מצוד הפלאות: פרק 6- גורל מופלא מטעם ההורים

כאשר הלכו אחרי גראנד, שכבר נקרא על ידם בשמו ולא בכינויו, אנג'י שמה לב שצלע. כיאה להיותה אנג'י, היא פנתה אליו בשאלה התמימה והסקרנית שבקבלת התשובה בוודאי תשכנע אותו שזה היה רעיון טוב לענות לה.
"אני יכולה לשאול למה אתה צולע?" היא שאלה, וקיבלה מבט לא חברותי ממנו.
"לא." הוא השיב וחזר להסתכל קדימה.
היא כיווצה את עיניה ונעלבה מעט מהיחס שלו כלפיה. הוא היה יכול להיות מנומס, לפחות. היא רק רוצה לעזור, אפילו אם זה לא נראה כך.
כריס, שהלך על ידה, פנה אליה בקול שקט שגראנד לא שמע. "היי, אנג'י, אולי כדאי שלא תיכנסי לזה." הוא הציע לה. "זוכרת מה קרה בפעם הקודמת שרצית לעזור למישהו ללא תקווה?"
"כן, אני זוכרת." היא השיבה מיד ושנאה שהזכיר לה את זה. "וזה לא אותו הדבר, וגראנד לא חסר תקווה, עד כמה שפיראטים הם לא האנשים הטובים ביותר שיש, וזה מובן."
"בגלל זה לא כדאי לך לפתח ציפיות." הוא הסביר בנועם.
"אני לא מפתחת ציפיות!" היא התרגזה בנהמה וגרמה לציפורים שעל העצים להתעופף בבהלה. "אני רק מנסה להיות נחמדה. תפסיק לחשוב שאני טיפשה מספיק כדי ליפול בדברים האלה שוב!" קריאתה גרמה לגראנד לעצור, והוא הסתובב לכיוונם בבלבול. היא לקחה נשימה עמוקה ומרגיעה, וחזרה לחשוב מחשבות נעימות.
"זה לא חשוב עכשיו." היא אמרה בשקט וחזרה ללכת. לא רק את גראנד וכריס היא הפתיעה בצעקה שלה, אלא גם את עצמה. היא מעולם לא הרימה את הקול לפני כן, בטח שלא בגלל כעס. היא דאגה. היא דאגה שאולי, ככל שימשיכו, היא תעשה משהו גרוע יותר, משהו שאולי אפילו תתחרט עליו.

נואר, איימי, קארל והכלב הדלמטי לאקי נחתו בתוך מאורתה של הארנבה הלבנה בלנקה. הדבר הראשון שעשתה המארחת, היה לסדר את חפציה בסלון לקראת האורחים.
"אוי ואבוי, עד כמה מבולגן כאן!" היא התלוננה בעצב ורצה לארגן את חפציה.
"זה- זה לא חשוב במיוחד." נואר ניסתה להרגיע אותה, אבל היא התעקשה.
"לא, לא, בשביל אורחים הכל חייב להיות מסודר!" היא אמרה כשניקתה את הכורסא האדומה.
"אנחנו באמת לא באנו כדי להישאר." קארל ניסה לעזור לה לשכנע את הארנבה, אבל ללא הצלחה.
"זה לא חשוב." בלנקה השיבה והמשיכה. נואר לא הבינה על מה כל העניין. הם בין כה וכה לא מתכוונים להישאר, הם רק ביקשו ממנה עזרה לצאת. היא ידעה את זה, אז… למה כל התסבוכת?
"אולי-" איימי תפסה את ידה בכוח. "תעשי את זה אחר כך, כי אנחנו ממהרים."
"אתם… מאחרים?" היא שאלה בסקרנות.
"זו דרך נוספת לנסח את זה." איימי אמרה לה.
"הו, אז למה לא אמרת קודם?" בלנקה ניתרה ממקומה וניגשה אל פתח מערה גדול שנפער בקיר כשנעמדה על ידו. "איחורים לא באים בחשבון!" היא סימנה להם לבוא עם ידה ופנתה להיכנס ולעבור בפתח.
הם הסיטו מבטים זה אל זה והחלו ללכת אחריה.

ועכשיו, אנג'י הלכה בקדמת המשלחת, וכריס וגראנד אחריה. הפעם, גראנד היה זה שפתח בשיחה.
"מה קורה איתה?" הוא שאל את כריס, וכריס מעט הופתע מכך. בעקבות העובדה שלא שיתף פעולה רבה עם אנג'י כאשר שאלה אותו את שאלתה, זה היה הדבר האחרון לו ציפה.
"היא פשוט- נסערת בקשר למשהו שקרה לנו לפני לא הרבה זמן. משהו שהזהרתי אותה לגביו." הסביר. "רק ביקשתי ממנה… לא לחזור על אותה טעות." הוא עדיין היסס בכל הסברו. הוא לא היה בטוח האם לומר את האמת זה רעיון טוב, כי הרי גראנד לא בדיוק שיתף אותם במשהו שלו.
"בגללי?" הוא שאל את כריס כמבין רמזים. "בגלל שאני פיראט מפוקפק?"
