מצוד הנבלים: פרק 37- אצא לי אל היער

שפת החוף השקטה בגלי החוף הכמעט ולא מורגשים היא סימן לרעות. הדממה המלוחה בקו המים הישר שהתבהר באור שמש השחר המאוחרת, ציוצי הציפורים שהיוו את הרעש היחיד במקום, הרוח האגבית הקלה שבקושי הזיזה גרגר חול ממקומו, כל אלה היו סימנים מקדימים, ורק אלה שהכירו את הים ידעו זאת. כל כוחות הטבע נרגעו כי היו צריכים לשמש לדבר מה חזק יותר לעלות אל פני השטח.
זה התחיל בעלי אצות רטובים וארוכים שלפתע נשכבו בין הים לרקיע וצפו להם שם כאילו היה זה דבר רגיל. הם התקדמו וניגשו לחוף, וכאילו נאחזו בו כדי לחזק את עלייתה של הנערה בשבילה עבדו אל מרגלות אדמת היבשה הצחיחה. היא עלתה מעלה מתוך הים וזימי צווארה נסגרו ונתנו מקום לריאות שלה לפעול. שיערה השחור התייבש בקרזול עדין כמעט מיד, עורה השחום החלק התייבש משכבת מי הים ששטפה אותו, עיניה הירוקות הכהות בחנו את הסביבה. שפתיה המודגשות התעקלו בחיוך כשחזתה ברגליה דורכות על האדמה לראשונה.
האצות החזקות שמשכו אותה קדימה חזרו לעמדתם בחגורת שמלת הטחב שלה והיא כבר הלכה בעצמה על כפות רגליה היחפות.
"טוב," היא אמרה בקולה הגס. "זה המקום מעבר לחומה?" היא הסיטה את מבטיה בעדינות מצד לצד, ועיקמה את פיה. "לא מרשים כל כך."

רפאל הרים את מבטו מעלה וניסה להבין מה בהרגשה שלו פתאום השתנה. רוז, בעזרת קסמיה, החזירה אותם במהרה לארמון, והם יצאו מהחדר בו שהו קודם לכן כדי לחפש את האדם המתאים עליו אפשר לסמוך, לפי רפאל, כדי לספר לו את מה שווין אמר להם.
רוז נצמדה מספיק אליו. ת'אליה, שספק הלכה ספק התעופפה לצידם, הבחינה שהוא מתחיל לחשוב על משהו אחר.
"מה קרה?" היא שאלה אותו.
"הא?" הוא הסתכל עליה בתהייה.
"אתה חושב על משהו?" שאלה.
"סתם. פתאום הרגשתי משהו." הוא השיב לה, ואז חייך בקלות. "זה כלום."
כשהגיעו לאחד החדרים, רוז פתחה את הדלת מבלי אפילו לשאול. ת'אליה הגדילה את עיניה בלחץ מהפזיזות שלה, וקיוותה מאוד שלא יקרה דבר שלילי מכך. הם נכנסו פנימה, באותו רגע עברה על פניהם במהירות, ונכנסה גם היא, נערה צעירה שחלקם זיהו.
"היי, סלוון." רפאל פנה אליה. היא הסתובבה אליו בהפתעה, שמלתה הארוכה הסתחררה באוויר בעקבות התנופה. "מה את עושה כאן?"
"הא?" פניה האדימו, מקרוב היה אפשר לראות. "הו, לא- לא הרבה." היא השיבה, וקול הבחור שהיה בחדר די ביטל את תשובתה, לפחות בעיניי המתבוננים.
"היי, סלוון." אדוארד ניגש אל הכניסה, הוא הופתע לראות את מספר האורחים הרב שפתאום הגיע אליו. מבטו האדים כמו שלה כשראה אותם. "הו, מה- מה אתם עושים כאן?" הוא שאל.
"באנו לספר לך משהו." רפאל הסביר. "אבל… כנראה שאתה עסוק…"
"הו, לא. לא." הוא מיהר לומר, העביר מבט חטוף אל עבר סלוון ונאנח במבט מושפל שהשתדל להרים מחדש כמה שיותר מהר. "מה- מה רציתם?"
"זה בקשר לזאב הזה." רפאל המשיך להיות האחד שתיווך בשיחה. רוז ות'אליה היו שם כשתי עדות מפתח.
"מה איתו?" אדוארד שאל.
"פגשנו אותו." רוז השיבה במקומו, חיוך רגוע למדי ניצב על פניה.
"אתם- אתם פגשתם אותו?" הוא פער את עיניו בבהלה. "מה- איך- מתי בדיוק? אתם יצאתם החוצה?"
"כן, כן, הפרנו כמה חוקים, בלה בלה." רפאל נאנח. "מה שחשוב זה שאנחנו בסדר. נכון?"
"אפשר להתווכח על זה." אדוארד מלמל.
"מה אמרת?" רפאל כיווץ את עיניו בעוינות.
"שום דבר!" הוא הרים את ידיו בחפות. "אז… למה הוא לא נפטר מכם?"
"הוא אמר משהו לגבי זה שהוא עושה הכל בשביל הכיף." רוז הסבירה לו. "והוא לא רצה להרוג את כולנו בבת אחת."
"הוא אמר לנו להודיע למלך שהוא מחכה למרדף של שני הזאבים." ת'אליה הוסיפה.
"מה זה אומר?" אדוארד תהה.
"חשבנו שאולי אתה תדע. כי אחרי הכל, אבא שלך זה מרלין." רפאל אמר לו. "אתה יודע."
"אני לא." אדוארד השיב וכמובן אכזב אותם. "אבל, אולי אוכל לנסות להבין."
"וכדאי עכשיו." רוז העירה.
"את צודקת." הוא התקדם אליהם. הוא עבר על פניה של סלוון, ואז נעצר, והסתובב אליה.
היא חייכה אליו. "זה בסדר." היא אמרה. "לך. זה יותר חשוב."
"באמת?" הוא שאל, התפלא ממנה. היא הנהנה בחיוך. "אוקיי, אז… נדבר אחר כך."
"כן." היא גיחכה בזמן שארבעתם יצאו מדלת חדרו. כשהלך, סלוון ניצלה את ההזדמנות לחקור את המקום בקפידה.

