבל אין לך לאן לברוח מכאן. אתה תצטרך לקבל עזרה ממישהו, והמישהו הזה חייב להיות אני." הבחור אמר. גראנד הסיט אליו את מבטו ורק אז בחן את המראה של הבחור, שהיה בערך בגילו. שיערו היה שחור צבוע לבן, עורו מעט שחום, ועיניו שחורות וגדולות. בגדיו היו צבועים בצבעי לבן ושחור בהתאם, ושני פסי פרוות נקודות שחורות גיוונה את מעיל העור שלו.
"מזויף." הוא הציג לפניו את מעילו כששם לב לצורה בה הוא מביט בו. "ודרך אגב, אני קארל." הוא הגיש לו את ידו.
"גראנד." הציג את עצמו בפניו.
"אל תדאג, אני אלך להביא משהו לטפל ברגל שלך." הוא אמר וניגש לחזור אל תוך הבית, אבל אז נעצר למשמע קול חריקה משונה מצידו הקדמי של הבית. "אחרי שאעשה משהו." השיב מיד, ורץ אל תוך הבית. "אל תלך." הוא הוסיף בחטף כשהציץ אליו דרך הדלת השקופה. "לא, שאתה יכול במצבך." הוא גיחך כשחזר לומר לו. "טוב, אני כבר אחזור." זו הייתה ההערה האחרונה שהגיש לו לפני שהלך.
גראנד עקב אחריו בעיניו, וכשנעלם, החל לבחון את הסביבה, ואת העיצוב המשונה של הבית שנחשף לפניו מפתח הדלת. שחור ולבן- זו הייתה הסקלה, והיא דווקא מצאה חן בעיניו. נקודות, פסים, חברבורות בכל מיני גדלים ואורכים מילאו את שטיחים הקירות והרצפה.
ניצוץ כתום בזווית עינו גרם לו להסיט את מבטו מהבית, והוא נחשף למה שהיה נראה כחור זוהר בכיפת השמיים, שרק הלך והתקרב אליו.