מצוד הנבלים: פרק 34- סיפורי פיות

במשך כל הזמן בו הלכו בארמון לכיוון חדר המלך איב לא הוציאה מילה. זה לא היה ממש היא, לשתוק ככה. אפילו הערות עוקצניות לא הוציאה מפיה, לא שאלות חותכות על נושאים אישיים, לא קצוות חוט בנוגע למחשבותיה, שום דבר.
כריס החל לדאוג. למה היא שקטה כל כך?
"את בסדר?" הוא שאל אותה.
"כן, למה שלא אהיה?" היא החזירה לו בשאלה.
"סתם, את שקטה מאוד."
"אני לא בדיוק דברנית גדולה." היא הזכירה לו.
"שקטה יותר מבדרך כלל." השיב. היא רק משכה בכתפיה בחוסר עניין. "אם זה קשור למה שאמא שלך אמרה-"
"אל תערב את אמא שלי!" היא הפצירה בו בצעקה מאופקת. אז נאנחה. "הו, תשתוק כבר."
הוא עשה כבקשתה, ויותר לא דיברו בניהם עד שהגיעו לחדר. כשנכנסו, ראו את המלך ארתור שחיכה להם, עומד מול תחתית המדרגות שהובילו לכס המלכות המוזהב ומתצפת על הכניסה עד שתיפתח. לידו עמדה הפיה הכחולה, בצד השני עמד מרלין. איב קלטה מיד את המבטים של כל אחד מהם, ולגבי כל אחד הייתה לה דעה שונה, אבל את כולם היא לא בדיוק העריצה.
"תשבי, בבקשה," ארתור הציג לפני את הכסא היחיד שהיה שם, מולם. היא חשבה לרגע איך ייראה מקומה כשתשב עליו, נמוכה יותר מהם, תלויה באוויר.
"אני מעדיפה לעמוד." אני אמרה ורק נשענה עם ידיה על משענת העץ שלו. בינתיים כריס ניגש לעמוד קרוב אליה, אבל לא יותר מדי.
"בסדר." ארתור לא החמיר עם זה יותר מדי. "אז בלי הקדמות מיותרות, תספרי לנו על הזאב הזה."
"הזאב הזה," איב השתדלה ככל שביכולתה לחשוב להראות כאילו היא חושבת על כך ברצינות, בצורה אינטנסיבית ושקדנית, למרות שכל הפרטים כבר נמצאו אצלה בראש עוד מלפני כן, והיא לא שכחה אותם. אחת הסיבות הייתה כי לא בדיוק היו הרבה כאלה. "הוא אוכל אנשים." היא ניגשה לחלק החשוב ביותר, כנראה. "הוא אמר לי שהוא יכול לקרוא את הפנים שלי, את ההבעות שלי, אז, אני מניחה שזה מה שהוא עושה בדרך כלל, זה דבר שהוא גם מומחה בו."
"את יודעת איך לעצור אותו?" הפיה הכחולה שאלה את השאלה החשובה מכל.
"מה אני, נביאה?" איב גיחכה בצקצוק. "יש לכם את החיילים שלכם, תעשו מה שתמיד עושים עם זאב ותצאו לצוד אותו."
"זה העניין העיקרי כאן." ארתור אמר לה. "הוא לא נמצא בשום מקום, וסרקנו את כל היערות."
"אני בטוחה שפספסתם משהו." איב אמרה לו. "אין לו לאן ללכת, הוא בטח מתחבא באיזשהו מקום שלא מצאתם, מאורה, מערה, אני לא יודעת," היא נאנחה. "אז, סיימנו כאן?" היא התיישרה עם גבה ושאלה כאילו הייתה שאלת "מה נשמע" פשוטה כדרך אגב.
"אם אין לך עוד משהו לומר שיעזור," מרלין הסביר. "אז את משוחררת."
"יופי." איב חייכה, הסתובבה ופסעה מהם חזרה לכיוון הדלת. הפיה הכחולה באה ללוות אותה.
"רגע," היא שמעה את כריס כמעט דורש מהם לעצור. היא נעצרה והסתובבה אליו, עיניו נפערו מהלחץ ותביעת המחשבה המהירה על עצמו ופניו מעט האדימו. "אולי, אולי היא עדיין תוכל לעזור. לא חייבים לשלוח אותה שוב לצינוק."
"כריס." ארתור נאנח בחוסר נוחות וקוצר רוח לגבי הגישה שלו.
"לא, באמת," הוא אמר לו. היא היחידה שיודעת איך הוא נראה, איך הגישה שלו. אם היא תהיה איתנו, זאת אומרת, באמת איתנו, אולי היא תוכל לעזור."
"גם יש לי כוחות קסם." איב הוסיפה לומר.
"אנחנו לא צריכים את הקסם האפל שלך." הפיה הכחולה השיבה לה בשקט.
