מצוד הנבלים: פרק 41- לצעוק "זאב!"

למרות ההפצרות, למרות ההתנגדויות ולמרות העצות ההגיוניות שכריס שב ונתן לפייר לאחר שביקש ממנו שיעזור לו להוכיח לאנג'י שהוא אמיץ וחזק, הוא עדיין היה נחוש בדעתו להוציא את תוכניתו לפועל.
"הדבר הראשון הוא לא לחשוב על כלום אלא אך ורק על המטרה שלפנייך," הוא הסביר לו כך. "אתה קפוא כי הפחד בך משתק, והפחד נובע מהמחשבה שלך בקשר למה שיקרה. תזכור שברגע שאתה נמצא בתוך המצב המסוכן הזה אין לך לאן לברוח, ואם אתה רוצה לצאת משם בשלום עלייך להיות רגוע כדי לחשוב על הדרך הכי טובה."
"איך אפשר להיות רגוע בדיוק?"
כריס משך בכתפיו. "זה תלוי בך."
אז, אם זה תלוי בו, עליו להיות בשיא הערנות שלו כדי שיוכל לחשוב כמו שצריך. ככה הוא היה. הוא הלך לצידו של קארל שניסה לגשש את הדרך. הוא תהה מה יקרה ברגע שיפגשו בזאב הזה. מה הוא יעשה? איך יוכל להיות הגיבור?
"עצרו רגע." קארל נעמד במקומו לפתע. השאר עשו כדבריו.
"מה קרה?" נואר שאלה.
"אנחנו לא לבד." הוא אמר וניגש לבחון את סביבתם. פייר עשה כמוהו.
הוא עבר על פני העצים והשיחים הסבוכים, היכן שמישהו יכול להתחבר ולעקוב אחריהם, אולי לצותת. אמנם היה עדיין אור, כנראה כבר הגיעה שעת צהריים, אבל בתוך היער תמיד היה די חשוך. הצללים שהאפילו על הסביבה הסתירו מרחוק את ניצוץ העיניים שהסתכלו עליו. פייר ניגש, ליבו דפק בחוזקה ורעידות גפיו התעצמו בכל צעד שעשה.
הוא התקרב, עוד צעד ועוד צעד.
אולי זו ההזדמנות שלו.
"שלום לך!" הנערה המכונפת בזוג הכנפיים השחור והמכובד קפצה ממקומה והבהילה אותו כהוגן. פייר קרא בקול מבוהל, מעד לאחור ונפל ארצה.
"אה!" הוא נאנח בכאב. "מה לעזאזל את עושה?" הוא התעצבן על איב כי הסתתרה ממנו בצורה מציקה כל כך והחליטה פתאום להפתיע אותו בהגזמה.
"מבהילה אותך, כמו מה זה נראה?" היא גיחכה. מאחוריה הופיעו לפתע גם רפאל, רוז ות'אליה. רפאל הוסיף לנופף אליו בחיוך נהנה מהסיטואציה. פייר נאנח והתרומם על רגליו. הכעס שלו גרם לסדקי קרח להופיע סביבו על הקרקע.
כשהבחין בהם לקח נשימה עמוקה והשתדל להירגע.
"אתה בסדר?" אנג'י פנתה אליו. זה גרם לו להרגיש עוד יותר רע מאשר מקודם. העובדה שהיא לא מאמינה לו שהוא בסדר אחרי דבר כזה.
"כן. כן." הוא מיהר להשיב לה.
איב העבירה את רגלה מעל השיח מאחוריו עמדה, ניצבה בפניהם ובחנה אותם במבט ישר. "זה העניין," היא הקדימה את דבריה, ואז הקליקה באצבעותיה. רוז ניגשה לעמוד לצידה כמעט מיד. "תגידי את מה שרצית."
"כן." רוז הנהנה. "שמעתי על מה דיברתם." היא סיפרה לנואר, קארל ואנג'י. הם נבהלו מכך. לא ידעו כלל שמישהו שמע. "ויש לי משהו להציע!" היא הרימה את ידה.
"מה זה… משהו?" נואר שילבה את ידיה, שאלה בפקפוק.
"טוב, רוז כחכחה בגרונה. "כשהיינו בחוץ, לפני כן, פגשנו את הזאב והוא אמר לנו שהוא, שימו לב, מצפה למרדף של שני הזאבים."
"אז?" קארל שאל.
"שני זאבים?" אנג'י תהתה.
"סתם חשבתי, אולי הוא התכוון אלייך?" רוז פנתה אל קארל. הוא פער את עיניו בפליאה.
"א- אני?" הוא שאל.
"אתה סוג של זאב עכשיו, לא?"
"אני מניח, אבל… זה בכלל לא הגיוני שידבר עליי."
"זו יכולה להיות גם אני." אנג'י הציעה. "אני גם סוג של זאב."
רפאל ניגש והתערב. "יכול להיות שהוא גם סתם אמר את זה."
"או שהתכוון למטאפורה." איב הוסיפה.
"נו, בחייכם! אני נותנת השערה ואתם ישר מסלפים אותי?" רוז התעצבנה. היא שילבה ידיים בכוח.
