מצוד הפלאות: פרק 5- הכלב הלבן וחברבורותיו המופלאות

איימי ונואר עקבו אחרי הבחור המוזר העונה לשם קארל.
קארל דה ויל.
שתיהן עדיין לא היו בטוחות האם אפשר לסמוך עליו. אחרי הכל, הוא מדבר מוזר, נראה מוזר ולא מודע לנוכחות הקסם, מה שגרם להם לתהות למה הוא כן מודע ומה הוא יודע.
הוא הוביל אותן לחלק אחר בכלא. החלק הזה היה בנוי מתאים קטנים יותר, הבנויים זה על גבי זה, ככלובים במכלאת חיות.
"הו, כן!" הוא נעצר ורכן בקרוב לאחד התאים הגדולים מביניהם. הוא סובב את ראשו ופנה אל איימי. "את יכולה- לעשות את מה שעשית קודם, כששחררת אותי?"
היא חייכה בגאווה כי הזדקק לעזרה שלה, ולכן עשתה זאת בשמחה. המנעול נפרץ בכוח קסמיה, וממנו יצא יצור משונה ומנוקד, מדלג על ארבע רגליים דקות ומרחרח את האוויר באפו השחור והרטוב. הוא הזכיר בצורתו כלב, אבל כלב משונה מאוד, מזן שלא איימי ולא נואר ראו מעולם. פרוותו הייתה לבנה ונקודות שחורות התפזרו עליה. הוא היה די גדול, והוא ענד קולר כחול על צווארו. הוא פתח את פיו בשמחה ונבח מספר פעמים לפני שקארל השתיק אותו.
"ששש… אסור שישמעו אותך." הוא אמר והכלב נראה כמבין אותו. הוא התקרב אליו והתרפק בין זרועותיו. הוא העביר את לשונו הרטובה על פניו של קארל, וקארל גיחך בחיוך. "כן, לאקי, אני גם התגעגעתי אלייך."
נואר התמוגגה מהמראה של שניהם ביחד, שמחים בצורה כזאת. היא לא הצליחה להסתיר את החיוך על פניה, ונזכרה בחיות היער איתם נהגה לדבר כשהרגישה לבד. כל הזיכרונות האלה גרמו לה לחטוף געגועים עזים לביתה, שגרמו לה להעלים את חיוכה כמעט מיד.
איימי, לעומתה, השתדלה להתרחק מהיצור עד כמה שהייתה יכולה. היא, לעומתם, לא אהבה חיות, בכלל.
"קוראים לו לאקי?" נואר ניסתה לפתוח בשיחה כדי לעודד את עצמה מעט.
"אה, כן." קארל סובב אליה את ראשו והופתע מההתעניינות שלה.
"אפשר…?" היא סימנה עם ידה את רצונה, וקארל הבין.
"אה, כן, ברור. אני בטוח שהוא לא יתנגד." הוא התרומם ונתן לנואר לגשת. היא התקרבה אל לאקי, הכלב, התכופפה אליו והחלה ללטף את ראשו. הוא קשקש בזנבו ונהנה מכך.
"נראה שהוא מחבב אותך." קארל אמר.
"זה הדדי." נואר השיבה בחיוך.
"כן, כן, אבל אולי אנחנו יכולים…" איימי החלה במבוקשה. "להתקדם? ולא לבזבז את הזמן שלנו על דברים שאפשר לעשות אחר כך?"
"כן. אפשר." נואר התרוממה על רגליה והסתובבה אל שניהםץ "אמרת שאתה מכיר דרך לצאת מבלי להיתפס?" היא פנתה אל קארל.
"טוב, לא אני יודע." הוא הודה והפתיע אותן. "לאקי יודע." הוא הצביע על כלבו.
"הוא יודע? הכלב?" איימי התקשתה להאמין.
"כן, כמובן." קארל השיב כבטוח מאוד באמונתו. "כלבים הם חיות חכמות מאוד."