"אתה לא יכול לומר שזה לא חשש מוצדק." כך כריס ענה לו לאימות.
גראנד גיחך. "אז בוא אספר לך משהו על עצמי," זה היה צועד נועז לגראנד, וכריס הופתע מהקלות שבה החליט לגלות לו. "אבא שלי הרבה יותר גרוע מכל פיראט מפוקפק אחר. "קפטן ג'יימס פ. הוק" המפורסם בכל "ארץ לעולם לא"- הוא אכזר, נוקשה, קשוח, ורודף בצע כמו פיראט אמיתי." סיפר לו כפי שפיראט היה מספר סיפור. "אני לא כמוהו," הוא הודה בעדינות. "למרות קשר הדם בנינו. אל תטעה, מה שאתה- לא קובע מי אתה. המשפחה שלך היא לא אתה, ומה שהם עשו לא קשור אלייך."
"מילים חכמות מפי הבן של הפיראט הכי אכזר ב"ארץ לעולם לא"." כריס התרשם ממנו.
"פיראטים הם לא טיפשים." גראנד הזכיר לו. "רק חסרי פחד."
"לפעמים חוסר פחד זו טיפשות." כריס אמר.
"ולפעמים זו גבורה." גראנד הוסיף. "ובאיזה צד אתה, כריסטופר?"
"אני לא בוחר צדדים." כריס הודה. "לבחור צד זה לבחור מטרה, ואני עדיין לא מעוניין לקבוע דבר כזה חשוב."
"מילות חוכמה מבן של מלך." גראנד אמר והזכיר לו את דבריו.
כריס גיחך. "בסדר, אני חושב שאני מתחיל לחבב אותך." הוא הודה, ולעצמו לא האמין שהוא באמת שלם עם זה.
"תקווה שזה יהפוך להדדי עם הזמן." גראנד הוסיף בחיוך. "ותקל קצת על חברה שלך, היא נראית כמו בחורה טובה, ואותן אסור לעצבן."
"אני אזכור את זה." כריס הבטיח. "ואם כבר מדברים על כך, למה נראית עצבני כשסירבת לענות לה?"
"עכשיו גם אתה מציק?" גראנד שאל.
"אתה לא חייב לענות אם זה משהו שאתה לא רוצה להיזכר בו." כריס גילה הבנה ו-וויתר על כך, אבל גראנד שוב חזר להפתיע אותו.
"טוב, זה- זה לא ממש, אבל- הוא ניסה לומר לו. "כנראה שעכשיו אני מרגיש חייב לומר לך אחרי שגרמתי לה להתעצבן עלייך."
"אתה לא מוכרח." כריס הדגיש בחוסר נעימות.
"עכשיו אני רוצה." גראנד הכריז. "תקשיב לי, בגלל שדבר כזה לא תשמע כל יום."

בלנקה הובילה את הארבעה, השלישייה והכלב, בתוך מנהרות הארנב הארוכות שלה. לפי ההסברים שלה, הן עוברות מתחת לכל הארץ ושייכות לארנבים הלבנים בלבד, הם היחידים שיכולים לנוע בתוכן בחופשיות. הפעם, ההליכה לקחה זמן, ואז נואר מצאה הזדמנות לשאול את קארל את השאלה שעברה במוחה כבר זמן מה.
"איזה מין כלב זה?" היא פנתה אליו בשקט והצביעה על לאקי. נראה היה שקארל הופתע מהשאלה שלה, אבל היה ישר עם ההחלטה לענות לה.
"דלמטי." הוא ענה.
"מעולם לא שמעתי על הסוג הזה." היא הודתה.
"לא חשבתי." הוא הודה בעצמו. "את נראית מהסוג של מכיר הרבה."
נואר פערה את פיה בהפתעה ואז כיווצה את עיניה כשהתקשתה להבין האם מדובר בדבר רע או טוב. מאז ההתחלה, כשנפגשו, היא התקשתה להבין למה הוא מתכוון בדבריו, וזה די דיכא אותה, אבל גם סיקרן, במובן כלשהו.
"מה אתה מנסה לומר?" היא שאלה, מקווה כל כך לא להתרגז עליו, ומקווה בשבילו שזה לא יקרה.
"אל תיעלבי, אבל את וחברה שלך-"
"היא לא חברה שלי." נואר קטעה אותו בהדגשה.
"בסדר, הידידה שלך," קארל תיקן את עצמו לפיה. "אתן הזויות לגמרי."
"מה? למה אתה מתכוון בהזויות?" היא התקשתה מאוד שלא להיעלב לפי בקשתו.
"קודם כל, אני ממש לא מבין איך הצלחתן לשרוד זו עם זו במערכת היחסים המשונה שלכן. מאוד לא ברור לי איך הגעתן למצב כזה ונשארתן שתיכן בחיים. אחר כך, טוב, ידידה שלך עושה קסמים."
"אז אתה מודע לקסמים!" נואר שמחה לדעת.
