מצוד הפלאות: פרק 31- כל העולמות מגיעים לארץ הפלאות

זה היה מחזה מרהיב ובלתי ייאמן. שלושה שערים מסתחררים נפתחו מלמעלה, וחשפו את צידם השני- עולמות מיוחדים ושונים לגמרי זה מזה.
הראשון- גילה את הדרך של החבורה הביתה. יערות עבות התפשטו על פני גבעות וגאיות. גגותיהם המרהיבים של שלל ארמונות הממלכה הגדולה הופיעו ברקע של השמיים הכחולים והעצים הירוקים, מארמון הזהב עד ארמון הכתר.
"זהו זה." איב אמרה בשקט בעוד התפעלה מהישועה שניצבה לפניהם.
שלושת השערים האחרים הציגו נופים אחרים. אי מוקף ים גדול. עיר צפופה עמוסה במגדלי אורות ושעון גדול שנוסק לשמיים. עיר קריסטל ירוקה ששביל אבנים צהובות מוביל לתוכה.
למרות כל התקווה שלפתע הציפה את כריס ואיב יחד, הם לא יכלו להתעלם מהחשד לגבי המניע של קארי לפתוח אותם. או לפחות כריס לא הצליח להתעלם מכך, כי איב התמקדה יותר בלהספיק לעשות את מה שרצתה ולעבור בשער כדי לחזור הביתה לפני שהשערים ייסגרו.
המזימה של קארי הייתה ברורה, השאלה הייתה- למה לה לפתוח חזרה את השערים? אה, בעצם זו שאלה די מטופשת. האורחים יראו את ביתם ולא יהססו לחזור, וכך לא יהיה אף אחד שיפריע לה.
אחרי שהעולמות יתמזגו, ההחלטה המטופשת שלהם לעזוב לא תהיה מועילה במיוחד.
אבל… אם השערים הם הסימן למיזוג העולמות, מה יקרה כאשר יימנעו מ"היום" לקרות? האם הדרך שלהם הביתה תהיה חסרת סיכוי?
"חצי שעה, על השעון!" קארי העלתה את ראשה והביטה בשעון הגדול שנוצר במי הבריכה. "ואז הכל יהיה מושלם!"
"חייבים לעצור את זה." כריס פנה אל איב בשקט.
"איך בדיוק?" היא שאלה, עצבנית וחסרת תקווה. "הרי גם אם נצליח למצוא דרך, זה אומר שהשערים ייסגרו."
"אם לא נמצא דרך, התוצאה תהיה הרבה יותר הרסנית." כריס הזכיר לה.
"אבל אז לפחות אהיה בטוחה שאני נמצאת עם אמא שלי." היא אמרה לו. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה, היא הוסיפה לחשוב ואז נבהלה. "רפאל צדק." היא הבינה. היא באמת אוהבת את אמא שלה.
"אני רוצה בזה לא פחות." כריס הודה, ודי גרם לה להתעניין. "למרות הכל, לא אוכל לדמיין את החיים שלי בלי ההורים שלי." אמר לה. "אבל גם לא אוכל לחיות עם הידיעה שבגללי נהרסו חיים של יותר מדי אנשים."
"אני יכולה. "איב אמרה באדישות.
"ועם הידיעה שתצטרכי לחיות בעולם הזה לנצח, תוכלי לחיות?"
איב חייכה וגיחכה לעצמה בשקט. "אתה יודע טוב מאוד איך לשכנע אותי, נסיך."
"וזה טוב, נכון?" שאל.
"אתה תחליט." כנפיה של איב שוב החלו לרטוט. הפעם כי הרגישה שמישהו מתקרב. מישהם, למען האמת.
לאקי הכלב המנוקד נכנס אל תוך החדר והחליק בבלימתו על הרצפה. אחריו הגיעו קארל, איימי, נואר, ואיזי, ולבסוף גם גראנד, ואיתו בחורה לא מוכרת שנראתה שייכת מאוד לעולם הזה.
"הא?" קארי הסתובבה אליהם. "איך לעזאזל יצאת?" היא פנתה אל הבחורה, שכנראה שהכירה.
"הסבר לא באמת ישנה, נכון?" היא אמרה לה, והתקדמה אליה במהירות. היא ניתקה את אחיזתה בקרס של גראנד. "יש זמן." היא הביטה על שעון המים. "לחזור לאחור?" היא הושיטה לה את ידה והעבירה לה חיוך בטוח.
קארי סטרה לה על לחיה.
"אני לא חושבת." היא אמרה לה במבט כעוס. גראנד מיהר לגשת אליה. "עוד עשרים ושבע דקות, המיזוג יושלם."
"יושלם?" נואר חזרה על המילה. "זה אומר שזה מתחיל כבר עכשיו."
