מצוד הפלאות: פרק 23- כמה נפלא. היא צדקה.

נואר נשארה עומדת קרוב לשפת הצוק במשך מספר דקות לבדה. קארל כבר נעלם, יחד עם לאקי, והם השאירו אותה שם. השקט אמנם כיסה את האוויר אך ראשה לא היה שקט.
היא לא הפסיקה לחשוב על מה שקרה, על מה שאמר לה.
היא מעולם לא חשבה שתוכל להכאיב למישהו, בטח שלא מהסיבה הזאת.
היא מעולם לא חשבה שתוכל להרגיש רע כל כך.
הפעם האחרונה בה הרגישה רע במידה דומה הייתה כאשר איימי איימה להרוג אותה. כן, זו השוואה מוזרה, אך היא לא יכלה להתכחש לכך שהרגישה אבודה ומדוכדכת, ואשמה.
כל כך אדמה, ועל מה?
ובכן, היא נחשבת גיבורה, ולכן סביר להניח שתרגיש רגשות קשים כאלה כאשר תגרום למשהו רע, אבל משום מה זה הרגיש לה מוזר מדי להרגיש ככה.
קולו חזר על עצמו במחשבותיה, והיא לא יכלה לשכוח את המשפט הזה שאומר לה- "איך את הייתה היית מרגישה אם מישהו שאת מחבבת לא היה בוטח בך?"
היא רצתה להבין טוב יותר למה התכוון כשאמר "מחבבת", ובעצם, התכוון לעצמו. איזה מין סוג של "מחבבת" זה? אילו רק ידעה הייתה יכולה לוודא את רמת האדמה שהיא צריכה להרגיש.
כן, זה מטופש לחשוב על זה כך, ואולי, יכול להיות, שיש משהו מעבר לזה, אבל דבר אחד היא ידעה- חברים חייבים לבטוח זה בזה, וקארל- הוא מעולם לא הוכיח שהוא לא מעוניין להיות חבר טוב שלה.
אז מה אם אמא שלו רעה? זה בכלל לא משנה.
כל העניין הזה של גיבורים ונבלים, זה באמת שטויות. 'הנבלים' לא פעם הוכיחו את עצמם כעזר טוב. רפאל, איב, אפילו איימי, הם היו יכולים לעשות טוב אילו רצו בכך, אז… למה לא? למה לא לעזוב את העבר ולהתרכז בהווה? לא כך?
"נואר?" היא שמעה את רול חברתה הטובה פונה אליה מאחור והסתובבה מיד. "את בסדר?"
"לא." הודתה במבט מושפל. "הבנתי משהו."
"מה?" אנג'י עמדה מולה ושאלה בעניין.
"שטעינו." אמרה. "שצדקת."
"צדקתי? במה?" היא נשמעה מופתעת למדי מדבריה של נואר. אנג'י אמרה הרבה דברים, ובמפתיע, נואר לא הרבתה להסכים איתה בקשר אליהם.
"בקשר לאמונה שלך באחרים." נואר הסבירה. "את תמיד האמנת שיכול להימצא טוב גם בבני הנבלים."
"וראית מה קרה ברוב המקרים." אנג'י השפילה מעט את מבטה כשנזכרה באותם רגעים.
"רוב. לא הכל." נואר הדגישה. "אני חושבת שכריס ואני נתקעים בעבר יותר מדי. לפעמים הוא יכול להרוב יותר מאשר להגן." היא נאנחה בנשימה עמוקה.
אנג'י בחנה אותה בקפידה ושאלה. "זה בגלל קארל?"
"הוא שונא אותי עכשיו." נואר השפילה את מבטה בעצב.
"לא, אני בטוחה שזה לא נכון." אנג'י אמרה והוכיחה את טענת חברתה.
"הוא אמר לי." נואר השיבה. "הוא אמר לי שלא לדבר איתו בזמן הקרוב."
"בזמן הקרוב." אנג'י הדגישה. "לא לתמיד. אני חושבת שהוא לא וויתר בכזאת קלות."
"וויתר." נואר גלגלה עיניים. "וויתר על מה?"
"עליכם." אנג'י אמרה בחיוך. "על הקשר של החברות שלכם."
נואר גיחכה בחיוך קל. "ומה איתך?" היא שינתה את הנושא.
"מה איתי?" היא עשתה את עצמה מיתממת בוודאות, וגרמה לנואר לצחוק בגלל זה. אנג'י לא נוהגת 'לשקר' בדרך כלל.
"היית כל כך נרגשת כשגילית את התגלית הזאת שלך." נואר הסבירה. "אולי לא נצטרך לתכנן איזו תוכנית עם איימי."
"אולי." היא השיבה לה בקול חלש. "למרות שהוא נראה גי מאושר במצב הזה ככה, אני לא רוצה-"
"אל תתחילי עם רגשות האשם והאמפתיה הלא מציאותית שלך שוב!" נואר כמעט פקדה עליה לעשות זאת. "כבר עברנו על זה, איב היא הרעה בסיפור. היא לא אוהבת אותו באמת, והוא נכנע למשחק שלה רק בגלל הכישוף. לא היא גורמת לא אושר, אלא הכישוף."
"ובכל זאת זה נראה כל כך אמיתי." אנג'י מלמלה בשקט.
"הוא יודה לנו אחרי שנבטל את הכישוף." נואר אמרה לה.
