מצוד הנבלים: פרק 40- התגייסות יחידים

גילוי כזה עדיף שלא יישמר בסוד. אבל בינתיים, רק לאנג'י היה מותר לדעת. נואר וקארל מצאו את ההזדמנות לספר לה על כך. היא די הופתעה.
"ק- קללה?" היא שאלה. "זה בטוח?"
"לא בדיוק קללה, אבל… כן. משהו כזה." קארל אישר לפניה. פניו משתדלות שלא להישמט ארצה בכל פעם שנזכר והזכיר זאת
"אני מבינה." היא הנהנה. "אני אשמור על כך." הבטיחה בחיוך.
"תודה." נואר ניגשה אליה בחיבוק, נזכרת בעוד סיבה למה היא בוטחת בה כל כך. אנג'י הייתה החברה הכי טובה שלה, מאז שנפגשו. וכמו לכל זוג נאמן גם להן היו עליות ומורדות, אבל הן מעולם לא שכחו איך הרגישו באמת זו כלפי זו, כי בסופו של דבר, תמיד השלימו, גם אם לקחו ימים לכך.
בדרך כלל נואר הייתה שומרת הסוד עבור אנג'י, הפעם היה זה הפוך. והיא ידעה שדבר לא יצא ממנה אם זה תלוי בה.
פייר ניגש אליהם לפתע. הוא כחכך בגרונו והסב אליו את תשומת ליבם.
"משהו קרה?" אנג'י שאלה אותו.
"אני יוצא החוצה." הוא הודיע. "לעזור ללכוד את הזאב."
השלושה השתתקו. על מבטם הודגשה ההבעה חסרת האמונה ומלאת הפחד שלהם.
"פייר," אנג'י התקרבה אליו. "על מה אתה מדבר?"
"טוב," הוא החל לומר, בונה את כוונתו במילים. "כולם נותנים את חלקם במרדף הזה, ועכשיו כשהמלך נתן פרס על ראשו לכל מי שיצליח, חשבתי לנצל את ההזדמנות ולעזור לתפוס אותו."
"הו, עם כל הכבוד שיש לי אלייך," קארל פנה אליו. "אני לא חושב שאתה קורצת מהחומר שצריך בשביל העבודה הזאת."
"אני לא רוצה שיקרה לך משהו." אנג'י הוסיפה במבט דואג. היא לקחה את ידו אל ידה. היא הייתה קרה כתמיד, בשונה מליבו החם.
פייר נד בראשו. "אני אוכיח לכם שאני יכול."
"אם זה קשור לפרס הכספי-"
"לא." הוא הדגיש. "אני רק רוצה לעזור."
"אז במקרה הזה, אולי כדאי שלא תצא לבד." קארל הציע לו.
נואר התמתחה כשנבע בה רעיון חדש. השלושה שמו לב לכך.
"מה קרה?" קארל שאל אותה.
"אולי… אם יש בך יכולות חייתיים… תוכל לחוש איפה הוא?" היא פנתה אליו. קארל הרים את גבותיו בהפתעה והתפלא מהרעיון שלה. "אני- אני מניח שזה אפשרי, אבל…"
"אם משהו יקרה, אני כאן." היא הניחה את ידה על זרועו ברכות, מרגיעה אותו בחיוכה.
"בסדר." הוא השיב בשקט.