"ברור." איימי השיבה כמסכימה אך לא מאמינה. לקארל לא היה אכפת, הוא ידע שהוא צודק, והספק שלה רק נתן לו דחיפה נוספת להוכיח את זה.
הוא פנה לדבר אל כלבו. "היי, זוכר איך נכנסת פעם קודמת?" הוא שאל אותו, ולאקי עשה תנועת ראש כמהנהן בהסכמה. "אז קדימה, תעזור לנו לצאת."
ברגע שסיים לדבר איתו, לאקי קפץ ורץ בכל המהירות, אפילו לא נותן להם זמן להבין לאן כדי להספיק לעמוד בקצב שלו. קארל היה הראשון לעקוב אחריו. הוא רץ בחיפזון עד שכמעט החליק על רצפת האבן בפניות העזות של מבוך הכלא, והוא נעזר בקירות כדי לשמור על איזון. נואר החלה לרוץ מיד אחריו, ואיימי, כאשר הבחינה במהירות בה הדברים מתנהלים, מיהרה לרוץ גם היא.
הריצה לא הייתה ארוכה מדי. אולי רק כמה פיתולים ומעברים דמויי צומת דרכים מסורבל, כמעין מבוך עצבני, היו רק אלה שעיכבו אותם באמת. למזלם, הם לא היו צריכים להסתבך יותר מדי, כי לאקי היה לצידם, וחושי הכלב שלו לעולם לא מכשילים.
במהירות, כמו שהתחיל לנוע, כך גם נעצר. באמצע שום מקום, הוא החל לרחרח את הרצפה בעקשנות.
"מה הוא עושה?" איימי שאלה בטון מזלזל, כאילו מוכיחה שלסמוך על כלב זו טעות. "לא הגענו לשום מקום."
קארל השתיק אותה בלחישה, וחזר לצפות בכלבו כשהוא עמל למצוא את דרכם בשנית.
קול פצפוץ קל הבהיל את הארבעה וגרם להם לסגת מעט לאחור. מתוך הרצפה התבקע חור מוקף אדמה, שבצורתו הזכיר פתח של מאורה גדולה.
"מה- זה?" נואר שאלה בסקרנות ובחשש.
"אולי- הדרך שלנו החוצה? קארל שאל, לא בטוח בעצמו. הוא התקדם לבחון את הפתח, ונבהל בהפתעה בעקבות מה שקפץ אליו מתוך החור. הוא נסוג לאחור ומעד אל תוך זרועותיה של איימי, שמיהרה להקפיץ אותו חזרה לעמידה מוצא ולנער את ידיה מהמגע הלא נעים בניהם.
"הו, מצטערת, אדוני, אני מאוד מצטערת!" נערת הארנב הלבנה התנצלה מיד על כך שהבהילה אותו מבלי להתכוון. מילותיה היו ברורות ומהירות, כאילו אין לה זמן מיותר לבזבז.
"לא, זה בסדר." קארל הרגיש לא בנוח עם הסיטואציה, ולמרות זאת, עדיין הצליח להוציא מילים הגיוניות מהפה.
הארנבה לא הקשיבה לו והמשיכה לדבר. "שמעתי באוזניי שמישהו הבחין באחת המחילות שלי ומחובתי לבחון זאת, שמא זאת תהיה המלכה!"
"אה, מלכה מגוחכת." איימי רטנה בגלגול עיניים עצבני.
"הו, אבל מי אתם?" הארנבה רק עכשיו שמה לב שהם לא היו מוכרים לה.
"אסירים על לא עוול בכפינו." קארל השיב לה. "את?"
"בלנקה." הצדיעה עם שמה. "שליחת המלכה, כמו אבי."
"שליחת המלכה." נואר חזרה על תפקידה. "אבל את לא ממש מחבבת את המלכה, מה?" היא הבחינה בכך גם ממבטיה של בלנקה.
"פעם היא הייתה נחמדה, עכשיו לא." בלנקה הסבירה באנחה.
"ובלי קשר למלכה, עד כמה את- רוצה לעזור לנו לצאת?" איימי ביררה.