"מצבים נואשים דורשים אמצעים נואשים, ואנחנו ממש נואשים, אבא!" כריס ביקש ממנו. "כל עוד הזאב הזה מסתובב שם בחוץ, התושבים ייראו את זה כאחריות שלך."
הפיה הכחולה בחנה את השיחה. היא הבחינה במבטו המהורהר של המלך. "אתה לא באמת שוקל את זה, נכון?" היא התקשתה להאמין שהיה כך.
"אין לנו הרבה ברירות." הוא נאנח. "בסדר, שתישאר עוד קצת. אבל היא לא מסתובבת לבד."
"כמו שסיכמנו קודם." כריס הנהן בחיוך קטן שהשתדל להסתיר.
"ואני אשגיח עלייך תמיד." הפיה הכחולה פנתה אליה. "גם אם תחשבי שלא."
איב הוציאה לה לשון, וזו הסתכלה עליה במבט עצבני ולא מרוצה.
כריס התקדם לקראתה בחיוך שלא ראו וסימן לה עם ראשו שתמשיך ללכת, הוא יבוא איתה. היא הסתכלה עליו לרגע, בחנה את מבטו, ואז הסתובבה וחיוך מלא סיפוק התנוסס על שפתיה. היא חזרה ללכת והוא הלך אחריה, והם השאירו את השלושה לבד בחדר.
"אתה יודע שהוא משחק בך, נכון?" הפיה הכחולה פנתה אל המלך. "היא לא באמת תוכל לעזור במשהו."
"כן, אני יודע." ארתור אמר לה. "אבל הוא לא יסלח לי אם אחליט שוב לא להקשיב לו, אז… ניתן לו את מה שהוא רוצה, בינתיים, עד שהיא תחזור לצינוק שלה." הוא הסביר לה. "את היית עושה אותו הדבר בשביל הבת שלך."
"הבת שלי…" הפיה הכחולה ניסתה למצוא את המילים. "היא מיוחדת. אבל לא הולכת שולל אחרי דברים כאלה."

ובאותו הזמן, רוז, בתה של הפיה הכחולה ובת דודתה של ת'אליה עסקה בדברים האחרונים שמישהו היה מצפה ממנה לעשות בזמנים שכאלה. עם שמלתה הכחולה המנופחת והקצרה היא רכנה מעל הרצפה, מעל גולת זכוכית חלקה והכתה בה בקלות כדי שתתגלגל קדימה, אל תוך העיגול המסומן בלבן על הרצפה. היא סידרה את שיערה החום המתולתל בעל קצוות הכחול העזים שבסופו בזמן שהסתכלה על הנעשה במתח מסוים. הגולה התקדמה בקלות, היא צפתה בה ולא זזה, לא נשמה שום נשימה מיותרת, חיכתה בציפייה ברגע שתעצור, בתקווה בתוך התחום שסימנה בקסם השרביט שלה. ת'אליה ישבה באוויר ונופפה בכנפיה. היא צפתה בה מרחוק וניסתה להבין מה היא עושה, ובעיקר למה. המשחק חסר המשמעות הזה היה נראה לה מוזר.
הגולה המשיכה להתקדם, היא כמעט נעצרה, וכשנעצרה, בדיוק אז פגשה בסוליית המגף שדרכה עליה, ושבעליה נפל בבהלה ובצעקה גדולה על גבי הרצפה, מעיף לכל עבר את שאר הגולות שהיו שם.
"לא!" רוז קראה בייאוש. עיניה הכחולות הגדולות נפערו בבהלה. "מה עשית?" היא התעצבנה על רפאל שבדיוק ניסה להתאושש ולהבין איך הגיע למצב שהוא שוכב שם על הרצפה. הוא התרומם והסתכל על הבעתה הכעוסה.
"מה?" הוא שאל. "את לא צריכה לשחק בדברים האלה מול הדלת." הוא נאנח ושפשף את ראשו הכאוב.
"אתה צריך לדעת לדפוק." רוז העירה.
רפאל כיווץ את עיניו וחשב. הוא ידע שבקשר לדבר הזה רוז צדקה, הוא באמת נכנס בלי לדפוק. אבל מצד שני, הוא בילה בחדר עוד לפני שיצא ממנו, והדלת בכלל הייתה פתוחה. "המשחק שלך מטופש." הוא אמר וקם חזרה על רגליו, מתקדם לכיוונה של ת'אליה.
רוז פערה את פיה ושאפה אוויר בקול נחרד. "אתה לא אמרת את זה הרגע!" היא הצביעה עליו ודרשה שיחזור בו.
"אמרתי." הוא גיחך ונפל להתיישב לצד בת דודתה. "ות'אליה מסכימה איתי. נכון, ת'אליה?"