"אני מקווה, כי זה קרוב מאוד." אנג'י הוסיפה.
"קרוב מאיזו בחינה?" נואר שאלה בתהייה.
"אנחנו הולכים לארמון. עכשיו." הסבירה. "זו אחת הסיבות שבאתי לקרוא לך."
"עכשיו?" נואר שאלה, ואנג'י הנהנה לאישור. "אז בואי נזוז." היא הנהנה אליה בחיוך נחוש, תפסה בידה ורצה איתה לכיוון המקום אותו עזבו.
לא רק בגלל המשימה היא מיהרה, אלא גם כדי לבדוק את קארל. היא הייתה נחושה שיחד עם חזרתו של כריס הישן, היא תוכל לגרום לקארל לסלוח לה.

איזי לא הייתה אחת שפועלת בקבוצה. היא הייתה מי שמפעילה אותה, וזה לא מצא חן בעינייה בכלל שהתוכנית שלה עלולה להיכשל בגלל כמה חובבנים.
לא היה לא אכפת מה יקרה למקום הזה. לא היה לה אכפת מגורל המלכה. היא חשבה על מה שהקוסם הצעיר אמר כשהגיע ועל מה דיבר עם האחרים שאת שמם לא טרחה לזכור.
"היום בו כל העולמות יתנגשו." שם קליט. אומר הרבה. וגם יכול להיות יעיל. איזי ידעה בדיוק מה לעשות.
"אז, תקשיבו לי," היא פנתה אל קארל וגראנד, היחידה שידעה את שמם בוודאות, כשחיכו שכולם יתאספו, הרחק מהשאר, המיודדים בהכחשה, בזמן שהתארגנו. "כבר קודם שמתי לב שלכם יש את הפוטנציאל הנדרש בשבילי."
"לא, תודה." גראנד סירב מיד. "או שעליי לחזור על כך פעם נוספת כדי שתביני?"
"אם אתה לא רוצה, אתה לא צריך, נער סיפון." היא אמרה. "אבל אל תדבר בשם שניכם. מה איתך, כלבלב?" היא פנתה אל קארל.
"כן, שיהיה. על מה את חושבת?" הוא שאל במעט אדישות.
"ידעתי שתתעניין." היא חייכה בגאווה מובטחת. "וידעתי, שכמוני, אתה רק רוצה לחזור הביתה."
"כן, ו-?" שאל אותה.
"החברים שלך מתכננים לסגור את השערים, אבל הם לא באמת יודעים איך לפתוח אותם חזרה." היא הסבירה. "תדמיין לעצמך עולם בו יש הכל." היא הציגה עם ידיה באוויר. "פה ושם זה אותו דבר, העולם של והעולם שלי יתמזגו לאחד. זה יכול לקרות."
"את מדברת על למנוע מהם להצליח בתוכנית שלהם." קארל התיישר במהירות.
"וזה מפריע לך… כי?"
קארל כיווץ את עיניו וחשב. "זה לא."
"ברור. בגלל ש- טוב, כמו שהם אומרים, אנחנו נבלים." היא הסבירה. "ולנבלים לא אכפת מאף אחד מלבד עצמם."
"כן אכפת לי." קארל תיקן את דבריה לגביו. "אבל אני מניח שלא מהאנשים המתאימים. לכן, כן, אני אסכים להצעה שלך."
"השתגעת לגמרי?" גראנד פנה אליו כלא מאמין. "אתה מוכן לעקוב אחריה?"
"אתה לא תרצה?" הוא שאל אותו. "אילו העולמות יתנגשו, תוכל סוף כל סוף להוכיח לאביך ולפיטר הזה שאתה הרבה יותר ממה שהם חשבו שאתה, והם יראו את זה שהם טעו לגבייך." הוא הסביר וגרם לו לחשוב מחדש על הרעיון, ללא צל של ספק.
"אתה מנסה למצוא בשבילי סיבה טובה להצטרף למסע הטירוף שלך?" גראנד שאל אותו. "כי זה פעל, אני ממש רוצה שזה יקרה עכשיו."
"ו-?" קארל חיכה שיאמר זאת בעצמו.
"אם המכשפה הזוועתית תפחית בדיבורים שלה, נוכל לעשות את זה."
"אם אתה חושב שתוכל לקנות אותי במחמאות, תיאלץ להתאמץ יותר." איזי אמרה לו. "אבל תודה רבה." בצורה בלתי יאומנת, היא הצליחה להעלות לו חיוך על הפנים.
"בסדר, בואו נעשה את זה." קארל פרש את ידו קדימה. שניהם הסתכלו עליו, וגראנד היה הראשון הלצטרף ולשים את היד שלו על גבי ידו. איזי רק הסכימה לשים אצבע אחת על גבי ידיהם, אבל זה היה מספיק כדי לוודא את ההסכמה שלה.
הם לא היו צריכים לסמוך עליהם. או יותר נכון, היו צריכים לסמוך עליהם בעיניים עצומות. אולי אז בני הנבלים האלו לא היו חושבים על תוכנית מהסוג הזה.
אבל היי, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, והגיבורים (והנבלים האחרים) ייאלצו להתמודד עם ההשלכות, ולדעת טוב מאוד, שבפעם הבאה שאנג'י תתעקש לקבל את העומדים לפניהם, הם לא יהססו להסכים איתה.