מצוד הפלאות: פרק 10- טירת קמלוט המופלאה
אשמתי, אשמתי, זו הייתה אשמתי!
אדוארד לא הפסיק לחזור על המילים האלה בראשו ומעבר. הוא הרגיש אשם, כל אחד היה יכול להבחין בזה. זה היה פשוט. עדיין לא עבר יום מאז פתיחת השער, והסובבים כבר התחילו לחשוד שהוא משתגע מזה.
"אד! אד!" אביו, הקוסם הגדול מרלין, ניסה להרגיע אותו בזמן שהוא המשיך לבחון את כרכי הספרייה הנטושה בקמלוט בחיפוש אחר קסם כלשהו שיוכל להחזיר אותם. "תפסיק לרגע אחד!" הוא נאחז בפרק כף ידו והבהיל אותו כהוגן. אדוארד בכלל לא שמע שקרא לו.
"אני לא יכול!" הוא התעקש. "אני חייב לחלץ אותם משם. זו אשמתי."
"זו לא, זו אשמתי." מרלין התחנן בשבילו שיבין. "אני זה שניסה לעצור את הנבואה הזאת, ובגללי היא התממשה בצורה הגרועה ביותר."
"הייתי אמור לעזור." קולו קרע תחת הלחץ. הוא שפשף את שיערו השחור בחוסר אונים. "לא הצלחתי."
"תפסיק, אד, בבקשה." מרלין ביקש ממנו, ובפעם הראשונה אדוארד שמע אותו כמעט בוכה.
אדוארד הרים את ראשו אל אביו וכיווץ את עיניו. הוא פתאום הבין את מה שאמר לו. "בצורה הגרועה ביותר?" הוא שאל לפי מילותיו.
"הם הגיעו יותר מדי." מרלין הסביר. "שישה היו אמורים להגיע לארץ הפלאות, אבל תשעה הגיעו."
"תשעה?" שאל אדוארד בבלבול.
"שלושה גיבורים ושלושה נבלים." ענה. "בגלל שהם התעכבו, בגללי, הגורל מצא שלושה נבלים אחרים לשלוח. הוא היה אמור לשלוח גם גיבורים אחרים, אבל אז הנבואה שלנו התממשה, והתיקון הופסק."
"מה זאת אומרת- נבלים אחרים? מאיפה?" אדוארד שאל.
"מעולמות אחרים." השיב אביו. "מספרי העולמות. אתה זוכר?"
ברור שאדוארד זוכר. "ארץ לעולם לא", "ארץ עוץ" ו"העולם המודרני". שלושת העולמות הגדולים והקסומים שהופיעו בספרים הנעולים בספריית קמלוט, אלה שנקשרו לנבואה הראשונה, לארץ הפלאות, ל"יום בו העולמות יתנגשו", אותו ניסו למנוע, וננעלו בסוגר ובריח בארמונה הישן של המלכה הרעה.
"הגורל מתקן את עצמו?" אדוארד שאל.
"הוגרל נותן לנו אפשרות לשנות את הקביעה, אבל בזמן מסוים ובמקום מסוים. ניסינו למנוע אותו לפני, ונענשנו. עכשיו, עכשיו ההזדמנות שלנו, אבל אנחנו במיעוט."
"שישה נגד שלושה." אדוארד הבין. "אנחנו חייבים לעזור להם."
"אי אפשר." מרלין גדע את רצונו.
"למה? למה לא?" אדוארד התעקש.
"לא הקשבת למה שאמרתי?" הוא שאל בקול גדול. "אסור לנו להתערב! אם נתערב הגורל ייתקן את עצמו, לרעתנו." מרלין נאנח. "לצערי למדתי את זה בדרך הקשה."
"אז מה אני אמור לעשות? מה כולנו אמורים לעשות? לשבת כאן בחיבוק ידיים ולחכות לטוב ביותר?"
"לסמוך על החברים שלך, אד." מרלין תיקן אותו. "תסמוך עליהם שיצליחו למנוע את ה"יום"."
ריינה לא יכלה לעמוד בשקט. היא עמדה בקושי והתנודדה בהליכתה ברחבי החדר שאחסן את "שולחן הירושה".
איך היא שנאה את החפץ הארור הזה. הפיות העניקו להם אותו כדי שיצליחו לשרוד את הקללה, ולא טרחו לקחת אותו חזרה. היא בהחלט הבינה למה.
הסמלים המצוירים עליו- אלו לא סתם סמלים. אלה היו סממני הילות החיים, ואם אחת נכבית, סימן שהגיע סופו של מישהו. חבל שהוא לא היה ברשותה לפני עשרים שנה, כאשר רדפה אחרי שלגיה. זה היה מועיל לה מאוד.
