מצוד הנבלים: פרק 42- אנא, אמור לי את האמת

את זמנה החופשי איימי ניצלה בהסתגרות בטירת הכתר. רק היא, אימה שלה ואופליה, אימה של איב. היא רצתה לשנות קצת את סגנון ביתן. הוא נראה היה לה אפל מדי. לא שזה הפריע לה פתאום, היא לא החלה לשנוא את האופל והחשכה, היא עדיין נראתה בעיניה קסומה, מסתורית. היא לא תפסיק לחבב את סגנון לבושה השחור ואת שיערה כרקיע הלילה, אבל הייתה רוצה לנסות להוסיף קצת גוונים נוספים לטירה. לבדה. מעין משימה אישית עבורה. משהו לעשות בזמן שהשאר רודפים אחרי הזאב ההוא. היא בעיקר קיוותה שזה יסתיים כדי שלא תצטרך לתהות האם כדאי לצאת החוצה.
היא ניצבה במרכז הטרקלין השחור הגדול, לצידה מקל וסחבה ודלי עץ מלא מים. היא נאנחה בתשישות עוד לפני שהתחילה. דבר ראשון היא הייתה צריכה לנקות הכל, והכל… היה הרבה מאוד.
נקישה קשה הדהדה ברחבי האולם והסיטה את תשומת ליבה אל שערי דלת הכניסה הסגורה. "הא, רג'י!" היא קראה בשמו כשהופיע שם. "אני מקווה מאוד שאתה לא מתכנן להפוך את זה להרגל, להיכנס בהפתעה מבלי להודיע."
הוא צעד לכיוונה. "זה דווקא מצחיק להבהיל אותך כל פעם מחדש."
"שמחה שאני מבדרת אותך." היא נחרה.
רג'י צחק בשקט.
איימי כיווצה את עיניה בחשד. "מה יש לך?" היא שאלה.
"למה את מתכוונת?" הוא הופתע ממה שאמרה.
"לא בטוחה. אבל יש לך מעין שמחה סמויה ולא ברורה." היא אמרה לו. "זה לא מתאים לך."
הוא הוריד את חיוכו. "את שמעת מה קרה לבן של מרלין?" שאל.
איימי הנהנה. "זה הגיע יחד עם ההודעה על צייד הפרס."
"אז אחותי ממש מדוכאת מזה. זאת אומרת, ממש, והיא ביקשה ממני לעשות משהו."
"לעשות מה?" תהתה.
רג'י השפיל את מבטו, חיוך בלתי רצוני עלה על פניו. "זה… זה די מביך."
"הו, אז אתה חייב לומר לי!" היא הפציעה בו ונתנה לו חבטה עדינה על זרועו הקשוחה. "מה זה?"
"היא אמרה לי ש… שאם… אם יש מישהו שאני, אה… אוהב, ולא אמרתי לו את זה, אז… אז כדאי שאגיד." פניו האדימו במסגרת שערותיו הפרועות.
איימי השתתקה. עיניה נפערו ופיה התעגל בזעירות. פניה ספגו אודם ורדרד מסוים. היא הביטה בו, הוא השפיל את מבטו למטה בשנית ולא התאמץ להסתכל עליה חזרה. הוא לא בדיוק הצליח. "אתה…" היא אמרה בשקט. "אוהב- אותי?"
"אם… אם את מנסחת את זה ככה," הוא הרים מעט את עיניו, קלט חיוך זעיר בין שפתיה. הוא די הופתע. איימי עלתה על קצות אצבעותיה ותפסה בכתפיו. היא מעולם לא עשתה את זה, אבל היא חשבה שככה נכון. היא קירבה את שפתיה לשלו ונישקה אותו בעדינות.
היא שמה לב איך הוא מצמיד אותה אליו יותר. היא התקרבה עוד, תפסה באחורי ראשו והרגישה את מרקם שיערו הרך בין אצבעותיה. לרגע אחד יחיד היא הצליחה להבין שפתאום הרגישה מאושרת יותר מאשר הייתה אי פעם.