"את תופתעי לדעת לאילו סוגי קסמים אני מודע." הוא העיר, והיא שוב לא הבינה. "לא מרשימים מדי." הוסיף, ונראה שהיא הבינה. זיופים, כמובן. "ולבסוף, ברור לחלוטין שאתן לא מכאן, עם כל השאלות וההיגיון הבריא שלכן. אז, השאלה האמיתית שרציתי בעצם לשאול היא- מה לעזאזל הסיפור שלכן?"
"איך- איך קרה שמהשאלה שלי הגעת לשאול את זה?" היא שאלה אותו בבלבול.
"תעני, בבקשה, ואני אענה על השאלה הזאת. בעצם, אני אהיה נדיב, ואספר לך את הסיפור שלי." הוא הציע, ולנואר לא הייתה בעיה גדולה להסכים. אחרי הכל, לא הייתה לה בעיה לספר על עצמה.
"טוב," היא החלה בהסבר הקצר שלה. "אמא של איימי רדפה אחרי אמא שלי כדי להרוג אותה כי היא קינאה ביופי שלה, ואז הצייד שהיה צריך להרוג אותה עזר לה לברוח, ובסופו של דבר אמא שלי התחתנה עם אבא שלי שעזר לה להביס את אמא של איימי, והם גירשו אותה מהממלכה. כשנפגשנו שתינו לפני כמה זמן היא רצתה לנקום בי על מה שההורים שלי עשו לאמא שלה, והיא שנאה אותי, ורק אחרי שהיא הבינה שאמא שלה הייתה הנבלית בסיפור, היא הבינה שאני לא אשמה, אבל היא עדיין מתנהגת ברשעות, כמו עצמה, אז זה די מסובך בשבילה לשתף פעולה עם אחרים, וזה בעצם הכל."
קארל שתק ונראה היה שהוא לא בטוח איך לענות לה. כנראה היה די המום מהסיפור המוזר שלה. היא הבינה, גם היא בעצמה התקשתה להאמין בפעם הראשונה ששמעה אותו מאימה. "מה את אומרת." הוא אמר לבסוף. "ואני חשבתי שאמא שלי קצת קוקו."
"'קוקו'?" נואר שאלה בבלבול.
"משוגעת." קארל תרגם לה את שפתו. "אולי יום אחד יצא לך לשמוע על כך."
"אתה הבטחת שתספר על עצמך, אז, למה לא עכשיו?" היא שאלה בעניין.
"כי עכשיו הגענו." הוא נעצר והעלה את ראשו אל אלומת האור שהגיחה מעליהם.
"מהר, מהר!" בלנקה פינתה להם מעבר והצביעה על הפתח הגבוה. "תקפצו, אסור לאחר!"
כל אחד מהם סרק את היציאה, ואף אחד מהם לא זז. אף אחד מהם לא ידע איך יצליחו לצאת בקפיצה יחידה.
"קדימה, קדימה!" היא האיצה בהם ותפסה בנואר כדי שתצא ראשונה. נואר הובכה מעט מהעניין ולא ידעה מה לעשות. הפתח היה גבוה מדי כדי שתוכל לצאת. היא לא ידעה איך תוכל לעשות את זה. "תקפצי." בלנקה הורתה לה.
"או-או-קיי." נואר קיוותה מאוד שלא תעשה מעצמה צחוק. היא לקחה נשימה עמוקה, הסתכלה למעלה, לכיוון האור, וקפצה בכל כוחה. היא ראתה את נוף הארץ הססגוני, ואת האדמה הירוקה, ושניהם היו במרחק מספיק גדול ממנה כדי שתוכל להיבהל כהוגן. שיערה החל לעלות למעלה כאשר גופה צנח למטה, ורוח קלה קיררה אותה עד שנחתה עם שתי רגליה על הקרקע. במזל, לא עיקמה או שבר שום דבר.
היא העלתה חיוך מתרשם מפעולתה, וכבר הספיקה שלא לעמוד לבדה בחוץ. איימי, קארל ולאקי הגיעו מיד אחריה.
לאקי נחת על קארל והפיל אותו ארצה. הוא החל ללקק אותו כדי שישכח מזה, וקארל לא היה יכול לסרב. הוא צחק וביקש ממנו להפסיק, כי זה לא הזמן לכך.
איימי הסתכלה עליו ואז חזרה לפנות אל נואר, בת השיחה היחידה שלה, כנראה, במצב הזה.
"טוב, ומה עכשיו?" היא שאלה.
"עכשיו מתרחקים מהמקום הזה." היא השיבה כשצפתה בארמון הלבבות שניצב מאחורי גבה במרחק מטרים ספורים בלבד.
"כן, קדימה." קארל הסכים איתה ומיהר להיעמד על רגליו, וכך גם לאקי. "יותר מדי זמן חיכינו לרגע הזה, נכון?" הוא שאל, ולאקי נבח להסכמה.
"הו, ועכשיו גם תוכל לספר לי את הסיפור שלך." נואר הזכירה לו את הבטחתו, וחיוך עלה על פניה, כי לא יכלה להפסיד לו עכשיו.
"טוב, עכשיו באמת יש לנו זמן לזה." הוא חיזק את הסיבה. "בסדר." הוא הסכים. "אני מאוד אוהב את הסיפור הזה."