מצוד הפלאות: פרק 32- על שפת צוק הפלאות

"יופי של אנשים מצאת לך." קפטן הוק הגדול לא איחר לומר כשהסתכל על שותפיו למסע של גראנד.
"תודה." גראנד אמר, אך לא ממש התכוון לכך.
"עכשיו, בוא, לפני שיהיה מאוחר מדי." הוא משך אותו בקולו, כפי שהוא עושה בדרך כלל.
"אני-" גראנד בא לומר אך עצר מעצמו. זה היה הדבר שהכי שנא לעשות. הוא מעולם לא הצליח להתמודד מול אבא שלו, וזה הדבר שהכי הרס אותו. טוב, הפעם אסור שזה יקרה, אחרת יאבד את כל מה שהשיג מהבריחה האמיצה שלו. "לא מוכן." לפתע המילים יצאו מפיו.
"מה אמרת?" הוק התפלא.
"אני לא מוכן לחזור." הוא חזר על דבריו בקור רוח. "יש סיבה לכך שעזבתי מלכתחילה."
"הו, אתה לא יכולה להיות רציני." הוא נאנח.
"אני רציני מאוד." גראנד אמר לו. "אני מעריך את זה שבאת עד כאן בשביל לקחת אותי, אבל לא היית צריך."
"מעריך." הוא נחר בזלזול. "אתה משתמש במילים כאלה שאף פיראט לא השתמש בהן מעולם."
"אני לא רוצה להיות פיראט יותר." גראנד הודה והוריד את מעיל העור שמעליו. יחד איתו, החזיר לו גם את הקרס שלו, וחשך את היד הבריאה לחלוטין שהסתתרה מתחתיו. "אני לא רוצה להילחם בילדים אבודים בשביל נקמה, ואני לא רוצה לצאת ולשדוד עולמות."
"מאיפה זה הגיע פתאום?"
"משום מקום, זה תמיד היה." גראנד לקח נשימה קצרה והוסיף במבט מושפל. "אני מצטער אם אכזבתי אותך."
"ברור שאכזבת אותי." הוק אמר לו. "אבל אל תעשה את הפרצוף הרכרוכי הזה כשאתה מדבר אליי. במילא לא היית הפיראט הכי יעיל על הספינה."
"זה אומר שאתה משחרר אותי?" גראנד הופתע.
"לוחם ללא מוטיבציה כאילו לא נמצא, בן." הוק הסביר לו. "אתה אמור לדעת מה יעשה הכי טוב לצוות."
"תודה." גראנד חייך בקלות.
"אבל- אמרו משהו על לעצור נבואה?" הוא נזכר בדבריה של סינדרלה כאשר דיברה איתו. במילותיו לא היה ממש בטוח שהוא יודע נכון. הרי בעולם שלהם אין דבר כזה נבואות, לפחות לא כאלה שמגשימות את עצמן.
"כן. להציל את העולמות, או משהו כזה." גראנד אישר, מודיע לו במבטו שגם הוא לא מאמין שזה נכון. "אתה רוצה לעזור? הוא התפלא שוב."
"לא רוצה, ולא לעזור." הוק תיקן אותו. "שכחת שפיראט עושה קודם כל מה שטוב לו? אם העולם ייהרס איך אוכל להמשיך לנהל את עבודת הפיראטים כראוי?"
"אה, אתה צודק." גראנד הבין.
"תזכור את זה."

אלה התקרבה אל קארי כשחרבה פונה אל הרצפה. כרגע היא לא רצתה ליצור רושם מאיים מדי, למרות שלפי הדרך בה הכובענית הסתכלה עליה, לא נראה היה שהיא תרצה להקשיב לה בין אם תהיה נחמדה או בין אם תהיה אכזרית.
"איך מפסיקים את זה?" שאלה אותה בטון נוח.
קארי משכה בכתפיה וחייכה.
"הבנתי." אלה נאנחה.
"כמלכה למלכה את בטח יודעת שאני לא יכולה לבגוד באמון אנשיי. בכך שאגלה לך את התשובה, איך אוכל להבטיח את שלומם?"
"ציפור קטנה לחשה לי שאת לא באמת מלכה." אלה העירה.
"פרטים, פרטים," קארי גיחכה. "הם תמיד מסבכים את העניינים." היא הפנתה את מבטה קדימה. "כמוהם."
היא הסתכלה על הזוג שנכנס לחדר, ואז הסתכלה שוב על השעון. הבחור והבחורה שהגיעו היו אנג'י ורפאל, אבל עד שיוכלו לסייע במשהו הזמן כבר ייגמר.
"עשרים דקות." קארי אמרה. "ואתגר- לכם יש את הישועה?" היא פנתה אל האחרונים להצטרף.
"כן, דווקא כן." רפאל השיב לה. בידו הוא החזיק מקל לבן ובוהק, מלא בקסם. לאף אחד מהם לא היה ספק קט שהתנוסס על פניהם, הם היו בטוחים מאוד.
זה היה יכול לערער מעט את תחושותיהם של קארי, אם לא הייתה בטוחה במאה אחוז שהיא תצליח.