אחרי המקרה הלא נעים הזה מקודם פייר לא הרגיש בנוח, בכלל. הוא התבייש, התבייש שפחד, התבייש שחושבים שהוא גרוע, עלוב. הם צחקו עליו, הם דאגו לו שנפגע. זה תסכל אותו מאוד, הוא היחיד שחושבים עליו ככה.
רסיסי שלג סבבו את גופו בסערת כפור קטנה בעקבות הרגשות העצבניים שתקפו אותו. הוא נאחז בעצמו, חשב היטב איך יוכל להוכיח את עצמו בכל זאת.
"מה קורה?" אנג'י פנתה אליו בשקט.
"הא?" הוא הסיט את מבטו לעברה. היא הגישה לו חיוך קל במבט מודאג.
"אתה חושב על משהו אחר?" היא שאלה. "נראה ככה."
"אה, אני…"
"אתה יודע, אם משהו מטריד אותך אתה יכול לומר לי."
פייר נד בראשו. "לא, זה… לא חשוב."
"הרגש שלך שוב יוצר קרח." היא הבחינה בכך. "זה קורה רק כשאתה לחוץ או מודאג."
הוא נאנח, והשפיל את ראשו מטה. הוא הרגיש בידה נחה על כתפו בחמימות מנוגדת.
"אני…" הוא הרים את ראשו, הסתכל עליה. עיניה הירוקות- חומות הביטו בו בהילת יופיין. הוא נזכר איך זה היה הדבר הראשון שהבחין בו ברגע שהעיר אותה משנתה. "אני רציתי שתדעי שאני יכול להיות גיבור." הוא השיב לה בשקט.
"למה הכוונה?" שאלה.
"אני לא אמיץ או חזק, או מלכותי כל כך כמוך. כמו החברים שלך." הוא הסביר לה. אנג'י הרצינה את פניה בתהייה. "רציתי להוכיח לך שאני לא אחד שמתעלף מכל מראה נורא."
היא נשקה על לחיו וגיחכה. הוא הופתע. "אבל אתה כן כזה." היא השחילה את זרועה בזרועו ולפתה אותה חזק. "אני לא רוצה או צריכה שתהיה גיבור, אף על פי שאני מאוד מתרשמת מכך שהחלטת לנסות להיות. אני אוהבת אותך כמו שאתה, מתוק, ורגיש וגם די פחדן לפעמים."
"את- את רצינית?" הוא שאל.
אנג'י הנהנה במהרה. "לא הייתי מתאהבת בך אם זה לא היה נכון."
"אז אני לא צריך להוכיח כלום?" הוא רצה להיות בטוח.
"זה הכל בראש שלך." היא גיחכה בשקט. "ממש לא אכפת לי שאתה לא 'מלכותי' כמו השאר."
הוא נעצר וחיבק אותה בכוח. היא הופתעה בהתחלה, אבל אז חבקה אותו בחזרה. "תודה." הוא אמר אל תוך אוזנה.
"מתי תבין שזה מובן מאליו?" שאלה. היא התרחקה ממנו והביטה על השאר שלא שמו לב שנעצרו והגדילו את הפער שהפך כמעט לדרכם לאיבוד. "בוא נמשיך, תוכיח לי שתוכל להיות טוב כמו שאתה עכשיו." היא תפסה חזק בידו ולקחה אותו קדימה יחד איתה.

מתוך בטן המערה הצליח לחוש בריחות שונים שהגיעו למקום. הוא זיהה את חלקם. הוא זיהה את ריח המלוכה נוטף מהם בגלים בתוך האוויר הפראי. זה גרם לליבו להאיץ, לנשמתו לכעוס. הוא התרומם על רגליו בזהירות, לא לקח את הזמן. הוא נשם בכבדות, ניסה לעצור את קולו שרצה להתפרץ.
אן הסתכלה עליו ממקומה. היא לא הבינה למה נעזר בדופן קיר המערה כדי לעמוד. היא הסתכלה על רגלו, היא הוחזקה כמה רגעים באוויר. לקח לה זמן לתהות למה עד שנזכרה- החץ שלה, זה שירתה עליו ופגע. הוא פצע אותו, בצורה חמורה.
"זה נגמר, נכון?" היא שאלה אותו ממקומה. "לא תשרוד עוד הרבה זמן עם הפציעה הזאת."
הוא נהם בגרגור לעברה. זה גרם לה להיצמד עוד יותר לקיר, בתחושה שזה ירחיק אותה ממנו עוד קצת. כשנמתח עם גבו מעלה, הוא בא והחל לפסוע לכיוונה. היא המשיכה להצמיד את גבה לדופן הסלע החזק, רק מתוך אינסטינקט. לקח לו זמן מה להגיע, אבל כשניצב ונעמד שם מעליה, והיא צפתה בעיניו שזהרו בחושך, הוא אמר לה, "זה מתחיל."

בגיא שתי הקבוצות נפגשו.
המלך ארתור, כריס, רובין, טרנסט והולנד בראשונה ואנג'י, פייר, נואר, קארל, רפאל, ת'אליה, רוז ואיב בשנייה. רק אחת מהן הופתעה לראות את השנייה, כי רק אחת ידעה על קיומה של האחרת.
"אה, איב?" כריס הסתכל עליה שם. היא נופפה אליו וחייכה. הוא רץ לכיוונה. "מה לעזאזל את עושה כאן?" הוא שאל בדאגה כעוסה.
"זה חמוד שאתה חושב עליי ככה." היא גיחכה. "אני מנסה לעשות טוב? אני מניחה, פשוט די נמאס לי מכל הסיבובים האלה אחרי הזנב של כולם."
"אולי-"
היא השתיקה אותו עם אצבע על שפתיו. "אל תגיד לנו ללכת כי אף אחד לא יקשיב. בוא פשוט נראה מה יקרה הלאה." היא הסיטה את מבטה אל הקבוצה איתה הגיעה. כריס הסתכל עליהם גם כן.
פייר התכופף והניח את ידו על הקרקע. הוא הקפיא אותה בהדרגה עד שהפכה קרח כולה. "קור יוציא את הזאבים לשמש." הוא הסביר אל אנג'י שעמדה לצידו. היא הנהנה בהבנה, ונוכחה לדעת שצדק.
מתוך מאורתו הנסתרת הזאב יצא בצעדים כבדים, אבל עשה זאת באיטיות, צלע כל הדרך. פניו היו חיוורות כהוגן וזנבו נפול ארצה, נגרר באדמה אחריו. הוא היה נראה חסר כוחות כבר, שונה מאוד מהפעם האחרונה בו נראה.
את כל אחד ואחד מהם זה הפתיע.
"מה… קרה לו?" כריס תהה.