מצוד הנבלים: פרק 38- שלום, חבר שלי

היערות תמיד היו דוממים מרחשים, לוחשים, בעלי מראה אפלולי כלשהו, ומרתיעים מטיילים. הפעם נראו כך יותר מתמיד. כנראה בגלל התחושה שאפפה את האזור, את האווירה הנוכחית שמשתרעת בממלכה. אן צעדה במהירות בשבילים הדהויים וניסתה לזהותם לאחר זמן רב בו לא בילתה בהם. היא פסעה בצעדים זריזים וקלים קדימה, מביטה על המסלול ובודקת לאן היא אמורה לפנות.
ואז היא נעצרה, כאשר סוליית המגף האדמדם על כף רגלה נראתה קטנה יותר מתמיד בתוך טביעת כפת הפרא שהסתדרה בתוך האדמה.
רעד מחשיד עבר בגופה. היא נסוגה לאחור הרחק מאותה טביעה.
"את, יותר מכולם, אמורה לדעת שאסור להסתובב ביערות לבד." הוא פנה אליה מצידה, אותו זאב נורא ואומלל. הפנים האחרונות שאחותה הצעירה ראתה בעוד רוחה יצאה מאור עיניה. כעס בלתי נשלט החל לבעור בה, אך היא הייתה חייבת לקחת אותו תחת חסותה בכדי לא להיכנס לצרה נוספת.
היא שלפה חץ יחיד מאשפתה וכיוונה אותו במתיחה על הקשת לעברו. הוא לא נד.
"תתרחק." הזהירה אותו. "תתרחק או שאירה."
"את לא תעזי." הוא פסע בצעד חד לכיוונה. זו ירתה עליו את נשקה החד מבלי להירתע, והוא ננעץ ברגלו בדיוק רב. עמידתו כשלה והוא ניצב חצי רפוי מטה. ידיו יצרו כיפה על הגוף הזה שתקף אותו, הוא רק לחשש ביללה. הוא תפס בחץ ושלף אותו בתנועה חדה, ואז חזר לעמוד על רגליו, כאילו דבר לא קרה.
הוא הרים את מבטו אליה, עיניו ניצתו בלהבה צהובה. "עכשיו עצבנת אותי."

צעקה חדה שוב חתכה את האוויר והניעה ציפורים תושבות מלהישאר במקומן הבטוח על העצים. שמעו זאת כל אלו שהיו באותה שעה ביער.
"מה זה היה?" רובין שאל. בקבוצתו היו גם טרנסט, נואר וקארל. טרנסט, שותפו, נד עם ראשו לשלילה.
עיניו נפערו לפתע בהבנה. "זו הייתה אן." אמר, ובלי הודעה מוקדמת רץ לכיווץ ממנו הגיעה אותה צעקה. רובין השליך מבט אל עבר נואר וקארל, זו סימנה לו ללכת אחריו. כך עשה.

ווין פרק את אן מנשקה תוך שניות אחדות. רגלו עדיין כאבה, אך הוא התעלם מהעובדה הזאת כי הפריעה לו בדרך. הנה היא, עוד בת אדומה, מוכנה להיות חלק מהתוכנית שלו, אחת מיני רבות, לאמלל את אימה. הוא סובב את זרועו על צווארה, עמד מאחוריה ולחץ על קנה הנשימה שלה בכוח. היא עדיין נאבקה.
זה לא היה הסגנון שלו, לעבוד נקי כל כך, אבל הוא עדיין לא רצה להשתמש במלוא יכולותיו עליה. בשבילה היו לו תוכניות שונות וארוכות יותר.
"את עשית טעות רצינית." הוא אמר לה בשקט. "רעיון גרוע מצידך."
"אתה מנסה להפחיד אותי, אבל זה לא יצליח לך." היא אמרה בנחישות, קולה נחנק כשאיתו התווכחה. ידיה נתפסו על זרועו וניסו להזיז אותה ללא הועיל.
אז אדם נוסף הגיע לזירה והתערב בה. "היי!" הוא קרא והסב את תשומת ליבם. ווין שיחרר את אחיזתו מאן וזו התפרקה בנפילה על הרצפה. הוא התקרב אל הבחור הצעיר בצעדים מהירים, תפס אותו בגרונו והטיח אותו אל גזע אחד העצים העבים.
"אתה רוצה להגיד משהו?" שאל אותו. הנער השתעל בחניקה. הוא הביט בו בעיניו החומות הכהות. עורו השחור הכהה בהק בשמש ובגדי המלכות שלו נתנו ל-ווין רצון עז להקיא.
"אתה פצוע." הוא אמר. ווין כיווץ את עיניו בבלבול. "זו הסיבה שאתה עושה את זה."
"אל תשחק איתי את משחקי המחשבה האלה. לא נולדתי אתמול." השיב לו בגסות. "אני יודע שאני פצוע, זו באמת הסיבה שאני עושה את זה, ואין לי עם זה שום בעיה."
"אין לך?" הנער שאל. כתפו זזה בעדינות לאחור.
"משחקים." ווין תפס בפרק כף ידו, זו שהחזיקה את הסכין שהסתיר מפניו, ועיקם אותה כך שתינעץ בגרונו. זו הייתה מלאכה חלקה. הוא החל לדמם מיד, זרם אדום נשטף מטה, חנק אותו מתוכו והכתים את בגדיו כהוגן. אפילו לא הייתה לו אפשרות לתפוס בעצמו ולעצור את הכאב.
כש-ווין התרחק ועזב אותו הוא נפל על הרצפה ללא רוח חיים.
"אדוארד!" נשמעה הקריאה שחיפשה אותו. היא העלתה חיוך בין שפתיו של הזאב בזמן שתפס בשיערה החום של אן ומשך אותה מעלה. היא צעקה מהכאב והוא בא והכה אותה באחורי עורפה. גופה נפל ארצה כשהתעלפה.
הוא לקח אותה בידיו, סחב אותה על גבו ועזב את שאריות הקרב שלו מאחור. אותם ראו אלה שהגיעו לזירה, שחזו בתוצר שהשאיר שם, בטבעיות כזאת, כמו שצריך.