רפאל הסתכל על הבריכה בה הוצג השעון, וחשף לפני כולם את מקור החיוך הקורן שלו. אדם לבוש בגדי ליצן נחת במרכזה והשפריץ לכל עבר מהמכה. הוא החזיק בפטיש עץ גדול והכה ברצפה.
"היי, מה אתה חושב שאתה עושה?" היא צערה עליו בעצבנות. "זה היה הרעיון שלך!"
"הוא הבין שעדיף לעצור את הבלגן לפני שיתחיל." רפאל השיב במקומו. "חכם אחרי הכל."
"לא!" קארי רצה אליו ותפסה בפטיש בשתי ידיה. "תפסיק!" היא משכה אותו מידיו, והפטיש החליק מעלה. הוא התרומם באוויר, נעצר, ואז נשלח חזרה. ליביה מיהרה לתפוס בקארי ולהציל אותה מהפגיעה.
השערים נסגרו בבזק ברגע שסדק גדול החל לקרוע את השעון לחצי. הוא התארך וגדל עם כל תזוזה של העומדים עליו.
הלובש את חליפת הליצן קפץ למעלה ונעלם במהירות, כאילו כלל לא היה שם. ליביה תפסה בידה של קארי, אך גם המים שריככו את שיני הסדק וגם התזוזה של שתיהן, גרמה לו לגדול, ולפרק עוד קצת מהשעון הגדול.
"לא!" ליביה תפסה בידה של קארי כאשר נטלתה באוויר בין קצה הצוק הלח לתהום הגלויה מתחתיה. "תחזיקי חזק!"
"מה את עושה?" קארי קראה אליה ברוגז לא מובן.
"אני מצילה אותך מלמות, כמו מה זה נראה?" ליביה אמרה לה והחלה למשוך אותה כלפי מעלה.
"למה?" קארי התקשתה להבין.
"כי- אני לא רוצה שתמותי."
"אחרי כל מה שעשיתי לך?" היא התבלבלה. "למה שתרצי בכך?"
"קארי, לא אכפת לי מה עשית, רק מה שתעשי הלאה." ליביה הסבירה לה בחיוך. "אנשים טועים, את יודעת. זה לא אומר שאסור לתת להם הזדמנות שנייה."
קארי שרטה את ידה של ליביה והיא החלה לאבד מכוחה שהחזיק אותה עדיין.
"מה את עושה?" ליביה נבהלה.
"לא נותנת לך להציל אותי, כמו מה זה נראה?"
"אבל למה?"
"אני לא רוצה שתצילי אותי." הוא הודתה בכוח. "אני לא מוכנה להמשיך לחיות ולדעת שנכשלתי בהשגת המטרה היחידה שהייתה לי." ידיה החליקו מאצבעותיה של ליביה, שהמשיכה לנסות ולתפוס אותה חזק. "תני לי ליפול!"
"אני לא מוכנה!"
"טוב, אני כן!" קארי שרטה אותה שוב, והפעם ליביה לא החזיקה מעמד. עיניה נפערו בבהלה ובפחד כאשר ראתה את קארי נופלת ומתרחקת ממנה במהירות.
היא נשארה קפואה בתנוחתה. ידה שלוחה מטה כדי להמשיך ולאחוז אותה, אך היא כבר הייתה איננה.
ליביה הרגישה שתי ידיים אוחזות בכתפיה ונרתעה בקפיצה. היא סובבה את ראשה אל גראנד שהחזיק אותה. הוא התרומם ועזר לה לעמוד על רגליה, שעדיין רעדו ממה שקרה. היא עדיין הסתכלה מטה במקומה שעל קצה הצוק.
גראנד משך אותה בעדינות ושניהם התרחקו ויצאו מדפנות הבריכה.
"אז זה נגמר, נכון?" איב שאלה בתקווה.
,עדיין לא." יד הגישה לה את הכובע של קארי שנשלף מהתהום אליו נפלה. מי שעמד לצידה היה רפאל, ועל פניו התנוסס חיוך ממזרי כהרגלו.
"המבחן. אמרתי לך."
"ומה איתך?" היא הפנתה את הנושא. "מי העוזר שהשגת?"
"זה לא משנה כי לא אגיד לך ולא תגלי." הוא הסביר.
"הקלף המשוגע, מה?" היא הבינה. "אז לא הרגת אותו בסוף. למה?"
"סיבות משלי, איב." ענה. "ועכשיו, המבחן. נראה אם צדקת."
איב לקחה את הכובע מידיו והסתובבה אל כריס, שעדיין צפה באימו שעמדה במקומה וניסתה להבין מה קרה, כמו כל אחד ואחד מהם.
"כריס." היא פנתה אליו והוא הסתובב אליה. כשראה את הכובע בידיה, הבין. הוא הניח לה לשים לו אותו על ראשו, ואז זה קרה.
היא יכלה להישבע שראתה הילה נסתרת מרחפת מעליו, ואת מבטו התמידי החדש מקבל צורה אחרת.
ליבה דפק והלם במהירות ובעוצמה שלא הרגישה מעולם. כנפיה שוב רטטו, הפעם מהר כל כך עד שיצרו משה רוח קריר מאחוריה.
זהו זה. זה נגמר.