מצוד הנבלים: פרק 35- להיות עם בני האדם

כשרפאל ביקש ממנה לעשות לו טובה, רוז לא יכלה להתנגד ולומר "לא". היא אפילו לא חשבה מה תהיה הבקשה שלו ממנה, היא בכלל לא העלתה על דעתה שזה יהיה משהו שלא ימצא חן בעיניה, כי כל מה שיוצא מפיו מוצא חן בעיניה.
היא לא מתכחשת לכך, היא לא מסתירה את זה, והוא גם יודע. אז מה אם עד אותו בוקר לא נפגשו מעולם? הוא לא ידע שהיא קיימת ועליו היא רק שמעה… ואם אמה תדע בהחלט יהיה אסון… לא בדיוק עניין אותה הדברים האלה.
היא רוצה לרצות אותו, שיהיה שמח. זה כל מה שבאמת היה חשוב לה.
"איפה נמצאת נסיכת בת הים?" הוא שאל אותה תוך כדי התחלת מסעם בחוץ. למרות העוצר שהמלך הטיל, שלושתם- ת'אליה, רפאל והיא, יצאו מגבולות הארמון. זה היה רעיון שלו. מצא חן בעיניה האומץ שלו, הביטחון, החוצפה, העובדה שבכלל לא אכפת לו מהחוקים שקובעים לו. הוא יעשה מה שירצה לעשות. ההיפך המוחלט מפיה כמוה. פיות הן קשובות, פועלות לפי החוק, נאמנות, משתמשות בקסם שלהן למטרה אחת בלבד- לזו הנכונה. בדיוק ההיפך ממנו.
אולי האגדה נכונה, אולי הפכים באמת נמשכים זה לזה.
"נסיכת בת הים?" רוז שאלה בגבה מורמת.
"כן. אני חושב שקוראים לה אנה. אני צריך להחזיר לה את הקול שלה." הוא הסביר.
"הקול שלה?" רוז תהתה.
"לקחתי לה אותו מתישהו בתמורה לעסקה. אני לא צריך אותו יותר, הוא חסר תועלת."
"אז אתה מחזיר לה אותו בחינם? בלי לבקש דבר?" רוז שאלה, חיוך קל עלה על פניה. "זה נחמד מאוד מצידך."
רפאל הוציא מעצמו אנחה אדישה ומשך בכתפיו בתגובה. "אין לי סיבה להחזיק בו."
"לא חשבת לעשות עסקה חדשה?" רוז שאלה.
"לקחת ממנה משהו אחר בתמורה לקול שלה?"
רוז הנהנה. לזה התכוונה.
"לא. אין לה משהו שאני צריך." הוא ענה. "אני צריך להתחיל את העבודה שלי מחדש. לכן אני לא אמור להחזיק בכלום, מבינה?"
רוז הנהנה, ואז השתמשה בשרביטה הכחול ליצור חלון תצוגה של קסם שהראה היכן הנסיכה, אנה שמה, הייתה. היא ישבה על שפת הים הדרומי והשקיפה על האופק הכחול של אותו בוקר. אותו ים היה קרוב מאוד למגדל הפעמון, ארמון מלוכתה של המכונה רפונזל. שיערה האדמוני היה ארוך מספיק בשביל שקצותיו ישכבו על החול הצהוב שיודגשו בכהות, והיא נשענה על ברכי רגליה המקופלות בין זרועותיה. היא לא נראתה כנסיכת בת ים, לא היה לה זנב דג כמצופה.
"הו, יופי. היא לבד." רפאל אמר ונעלם עוד לפני שרוז הספיקה לשאול אותו למה זה חשוב.
"לאן הוא הלך?" ת'אליה התקרבה אל בת דודתה מעמדתה מאחור.
"המ," רוז נדמה. היא כיווצה את עיניה וחשבה עד שפצתה שוב את פיה. "בואי נבדוק." היא אמרה.

בריאן בא פעם נוספת אל מקום המסתור הקבוע שלו. בין העצים הוא תצפת אחר אנה, שהפכה לחברתו הטובה ביותר מאז שנפגשו לראשונה, בזמן ששוב ניגשה לחוף לבהות באופק הים, להריח את ריח המים ולהיזכר באותם ימי עבר בהם גרה שם, בקרקעית האוקיינוס. עכשיו, כשהיא חיה על היבשה בלבד אין באפשרותה לחזור. לבריאן תמיד יוצא לחשוב שזו אשמתו. היא הרי ביקשה רגליים כדי שתוכל למצוא אותו מחדש, ועכשיו אינה מסוגלת לשוב לביתה, אפילו לא לדבר או לשיר, כי היא נתנה את קולה לכך. היא ידעה שהוא מרגיש ככה ותמיד אמרה לו שזו לא אשמתו, ושהיא לא עד כדי כך עצובה כמו שהוא חושב, אז שלא יעז להיזכר בזה שוב. הוא השתדל, השתדל מאוד להאמין לה, אבל משהו בו אמר שזה לא ממש נכון, שאיכשהו בתוך תוכה היא טיפה מאשימה אותו, וגם קצת את עצמה כי בחרה בדרך הזאת לעשות את מה שעשתה.
בדרך כלל ברגעים האלה הוא מסתכל עליה, ובוחן אותה. מנסה לגלות מה אומרות הבעות פניה. מנסה להגיע לרעיון שיוכל לעודד אותה. לא הרבה פעמים הוא הצליח לעלות על אחד כזה.