"זה הכל באשמתך!" כריס הטיח את גופו של רפאל אל הקיר עד שזה הצליח לחוש את המגע הקשיח שלו בגב עצמותיו. "למה קראת לו לבוא איתך? למה הכנסת אותו לזה?" הוא השתדל כל כך שלא להגזים בשימוש בכוחו כלפיו, למען הפצרותיה של אנג'י. אם זה היה תלוי בו השדון גם היה נענש בגסות, אבל דבר כזה נאסר עליו ויצא מרשימת האפשרויות שלו.
"כריס, תירגע," אנג'י ביקשה ממנו בעדינות לעדן את כעסו, אפילו שידעה שזה די מסובך.
"בגללו הזאב הרג את אד!" הוא הזכיר לה בקול חזק. "אני לא אירגע."
"תעשי משהו!" אנג'י פנתה אל איב שפשוט ישבה בצד ולא בדיוק התעניינה במתרחש. "אה," היא משכה בכתפיה בחוסר עניין. "אני סומכת על הנסיך שלי." היא גיחכה.
"ברצינות? את מאוד נאמנה, איב!" רפאל נאנח בתנוחתו המציקה.
"הו, תודה!" היא חייכה אליו.
"קדימה, הוד מעלתך," רוז ניגשה אליו, ידיה שלובות בבקשה מתחננת. "תשחרר אותו, זו לא אשמתו."
כריס העניק לה מבט תוהה. הוא הסתכל עליה, ראה את הדמיון לת'אליה כשעוד הייתה חברתו הטובה. משום מה, זה ריכך אותו יותר מאשר בקשותיה החוזרות של אנג'י. הוא שחרר את רפאל וזה נפל ארצה בהתקף שיעול בלתי רצוני.
כריס פנה לאחור, לכיוונה של איב. מבטו הושפל ארצה. הוא נשען על דפנות השולחן הארוך שבחדר, לצידו ישבה. "אני לא מאמין שהוא איננו." הוא אמר בשקט.
"תראה, זה היה רעיון שלו." רפאל הסביר בזמן שחזר לקום ולעמוד על רגליו. הוא ספג מכריס מבט זעוף. "זה נכון." הוא הוסיף לומר. "הוא אמר שהוא רוצה לנסות משהו."
"תן לי לנחש, זה לא פעל." איב גלגלה עיניים.
"איב." כריס ביקש ממנה.
היא הסתכלה עליו, מבטה הפך למודאג יותר לפתע. היא כיווצה את גבותיה מטה. "מצטערת." היא אמרה, ואף על פי שהיה נדיר מצידה לומר זאת, אף אחד לא העיר על כך גם כשהופתע.
דלת החדר נפתחה בסערה. המלך ארתור נכנס פנימה. "בוא." הוא פנה לכריס, בנו.
"לאן?" כריס שאל בסקרנות.
"החוצה. לצוד את הזאב."
"שנינו?"
"שנינו, משמר המלוכה, כל מי שמעוניין לקבל את הפרס שעל ראשו." הוא הסביר לו, והתקדם לקראתו. "עד הלילה הוא לא יסתובב חופשי. הבטחה שלי."
כריס שתק. הוא בחן את אביו היטב, בדק את הבעתו הקשוחה המרצינה. "טוב."
הוא העלה חיוך קטן. "קדימה, בוא נזוז." הוא בא והלך אחרי אביו.
איב קמה מיד והתקדמה מספר צעדים. "היי, מה איתי?"
"תישארי פה!" ארתור השתיק אותה. "עשית מספיק נזק." אמר וסגר אחריהם את הדלת.
איב נעמדה זועפת במקומה. היא שילבה את ידיה ונאנחה.
פייר צפה על המאורעות ממקומו בקצה. הוא תהה בנוגע למה שהמלך אמר. "פרס על ראשו", מה? רעיון עלה במוחו. זו ההזדמנות שלו, הוא חשב בחיוך קל.