משלחת המלך התפרסה בקבוצות החלקים שונים של היער. בשלב מסוים הם ימצאו את הזאב. הוא יעשה טעות או שיחשפו אותו כשימצאו את מקום המסתור שלו. טרנסט קיווה שהקבוצה שלהם תהיה האחת שתעשה את זה, ולא היה לו ספק, בעיקר כי המלך והנסיך נמצאים איתם.
"הייתה לי הרגשה רעה." הוא נזכר בשיחתו המוקדמת עם הייזל, אחותה של אן, לאחר שסיפר לה על המקרה הנורא בו הייתה נוכחת. היא לא הופתעה, אך כן דאגה מאוד לאחותה הקטנה, שעכשיו נשארה היחידה. היא ידעה שיצאה בעצמה, והיא לא עצרה בעדה. "בבקשה, תעזרו לה. היא חזקה אבל אני חוששת שהוא יותר."
"אל תדאגי." הוא אמר לה.
"היא הלכה למצוא את הולנד." הייזל הוסיפה לומר. ממשמע שמו טרנסט נחרד. "אני חושבת שכדאי שתמצאו אותו בעצמכם לפני. היא צודקת, אתה יודע, צייד תמיד יישאר צייד גם אם נפל, והוא סיכוי מוצלח."
"אני מבין." הוא נאנח בנשימה עמוקה, ושתק לרגע לפני שבאמת הוציא את הדבר הבלתי ייאמן מפיו. "אז נלך לגייס את הולנד. שוב."
והם היו בדרכם לבקתה שלו, של אביו, זאת אומרת, כי הולנד לא ממש התפרסם בזכות היכולת שלו להשיג דברים בכוחות עצמו, בין היתר ובעיקר כי זה בקושי קרה. כשהגיעו למקום, ראו שלא בדיוק השתנה. אותה בקתת עץ רעועה עם יסודות חזקים, הסיבה היחידה בכדי להצליח להבין איך שרדה כל אותם שנים. עשבים שוטים כיסו את הקרקע היבשה שסבבה את הבית, משפחת עכברים מלוכלכת בדיוק הסתלקה מהמקום כי הפתיעו אותה בהגעתם, וריח חזק של רום פלפל את האוויר ונתן קמצוץ של הבנה מה מתנהל בתוך תוכו של המבנה ושל הגר בו.
רובין ניגש ראשון כי בכל הזמן הקצר בו בילו כקבוצה שלמה, הוא היה הכי קרוב אליו. הוא דפק על הדלת ברעש מכוון.
"הולנד!" הוא קרא לאחר השקט. "קדימה, תפתח! זה דחוף!"
"לכו מכאן!" קולו הנערי המתוסכל עבר את הדלת הנעולה בצעקה כבירה.
ארתור התקדם לצידו של רובין, וזה נתן לו מרחב גישה. "הולנד, זה ארתור, המלך שלך. אנחנו צריכים את עזרתך." הוא אמר בניסיון נוסף. בין רגע הארבעה שמעו רעשים זריזים מתוך הבקתה, גרירות רהיטים, פתיחת מגירות וסגירתן, שבירת כמה חפצים על הדרך וגם קללות חטופות מצידו.
בקול פתיחת שלושה מנעולים, הבחור הצעיר פתח בפניהם את הדלת. פניו העגלגלות היו ורדרדות מטבען ועורו חלק כשל ילדון קטן. הוא לבש בגדי בד עבים ומעיל עור חום וארוך, וחבש גם כן כובע שהסתיר את רוב שיערותיו הזהובות. ידיו שהתעטפו בחצי כפפות כהות התעקשו להישאר במקומן על הדלת והמשקוף ובכך עזרו לו ליצור מחסום בגופו בינם לבין פנים הבית.
"היי." הוא אמר בחיוך מאולץ.
"אפשר להיכנס-?" ארתור שאל.
"לא." הולנד מיהר לעצור אותו בלי היסוס. "אפשר לדבר בחוץ." הוא התקדם בעצמו אליהם וסגר אחריו את הדלת. הוא לא טרח להסתכל כלל על רובין או על טרנסט. "מה… מה אתם צריכים?"
"הזאב." טרנסט רק הזכיר את תיאורו. "אתה בטח שמעת על זה-"
"יצא לי איכשהו להבין."
"אנחנו צריכים שתעזור לנו. אבא שלך הצליח לצוד כאלה לא פעם-"
"הא, אני לא אבא שלי." הוא הזכיר להם בגיחוך חסר ביטחון. "והוא מת, אז…"
"הוא חטף את אן." רובין הדגיש בפניו. עיניו של הולנד נפערו לפתע. הוא פתח חזרה את הדלת ונכנס אל הבקתה שלו בצעד אחורי. את האפשרות לראות מה עשה טרק בפניהם. הם חיכו בשקט, עד שיצא חזרה, וכשיצא אחז בקשת גדולה ודקה ואשפת חצים מלאה נתלתה על גבו.
"למה לא התחלת בזה?" הוא שאל.

מאורתו של ווין הייתה נסתרת מעיני רבים. היא ניצבה בתוך מערה למרגלות גיא והוסתרה על ידי צמחים רבים עד שנראתה כחלק מהנוף. הוא לקח את אן לשם, וקשר אותה עם חבל ארוך וישן שהיה בתוכה, יחד עם עוד כלים נוספים שנאספו עם השנים. זה היה הבית שלו לפני החילוק, ולשמחתו, אף אחד לא פלש אליו.
"אני לא מפחדת, אתה יודע?" אן פנתה אליו. "לא תוכל לפגוע בי אם זה מה שאתה מתכנן."
"מזל שזה לא מה שאני מתכנן." הוא אמר, ישב בצידה השני של המערה, רחוק ממנה. הוא הניע את זנבו בעדינות על האדמה היבשה, הסיר את הדם הקרוש מידיו בטיפול מדוקדק.
"מה אתה רוצה?" אן הייתה חסרת סבלנות. "אתה לא הרגת אותי למרות שיכולת."
"תחשבי." אמר לה. "תחשבי, את יכולה."
"מה תהיה הסיבה שלא תהרוג אותי?" היא שאלה, קצת גם בשבילה.
"אולי… אני לא רוצה."
פניה האדימו. "אתה לא…"
"אל תהיי מטומטמת או שבאמת אהרוג אותך!" הוא נהם לעברה. "אה! ילדה טיפשה! הכל סובב סביבך תמיד, נכון?"
"לא אמרתי את זה-"
"אבל ככה את חושבת." הוא גיחך. "כמו כולם."
"זו הסיבה שאתה עושה את כל זה? כי אתה כועס על כולם?"
"זה יותר יפה מזה." הוא אמר. "כשאסיים, יהיה לכם הרבה על מה לחשוב. על ההתנהגות שלכם, על מה נכון ומה לא, על הדברים המטומטמים שאתה רבים עליהם תמיד בלי לשים לה למה שבאמת חשוב. את תראי, שברגע שהיום ייגמר, תדעי שלא אני הרע בסיפור."