מישהו הגיע לשם, מישהו מוכר לו שלא היה בטוח מאיפה. הוא היה בחור צעיר, בן גילו, בעל רעמה גלית שטנית בהירה וזוג אוזניים מחודדות. הוא דיבר איתה כשעדיין ישבה, חיוך מתמד התנוסס על פניו. אנה לא נראתה מפוחדת או מודאגת כלל, היא דיברה איתו בעזרת סימנים ובעזרת האבן הקסומה שהפיה הכחולה הביאה לה אז.
בריאן רצה להתערב ולסלק אותו משם. התחושה שלו לגביו לא הייתה טובה. הוא באמת בא והתקרב לעשות זאת, אבל נעצר כשהבחין שאותו שדון גבוה נתן לה דבר מה שהוציא מכיסו. בריאן לא הצליח לראות מה זה, אבל זה שימח את אנה, והעלה חיוך שבקושי יצא לו להכיר על פניה.
הוא קיווה בכל ליבו שזה לא איזה טריק שנועד להכשיל אותה. אם זה כך השדון הזה הרגע חתם על הצוואה שלו. הוא ידע, לא כל השדונים טובים, ורובם עלולים לפעול למען טובות הנאה בלבד. הייתה לו סיבה טובה לחשוד בכך שמשהו לא בסדר.
כשהאורח הלך משם, נעלם, אנה התרוממה על רגליה ונצרה את המתנה שלו קרוב אליה, אל ליבה. אז בריאן מצא את ההזדמנות לגשת אליה ולבדוק מה שלומה.
"אנה?" הוא פנה אליה בקול עדין, די שקט, והיא הרימה מעט את ראשה אך לא הסתובבה. "את בסדר?"
"כן. היא ענתה.
ולבריאן לקח זמן להבין למה הדבר הפתיע אותו כשדיברה. אולי כי לא שמע את קולה כל כך הרבה ימים שכבר שכח שזה אפשרי שיתפרץ שוב לפתע.
"אנה, את…" הוא היסס להשלים את דבריו.
"כן." היא הצליחה להשיב בשנית. אפילו גיחוך הרמוני התגלגל עם קולה. היא הסתובבה אליו, חיוך מאושר על פניה, והיא התנפלה עליו כמעט בחיבוק עז וגדול. זו הייתה בין הפעמים המעטות שעשתה את זה, היא לא נהגה להיפתח בפניו הרבה. "הוא החזיר את הקול שלי." היא הסבירה לו.
"זה היה האחד שלקח אותו?" בריאן שאל, שיערו הבלונדיני הבהיר שהתארך עם הזמן החל להתבדר ברוח הים שהתחזקה והפריע לו להסתכל עליה מהגובה שלו מעליה.
אנה הנהנה, ורק אז התרחקה ממנו.
בריאן לא השיב יותר, הוא היה מעט מבולבל. אנה שמה לב לכך שהוא לא מגיב בשמחה כמוה, והיא עיקמה את פיה וכיווצה את עיניה בדאגה.
"מה?" היא שאלה.
"אה, זה- זה כלום." הוא אמר, ולא שיקר, כי באמת לא היה בטוח למה פתאום שתק. "בואי נחזור לארמון. ככל שנתעכב יותר כך הסיכוי שההורים שלי יגלו שנעלמנו בזמן העוצר יגדל."
אנה הנהנה בהסכמה, ושניהם עזבו את החוף.
מרחוק רפאל הסתכל ובחן אותם, החיוך הרגיל שלו שוב מילא את פניו. מאחוריו, רוז ות'אליה התקדמו אליו. הוא שמע והבחין בהן, אך לא בדיוק הסב את תשומת ליבו אליהן.
"עשית את זה?" רוז שאלה.
"כן." רפאל הנהן, והסתכל עליה. מבטו הקרוב גרם לפניה להאדים. הוא כיווץ את גבותיו כשהבחין בסומק המתגבש על לחייה. "אולי כדאי שתשטפי את הפנים שלך." הוא הכחיש שהבין במה מדובר.
"כן." רוז מלמלה בשקט והניחה בהסתרה את ידה על פניה.
"מה עכשיו?" ת'אליה שאלה אותו.
רפאל חשב בקול. "טוב, הדבר האחרון שנותר לי זה הטבעת הזאת." הוא הוציא מכיסו את טבעת הזהב שנואר הביאה לו בלילה הקודם בתמורה שיביא אליה את קארל. "אבל את זה אני רוצה, אז אני מניח שסיימנו." הוא החזיר את האוצר הקטן שלו לכיסו.
"סיימנו? אז נחזור?" רוז שאלה במעט אכזבה.
"לא. לא. עדיין לא נחזור." רפאל היה מאוכזב מהמחשבה גם כן. "אבל באמת ציפיתי למשהו גדול יותר שיקרה בחוץ. הזאב הזה לא מספק את הסחורה."
"אני לא?" אדם רביעי הצטרך לשיחתם ממקום קרוב. מאחורי העץ הקרוב אליהם ביותר צץ לפתע מושא דבריו של רפאל, ווין, הזאב, האחד והיחיד, כשחיוך משונן מגחך אל השלישייה. ת'אליה ורוז מיד מצאו מקום מחבוא מאחורי רפאל, שבעצמו נבהל לרגע מהכניסה המפתיעה של הניצוד של משלחת המלוכה. "אתה יודע מה קרה לילד שצעק "'זאב, זאב'?"