ת'אליה העבירה מבט תוהה בין שניהם בעיניים גדולות וטועות. היא משכה בכתפיה. "אני לא יודעת." היא השיבה, מעלה את מבטה אל התקרה ובוהה דווקא שם.
"בכל מקרה," רפאל נאנח. "אין מה לעשות."
"למה אתה מתכוון?" רוז שאלה.
"ניסיתי לברר בקשר למה שקורה." הוא החל להסביר. "ונחשו מה? המלך הפעיל עוצר, אסור לצאת!"
"יופי, אז אתה תישאר כאן לתמיד!" רוז מחאה כפיים בשמחה. רפאל התעלם מכמה מוזר המשפט שאמרה היה.
"לא בדיוק, אני אשאר עד שיתפסו את הזאב הזה, כי, טוב, כמה נחמד מצידם, הם פוחדים שאני אפגע בחוץ." רפאל צחק. "זאת אומרת, אני? אפגע? בחייכם!"
"נכון, אתה צודק. כמעט ואי אפשר להביס אותך." רוז הנהנה בזריזות.
"אוקיי, את חייבת להפסיק עם האהבה המוגזמת הזאת. עד כמה שזה נחמד ועד כמה שאני אוהב שמנפחים לי את האגו, זה כבר מתחיל להיות מוזר ומלחיץ." רפאל אמר.
"מצטערת." היא גיחכה בשקט. "פשוט, שדוני גורל זה דבר ממש מגניב." היא הסתכלה עליו בעיניים גדולות. הוא ניסה שלא לחשוב האם זה אמור להדאיג אותו או לא.
"טוב, תודה." הוא אמר. "ובכל מקרה, בגלל שיש עוצר, אני תקוע כאן. ואתן כנראה האנשים הכי מעניינים במקום הזה שאוכל להיות איתם כדי לא להשתעמם."
"הו, רפאל, תודה!" רוז השיבה בשמחה.
"אבל נחשו מה, אתן קצת משעממות אותי." הוא עיקם את פיו ונאנח. "אני צריך לצאת!" הוא קם על רגליו והכריז על כך. רוז התרוממה עם כנפיה ונעמדה גם היא. ת'אליה עדיין הסתכלה עליהם ממקומה למטה.
רפאל ניגש לאחד מחלונות החדר הגבוהים, הזיז את המנעול ופתח אותו לרווחה. הוא הסתכל למטה, אל המטרים הארוכים שהפרידו בינו לבין הקרקע. הוא נבהל בציוץ שקט, הוא מיהר לסגור את החלון ולהרגיע את הסחרחורת שלה. "חייבת להיות דרך אחרת." הוא אמר.
"לי יש." רוז הציעה בחיוך, שולפת את השרביט הכחול שלה ומנופפת בכנפיה הזוהרות. "אפשר לפרוץ דלת בקיר, או ליצור סולם של קסם מתוך החלון, או פשוט להעלים אותנו החוצה מבלי שהשומרים יראו." היא חייכה בשיניים חשופות ולבנות.
"תזכירי לי מי הגאון שהחליט שזה רעיון טוב להרשות לך להחזיק בשרביט משלך?" רפאל שאל.
"אמא שלי." רוז התגאתה.
"ברור שהיא." רפאל נאנח. "טוב, אבל אני מניח שאם אני רוצה לצאת ולך יש את האפשרות לעזור לי, ואת גם רוצה, אז אין סיבה שאגיד לא. אולי חוץ מהעובדה שככל שאני מבלה איתך יותר זמן את גורמת לי להאמין שאת יותר מטורפת מהכובענית."
"אני לא מטורפת." רוז אמרה. "אני פשוט מסתכלת על הצד החיובי שבהכל ומנסה להוציא את המיטב מכל דבר."
"טוב, זה מה שכל המטורפים אומרים." רפאל אמר לה.
רוז העלתה את מבטה למעלה, חשבה לרגע ואז משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות מתגובתו. "אז, אתה רוצה או לא?" היא הצביעה עליו עם שרביטה.
"רוצה. רוצה." הוא החליט מיד.
"יופי." היא חייכה, ושלחה קרן אור כחולה אל החלון שמאחוריו. הוא, במהירות הבזק שגם הייתה במזל גדול, התכופף בזמן לפני שפגעה בו. הפעם הוא לא הגיב בקשר לטירוף שלה. "קדימה!" היא קראה בזמן שהתקדמה אל הגשר שיצרה מאדן החלון. היא העלתה את רגלה והתחילה ללכת עליו. רפאל מיהר להתרומם ולעבור מבעד לחלון כמוה.
ת'אליה הסתכלה עליהם בסקרנות. היא לא הייתה בטוחה מה לעשות. היא הסתכלה על החדר, בחנה את הריקנות שבו לאחר עזיבתם ואז הפילה את החלטתה הגורלית. "היי, חכו לי!" היא התרוממה ועפה הישר מבעד לחלון, החוצה.