"ובכן, שניים מתוך שלושתכם נראים טובים, כך ששניים מתוך שלוש אחוזים." היא השיבה, וגרמה לאיימי לכווץ מבט באנחה זועפת.
"אז זה אומר שאת מעוניינת לעזור." קארל חייך בהבנה.
"שניים מתוך שלושה." הזכירה לו.
"כמובן." הוא הסכים. "תוכלי להוציא אותנו מהארמון?"
"בלנקה היא שליחה. מחובתי לשלוח." אמרה.
"אז כן." איימי קיצרה את דבריה בחוסר סבלנות.
"כן." בלנקה השיבה. "בואו אחריי." היא נבלעה חזרה אל תוך הקרקע וחיכתה שיבואו אחריה. הפתח היה נראה קטן מאוד, קטן מדי כדי שיוכלו לעבור בו, וזה מה שגרם לכל אחד מהם להסס. למרות זאת, מצד שני, לא היה נראה שבלנקה תצליח להידחס דרך החור, ועדיין, היא הצליחה, ולבטח זו לא הייתה הפעם הראשונה.
לאקי היה הראשון. הוא רחרח את פתח המחילה ליתר ביטחון, ואז התיישב בצמוד אליה, ומיד נבלע לתוכה ביללה מפתיעה. קארל היה השני לעשות כמוהו, והוא הזדרז בכך. הוא קירב את רגליו אל הפתח ונבלע כמו כלבו.
נואר הייתה מספר שלוש בתור המאולתר שיצרו, אבל היא חששה מעט, ולא זזה. איימי שמה לב לכך, ולכן עקפה אותה והתקדמה לפניה. כשנעמדה ליד הפתח, סובבה את ראשה לכיוונה של נואר ובחנה אותה. היא הסתכלה עליה וראתה את החשש הקל שהופיע על פניה.
"את מפחדת?" היא שאלה, משתדלת שלא לחייך מתוך נימוס.
"טוב, קצת." היא הודתה. "די- די מחניק בפנים, לא?"
"כן." השיבה. "מקסימום נמות." היא גיחכה, אך לא הצליחה להרגיע אותה למרות ניסיונה להיראות חברותית. "מה ש- לא- לא יקרה. כמובן." היא שינתה את דבריה.
"ניסיון נחמד." נואר הסכימה לה לוותר על העניין בידיעה שנחמדות כזאת היא המקסימום שביכולתה. "אבל," היא נשמה נשימה עמוקה. "אני מסוגלת." היא התקדמה והתקרבה אל החור.
"לפני רגע אמרת שאת מפחדת." איימי התקשתה להבין את היפוך הדברים המהיר.
"נכון, אבל אם אני לא אעשה את זה, כנראה שפשוט אתקע פה לנצח, וזה משהו שאני לא מוכנה שיקרה." הסבירה לה. "אז צריך להתפשר ולהתגבר על הפחד הזה כדי שנוכל לחזור לחבריי ול-סוג של חברים שלך, ולצאת מכאן. או בעצם, לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות כאן, ואז לצאת." היא לקחה צעד קדימה ונבלעה אל תוך המאורה, ובכך השאירה את איימי עומד שם לבד, אחרונה לעבור.
איימי חזרה בראשה על הדברים שנואר אמרה, על ההתגברות שלה מהפחד, על המשימה שכנראה עומדת ברשותם, על ה-סוג של חברים שיש לה… כל זה גם לאיימי לעבור לחשוב מחשבות נוספות עד שכמעט שכחה שהיא האחרונה שנותרה להיכנס למחילה.
היא שמה את רגלה על פני הפתי והרגישה את משב הרוח שמשך אותה למטה. משב מוזר ולא הגיוני, אבל אחד שמסיבה מוזרה הצליח לגרום לה להידחס אל המאורה באופן חלק ולנחות על רגליה במערה תת קרקעית בעלת עיצוב פנים מוזר בהחלט. מוזר מאוד.