"לי זה כבר לא ישנה," קארי אמרה. "אני אהיה המלכה של כולם, ודבר לא יוכל למנוע את זה."
"אל תמהרי להיות בטוחה, ילדה." אורחת מסתורית הופיעה מתוך בועת אור בוהקת שהגיחה מתחת לאחד השערים. ההילה שהקיפה אותה נעלמה במהירות, והיא נחשפה.
זו הייתה אישה צעיר, אך לא מדי. יפת תואר, בלונדינית, ולבושה בציוד קרב תכול ולבן שרק בני המלוכה מסוגלים להשיג. על חגורתה נתפס נדן ובתוכו נחה חרב ארוכה ומבריקה.
"הייתה לך טעות אחת לעשות, וזו שלא חשבת על מי שיבוא." ידה התהדקה על ניצב החרב.
"הגברת צודקת." כולם הופתעו מהאדם הנוסף שהגיח לחדר משער אחר. ההילה שטשטשה את זהותו התפוגגה באוויר וחשפה אדם שונה לחלוטין. שיער שחור וארוך יחסית היה לו. זקן ושפם גדלו על פניו. הוא לבש בגדים שלא יכלו לגרום לאף אחד לפקפק בקשר לזהותו, בניהם גם כובע רחב שוליים וחרב מעוגלת. קרס כסוף נמצא במקום ידו.
"גם אתה באמת לעצור את הנבואה?" האישה שאלה.
"הוא, לא," הוא אמר. "באתי כדי להחזיר את הבן שלי." הוא העביר מבט אל גראנד.
"קפטן הוק?" כריס תהה, והסתכל על גראנד גם הוא.
"בכבודו ובעצמו." גראנד ענה לו, אך לא בטון מתאים. הוא הסתכל על אביו בפקפוק, ולא עזב את צידה של הבחורה שהגיעה איתו.
"חבל מאוד." האישה האמרה. "למרות שחלק מהמטרה שלי היא כמו שלך." היא התקרבה אל הצעירים וחשפה את חרבה. היא הסתובבה כשהגיעה כמגנה עליהם.
"אנחנו לא צריכים עזרה." איב מיד אמרה לה.
"אתם לא סומכים עלינו?" כריס חש מעט נעלב, אך יותר עצבני מכך. הנה האופי המוכר והאהוב שלו.
"ברור שכן, בן." היא פנתה אליו, וחשפה את עצמה כאלה, סינדרלה. "אבל דברים משתנים, ואסור לקחת סיכונים מיותרים. השער נפתח בשבילנו, וזה היה סימן."
"אני ממש רוצה להתווכח איתך על זה, אבל אין לי מה לומר. "הוא אמר באכזבה.
היא גיחכה. "בדיוק כמו אבא שלך."
"איחוד משפחתי, איכס!" איימי העירה.
קארי הסתכלה סביב. "היי, אתם שומעים את זה?" היא פנתה אליהם בחיוך מתלהב. פניהם העידו שלא, ולכן גם ענתה. "טיק טק, טיק טק, טיק טק," היא ספרה את השניות. "זה הזמן שעובר וחולף ואומר שכל רגע אני מתקרבת למטרה הנכספת שלי, ואתם מבזבזים אותו בדיבורים. אם אתם בכלל מתכוונים לעצור את זה, לפחות תתחילו."
"באת הנה כדי לעזור, נכון? אז תעשי משהו!" איב פנתה אל אלה בגסות.
"תסלחי לי?" אלה פנתה אליה, מופתעת ומעט כעוסה מחוסר הכבוד שהפגינה כלפיה.
"אחרת למה שתבואי?" איב המשיכה.
"את יודעת איך זה נבלים, הם תמיד מצליחים להוציא רע משאלה קטנה גם אם הם לא מתכוונים לזה. "כריס ניסה להרגיע את רוחה.
"אבל כן התכוונתי." איב העירה.
"זה לא משנה לנו כרגע." אמר. "מה עושים כדי לעצור את זה, את יודעת?" הוא פנה אל אימו.
"לצערי, בני," היא נאנחה. "חייבים לנטרל את האיום הגדול ביותר- ראשון." היא הפנתה אל מבטה אל עבר קארי המחוייכת, ששמעה הכל ונהנתה מהרגשות המעורבים שהוצפו בשיחה.
היא ידעה שעד שיגיעו להחלטה כבר יהיה מאוחר מדי, כי ככה זה "גיבורים".
משהו זז מול עיניה, במרחק. היא זיהתה את המהירות הזאת באופן מושלם, ומשהו גרם לליבה לקפוץ, בפעם נדירה מאוד.
הוא לא אמור להיות פה עכשיו, חשבה.