"חברתה" מזה שנים, אופליה, עקבה אחריה עם עיניה ולא הבינה על מה כל העניין. היא לבשה שמלת קטיפה שחורה וארוכה. גלימת המשי שהייתה קשורה אליה נגעה ברצפה כשישבה על אחד כסאות האבירים שסבבו את השולחן העגול. שיערה הלבן, החלק והארוך הוסתר כמעט כולו על ידי זוג קרניים כהות וגסות שדמו לקרני סאטיר. עיניה הבהירות, כמו עורה, השכיחו מהצופים בה את העובדה שבעצם נחשבה לפיה, והכנפיים השחורות גרמו להם להיזכר בכך מחדש.
אופליה, הייתה ידועה בתור "הפיה הרעה", כפי שריינה הייתה ידועה בתור "המלכה הרעה".
"למען כל הפיות האפלות, תפסיקי לזוז לשנייה אחת!" היא ביקשה ממנה בצורה האדיבה ביותר בה יכלה לגשת אליה. "הצעדים שלך עושים לי כאב ראש." היא נאנחה בגסות ובהקלה כשריינה הפסיקה ונעמדה.
לפרוטוקול, היא לא עשתה זאת כי ביקשה, אלא רק כי הבהילה אותה בדרישה שלה שצרמה בשקט האכזרי ששרר בחדר.
"אני מאוד מצטערת שאני דואגת לבת שלי." היא הסבירה בהדגשה. "אולי אני יכולה ללמוד ממך איך לא לחשוב על טובתה."
"אני סומכת על הבת שלי." אופליה תיקנה את עיוות המחשבה שלה. "אני יודעת שאיב מסוגלת להתמודד עם כל דבר."
"באמת? אפילו עם ארץ הפלאות הזאת?" ריינה פקפקה בכך.
"אפילו איתה." השיבה.
"אפילו כשאת מודעת למה שעלול לקרות שם?"
"הו, אולי לרגע אחד תוכלי לשכוח מזה?" אופליה הבינה לאן היא חותרת ומיד התקוממה. "עבר נצח מאז שזה קרה."
זה- היה הסיפור הכי ידוע לשתיהן, הסוד שלהן, שהן הבטיחו לא להתעסק איתו שוב לעולם, ולא לחזור על אותה הטעות שנתנה לו את שם הקוד "זה". לפי אופליה ריינה לא למדה מה"זה", כי הנה, היא שוב פעם פתחה את הפצע הזה, כפי שהיא נוהגת לעשות כל פעם מחדש.
"שכחת?" היא שאלה אותה, בידיעה שזה בלתי אפשרי. "ככה חשבתי. אי אפשר לשכוח דבר כזה, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו עומדות על סף התהום שלקחה את עוץ לי גוץ לי."
אופליה שתקה. למרות הניסיון שלה להראות לריינה שזה לא מזיז לה כלל, משמע השם העלה בה שוב את הזיכרון, ויחד איתו, גם את אותן תחושות שהיא חייבת להכחיש את קיומן.
התחושות האלה והזיכרון האפל הזה גרמו לה להתחיל לדאוג. קצת.
"אבא!" אדוארד קרא לאביו מאזור הספרייה הרחוק אותו בחן. הוא החזיק בכדור הבדולח ושם אותו על משכנו, והוא הראה לו דבר מה חשוב וחשוד.
מרלין מיהר לרוץ אל בנו ברגע ששמע את הקריאה.
"מה? מה קרה?" הוא שאל בחיפזון.
"תראה מה הכדור מראה." אדוארד המשיך לבהות בבדולח תוך כדי שדיבר. מה שהוא ראה… להשאיר את זה לעצמו היה יכול להיות מעשה חכם, אבל שגוי. אביו תמיד לימד אותו לעשות את הדבר הנכון, גם אם היה טיפשי מאוד. אז הנה, שוב הוא עשה מעשה כזה.
"זה רע." מרלין הסכים עם דעתו השקטה של אדוארד. "צריך להודיע למלך."
"רגע, אתה בטוח?" אדוארד עצר אותו מללכת.
"כמובן."
"אבל אמרת שאסור להתערב."
מרלין נאנח וחזר להביט בכדור. "זה, זה יקרה. אנחנו לא יכולים לשנות את זה."
"אז למה ליידע את המלך?" אדוארד התעקש להבין לפרטי הפרטים, ובין היתר, גם לעכב אותו קצת ולתת לו זמן לחשוב על כך בתוך ליבו. "שידע לבד."