"נואר," רובין פנה אליה בשנית. היא הרימה אליו את ראשה. "למה את מסתובבת כאן? אסור לך להיות כאן."
"אה, כן, אני יודעת," היא השיבה. "אני פשוט, פשוט מחפשת את קארל. הוא נעלם ואני חושבת שהוא יצא החוצה."
"קארל?" טרנסט שאל.
"בן הזוג שלי." היא הסבירה בחצי חיוך.
"אנחנו לא ראינו אותו." רובין הודיע לה. "אולי כדאי שתחזרי פנימה ואנחנו נחפש אותו בשבילך." הוא הציע.
טרנסט הנהן בהסכמה כי תמך ברעיון.
נואר נדה בראשה ברכות. היא לא חשבה כמוהם. "מתפקידי לדאוג לו כפי שמתפקידו לדאוג לי. לכן, אם קרה והוא עשה משהו מטופש, או שחס וחלילה הוא נפגע, אני צריכה להיות הראשונה לדעת." היא המשיכה להתקדם במסלולה. רובין וטרנסט, כמובן, למרות שהיו אמורים לחזור לארמון כחלק ממשמר המלך, הלכו אחריה. מחובתם היה לסייע ולהגן, והם לא יכלו לתת לנואר להמשיך כך סתם לבד, לא ללא ההגנה לה הזדקקה ושכרגע אין לה. "חיות היער ישמרו עליי." היא הסבירה להם אך זה לא בדיוק שינה. הם הלכו איתה בכל זאת, במעבי היער הירוק שאם לרגע התעלמת מהזאב המאיים שמתחבא בו, הוא היה נראה רגוע וטוב כל כך, שליו ומזמין. עדין כזה. יפה.
נואר המשיכה להתקדם בקצב ובדרך שלה, מפעם לפעם קוראת בקולה את שמו בתקווה שישמע ויענה לה. זה לא היה בסדר שהם לא שמעו כלום.
"קארל!" היא קראה פעם נוספת, השתדלה שלא להתחיל ולחשוב מחשבות רעות.
"אולי הוא לא פה?" רובין שיער. "אולי הוא בכלל בפנים."
"זה לא יכול להיות. אילו היה בפנים הייתי יודעת, הוא היה אומר משהו." היא הסבירה להם בעיקשות, לא מסכימה לדברים שלהם. "הוא לא אמר כלום." כשחזרה להסתובב הבחינה בדבר מה לבן בחלקו נע בין סבכי השיחים הגבוהים מרחוק. בזריזות היא הרימה את רגליה ורצה לקראתו בלי לומר הודעה מוקדמת.
רובין וטרנסט קראו אליה בקריאה מופתעת ומעט מבוהלת, תפסו בנשקיהם אך טרם הוציאו אותם, ורצו אחריה. במרדפה אחר הצללית הנמוכה הייתה בה הרגשה לא ברורה. זה לא היה נראה כמו קארל, לא בדיוק, לא כבן אדם לפחות, אבל משהו חזק בה אמר שאותה צללית קשורה לחיפוש שלה אחריו ושזו תוכל לספק לה תשובה. גם ציפורי היער שצייצו במקהלת הרמוניה גבוהה הודיעו לה שבמחשבותיה היא צודקת. ליבה דפק והאיץ בהרגשה רעה.
כשנעצרה מול הנרדף שפסק מלזוז עוד, היא הופתעה לגלות אחרי מה רצו. מי, בעצם. כלב לבן, גדול, מנוקד בשחור, פסע לצד אחד העצים והתיישב שם בנוחות. הוא היה נראה עייף, עיניו החומות הגדולות חצי נעצמו ונראו כבדות מאוד. רגליו ופרוותו נראו נקיות מדי ביחס לחיית בר.
נואר זיהתה אותו ישר, את הפנים והמבט של האחד שקארל אהב מאוד.
"לאקי?" היא פתחה בשמו, אבל הוא לא ענה או אפילו הגיב למשמע שמו. הוא הניח את ראשו על הארץ ועצם את עיניו. נראה שנרדם למרות שמשהו דווקא זז והשתנה בו.
אף אחד מהנוכחים לא האמין למראה עיניו. מהכלב העדין והרגוע הוא הפך לבחור צעיר לבוש לבן ושחור. הוא התרומם מעט ופקח את עיניו כאחרי שינה איכותית. הוא שפשף את פניו בחוזקה וניסה להבין מה קורה סביבו.
"זה…" טרנסט פחד לשאול.
"כן." רובין אישר בהנהון ראש.
נואר התקרבה אליו בצעדים עדינים. הוא התרומם, עיניו חצי סגורות. כששם לב שהתיישבה לצידו ומבט גדול עיניים על פניה, הוא תהה, והסתכל עליה.
"מה?" הוא שאל אותה. "מה קרה?"
"אתה לא יודע?" היא שאלה. מבטה התעקם בחוסר נעימות.
"הו לא, מה לעזאזל קרה?" הוא הבין מתשובתה שלא מדובר בדבר חיובי במיוחד.
"אולי כדאי שתמשיך לשבת." טרנסט הציע לו. קארל הסתכל עליו וכיווץ את עיניו.
"מי אתה בדיוק?" הוא שאל.