"כן." איב אמרה.
"בהחלט." רפאל הוסיף אליה, ושניהם גיחכו בשקט.
רוז נאנחה. "אני חושבת שיש משהו בכל דבר שהוא אומר."
"אני גם חושבת." אנג'י הסכימה. רוז העבירה אליה מבט וחיוך התגבש על פניה. "אולי הוא אומר דברים סתם בשביל לבלבל אותנו, או נותן לנו רמזים כלשהם, אבל אני לא חושבת שהוא מדבר סתם."
"בדיוק!" רוז מחאה כף בשמחה. היא התלהבה מהעובדה שמישהו חושב כמוה. "אז… אני מציעה שקארל ילך לדבר איתו."
כל הסובבים אותה השתתקו. קארל, במיוחד. הוא נעץ בה מבט לא ברור שהיה מעין שילוב של כעס, בהלה ופחד. רוז הבחינה בכך. "בגלל ש… טוב, יש לכם מכנה משותף. אפשר לומר." היא ניסתה להסביר את עצמה בצורה הגיונית. "אני חושבת שאם תיגש אליו הוא לא יפגע בך."
"זו תיאוריה מעניינת." קארל אמר. "אבל מאוד מטופשת."
"הא?" רוז התפלאה.
"בעולם שלי יש לאנשים כמוהו שם- פסיכופתים. סוציופתים. הם לא יכולים לחוש קרבה לאף אחד, לא יזדהו עם אף אחד, והם לא ירגישו אשמה בכלל. הסיכוי שאיכשהו אעשה משהו במצב שלי קלוש."
"אבל עדיין יש סיכוי, נכון?"
"לא." קארל הדגיש בפניה והיא השפילה את כתפיה, התאכזבה. "אין סיבה להשקיע בנוכל הזה משחקי מחשבה. כל מה שצריך זה לצוד אותו לפי הספר."
"איך אתה מתכנן לעשות את זה?" איב שאלה, די מפקפקת.
"כמו קודם, להגיע אליו ולהרוג אותו." הוא הסביר.

הולנד היה צייד נהדר. אביו לימד אותו כל מה שידע. אביו היה "הצייד", זה שהציל את כיפה אדומה מהזאבה, זה שעבד בשביל המלכה הרעה. הוא מת לפני פחות מחצי שנה, באחת מהמשימות שלו. אף אחד לא בדיוק יודע מה בדיוק קרה, אבל התוצאה נשארה אחת. אחרי הבשורה הולנד השתנה. שמחת החיים הרבה שהייתה לו נעלמה, הוא התחיל להתעצל לעשות דברים, המציא מחשבות לא נעימות.
פעם הוא היה הטוב ביותר מבין משמר המלוכה הצעיר. עכשיו… לא כל כך.
יום אחד, הוא עזב. יותר נכון, כבר לא הגיע. כולם ידעו למה ולאף אחד לא היה ספק אם הוא יחזור. כי הוא לא.
"למה לא ניסיתם להשיב אותו?" כריס שאל את רובין בשקט, בזמן שהמשלחת הלכה אחרי הולנד, לכיוון מיקומו של הזאב. הולנד היה הראשון באיתור, בעיקר בכל מה שקשור לחיות פרא אכזריות. הסיכוי שיטעה בלחץ שווה לסיכוי שיפספס את המטרה עם חצו, מה שאומר- סיכוי אפסי. הוא היה המוביל, והוא הצליח להבין לאן ללכת. כל מה שנשאר להם היה לסמוך עליו.
"אם היית רואה אותו לפני כן…" רובין נאנח. "היית מבין שזה היה חסר סיכוי."
"הם היו קשורים עד כדי כך?" כריס שאל אותו.
רובין גיחך. "אתה שואל כאילו מעולם לא היו לך ולאביך יחסים טובים," הוא אמר, ובחן את הבעתו. "אני מניח שזה נכון."
"אנחנו… לא תמיד רואים בגובה העיניים." כריס הודה.
"אני מבין." רובין הוסיף להנהן. "מכיר את ההרגשה. אבל אני חייב להציע לך, נסיך, להכות זה את זה לעולם לא יביא אושר. אני נאלצתי להגיד שלום לאבי כי לא האמנו באותם דברים, אבל אבא שלך ואתה… שניכם רוצים את אותו הדבר, שיהיה טוב בעולם."
"הו, אתה גורם לזה להישמע קל כל כך." כריס נאנח, חיוך השתרבב בין שפתיו.
"זה קל. אתה רק צריך להגיע לשם, להבין את הצד השני ואולי לוותר על כמה דברים."
"לוותר, הא?" כריס העלה את מבטו והסתכל על אביו כשהלך בשיירה לפניהם. גבו הופנה אליהם, חרב האקס קליבר הוחזקה בנדן העור החזק שלו, והוא לבש בגדי קרב, שריון ברזל חצוי על חלקים בגופו, בחלקו העליון בעיקר. איש מלחמה.
"מעולם לא אמרתי לוותר על אהבה." רובין הדגיש את העניין.