"בגלל ש- אד, המלך צריך להתכונן למלחמה." מרלין הסביר. "זו ההתרעה שלנו." הוא סיים את דבריו ופנה בהנפת גלימתו לדלת היציאה מהספרייה. אדוארד כיווץ את עיניו בתהייה ובחן שוב את המראה שהבדולח הציג.
הוא חשב וחשש, מה לעזאזל המלך ארתור יעשה כדי להתכונן למלחמה? ואם מה שראה קשור לכך, זו הולכת להיות מלחמה קשה.
כמה דקות לאחר מכן, דלתות חדר "שולחן הירושה" נפתחו לרווחה בחריקה איתנה, והמלך ארתור הגיע להכריז על פעולתו.
"ריינה, אופליה," הוא פנה אל הנוכחות והן התקוממו למראהו. "אנחנו צריכים לדבר."
תגובות (6)
וואו!
הפרק הזה היה מדהים!
המחשבה שלך על הפרטים הקטנים משגעת אותי!
למשל שהנבואה התעכבה אז שלחו שלושה נבלים אחרים.
זה כל כך חכם.
אם הנבואה הייתה מתעכבת קצת יותר – היו נשלחים 3 גיבורים נוספים?
זה הרמז שסיפרת לי עליו?
או הרמז שסיפרת לי עליו זה הסוד של אופליה(אני אוהב את השם הזה – אבל לפי דעתי היה יותר טוב אם היו קוראים לה אופל. ואני לא מדבר על אופל – חשכה. אני מדבר על אופל – אבן חן. (אופאל opal)) וריינה – או שהסוד בכלל קשור למלחמה המסתורית???
ואם אכן היו נשלחים גיבורים נוספים – אלה היו מאותם ספרים(פיטר פן, דורותי/האריה/הדחליל/איש הפח)?
ואני אסיים בנימה שאני מת כבר לספר השלישי! ושבא לי לכתוב עוד דמויות לסיפור הזה!
ולבסוף – חשבתי בשבת על הפאנפיקים שלי על הסיפור שלך. החלטתי שהפאנפיק הבא שלי יהיה שילוב של דמויות פרי דמיוני(אם את לא נותנת לי לכתוב דמויות לסיפור – אני אכתוב אותן בעקיפין) וגם של דמות/דמויות שלך.
תמשיכי!!!
חחחחח תודה רבה ^^
מה זאת אומרת פאנפיק הבא? זאת אומרת ההמשך הבא, נכון? כי זה הכי חמוד שהם קטנים!
אמממ אני לא יודעת בקשר לגיבורים, סביר להניח שכן.
חחח רק תזכור שיש מצב שאולי הם "יבטלו" דמויות מהספר השלישי, למרות שאני בטוחה רק בקשר לאחד כרגע אז שששש
חחח כל ההסברים האלה באו לי פתאום בלי שום תכנון, אין ממה להתרגש יותר מדי זה הכל מהברקה של הרגע
סליחה שאני לא מגיבה בימים האחרונים, אני בקושי נכנסת לאתר… למזלי הספקתי להתחבר עכשיו.
אמורה, זה כל כך חכם *~* באמת אין לי מושג איך את חושבת על הדברים האלו. פשוט וואו.
אני פשוט אוהבת את הקטעים של ריינה (גם אם לא קורה בהם כלום, למי אכפת.) ועכשיו, כשמליפיסנט (בסדר, בסדר – אופליה) מצטרפת זה בכלל מעולה ^^
אני פשוט מתה לדעת מה הקשר של שתיהן לארץ הפלאות. הרי, כששתי דמויות אדירות כל כך קשורות למשהו משוגע כל כך – אין שום דבר רע שיכול לקרות.
פשוט פרק מעולה מכל הבחינות. אפילו יותר מבדך כלל.
קטניס אוורדין, סוף.
תודה רבה חחחח אמרתי לכם שזה הולך להיות פרק ממש טוב *-*
אני באמת ממש מצטערת, אבל לא הצלחתי לדמיין בפרק הזה את אדוארד בן יותר מ- 12. לא יודעת למה. ההתנהגות שלו לא תאמה לי לגיל שלו…
ואם נתעלם מזה, זה פרק כל כך… מוזר. וחכם. מי ידע שאפשר לחשוב על דברים כאלה? למרות שזה מאוד הגיוני. מישהו מתעכב, שולחים אחד אחר במקומו. רק שבמקרה הזה אלה היו שלושה.
אבל למה דווקא נבלים? לא מספיק מוטרף שם בארץ הפלאות שצריך להוסיף עוד קצת?
מה הוא ראה? מה אדוארד ראה? את בן אדם כל כך רע שאת מסתירה את זה מאיתנו!
השולחן העגול ^^
המשך!!!
חחחח תודה רבה ^^
כן אני אדם רע מוחעחע