מצוד הנבלים: פרק 20- הג'יני במנורה

"רגע, רגע, רגע," כריס עצר הכל, ופנה אל ואזירי בנוקשות. "אתה אומר שרג'י, סלוון ופאריס הם הילדים שלך ושל ג'יני?"
"כן." הוא השיב לו.
"אבל- אבל- איך?" הוא נהיה מבולבל.
"אתה לא רוצה שאני אפרט על זה." ואזירי קבע וצדק. "אבל זה לא העניין כאן. העניין הוא שאני יודע שהוא הלך לארמון, וכנראה גם השאר שהיו איתו."
"אז בואו נלך." אנג'י הציעה, והשאר הסכימו לכך.
"עוד לא." רפאל עצר בעדם, והם כולם תהו למה. "עדיין לא מצאנו את מה שבאנו לחפש." הוא הסביר.
"באנו לחפש משהו?" כריס שאל. הוא היה אבוד בעניין הזה בגלל הסיבה ההגיונית מאוד שרפאל לא סיפר להם למה הם עושים את מה שעשו, שלא לדבר על כך שאפילו לא אמר להם לאן הם הולכים מלכתחילה.
"סוג של. באנו למצוא משהו, בעצם." הוא הסביר לו, וכרגיל, המסתוריות שלו התחילה לעצבן אותו.
"מה- בדיוק?" כריס כיווץ את עיניו בפקפוק.
"הו, אני חושב שאני יודע מה." ואזירי נד בראשו ועיקם חיוך קטן. "אתה תחמן, גוץ לי." הוא העיר לרפאל.
"רק מנצל את ההזדמנות." הוא הודה. "אז…?" הוא כאילו ביקש את אישורו להתחיל לחטט.
"לך." ואזירי הרשה לו בטון אדיש וחלש. נראה היה שכאילו לא אכפת לו, או שפשוט היה מיואש מדי מניסיונות קודמים להניע את הבן שלו לעשות את מה שבוודאי הוא לא רצה שיעשה, עד שהחליט לסמוך על רפאל. בהחלט צריך להיות נואש כדי לסמוך עליו, הם יודעים.
רפאל גיחך בסיפוק והתקדם במהירות לתוך הבית. השאר הלכו אחריו, בעיקר כי הסקרנות לא הצליחה לתת להם לחכות שם בשביל לגלות מה עובר בראשו.
פייר נשאר עומד שם אחרון, למרגלות גרם המדרגות שהוביל לדלת הכניסה. הוא סובב את ראשו והסתכל לכיוונה, למעלה. הוא פער את עיניו בדאגה ובלע את רוקו בעקבות מה שראה שהחל לפצוע את המקום, ובקרוב מאוד גם יתקרב ויגיע. הוא חשק את שיניו ועיקם את פיו בחוסר ידיעה מה עליו לעשות, לאן לפנות.
"אתה בא?" אנג'י פנתה אליו. הוא הסיט אליה את ראשו וראה שחיכתה לו. חיוך עדין ניצב על פניה. היא הזמינה אותו להצטרף עם ידה.
פייר הנהן, אך עדיין לא היה בטוח. הוא התקרב אליה, ומבט מודאג על פניו.
"הכל בסדר?" היא קלטה אותו מיד.
הוא לא השיב לה, רק העביר לכיוונה מבט כדי שתוכל להבין בעצמה. הוא לא רצה לומר משהו שיהיה בעל מסר בטוח. גם ככה התעכב עם זה יותר מדי.

איימי צפתה ברג'י, סלוון ופאריס כשדיברו זה עם זה, וראתה שרג'י נכנס לחדר שליד הכניסה שלידו עמדו. הוא סגר אותה אחריו, כך שלא יוכלו לראות מה נמצא שם, ושלא יוכלו להתערב.
אז היא התקרבה במהירות אל המקום, בידיעה שתוכל להוציא מסלוון ופאריס מה קורה.
"איימי?" פאריס הייתה הראשונה לזהות אותה. "מה את עושה כאן?" היא שילבה את ידיה ולא נראתה מרוצה, ובצדק.
"מה נראה לך?" היא שאלה אותה בחזרה, ציפתה שכבר תבין, כי המוח שלהן פועל דומה. איזו עוד סיבה יש לה לעקוב אחריהם?
"את לא נכנסת." פאריס קבעה מיד.
"אני צריכה לדעת מה אתם מסתירים מאיתנו." איימי הציגה את דרישתה לפניהן.
"זה לא עניינך." פאריס הוסיפה.
"זה ענייני כשהדרך בה נכנסנו לכאן נוצרה על ידיכם." היא אמרה בביטחון, אך בליבה התפללה שהיא באמת צודקת בהשערה שלה. מבטן של האחיות די הודה שהצליחה להבין, והיא חשה הקלה, אך לא אחת גדולה מדי. אחרי הכל, זה אומר שהם באמת מסתירים משהו.
"את לא מבינה-" סלוון ניסתה להסביר.
"אני כן." איימי השיבה בקול חזק. "אני מבינה שמשהו מסריח כאן, כי הדרך היחידה שלכם ליצור את המעבר הזה הוא אם כבר הייתה כאן קודם. אז תגידו לי איך זה אפשרי, אחרת אגש למלך ארתור ואספר לו בעצמי שאתם כאן."
"אבל- את לא יכולה-" סלוון החלה לדאוג.
"את באמת רוצה לנסות אותי?" איימי שאלה במלוא הרצינות. "את מכירה אותי טוב מאוד, האם אי פעם לא עמדתי בהבטחה שלי?" היא הוסיפה להסתכל על שתיהן ולא הסירה מבט. היא ידעה שהן הבינו אותה, והיא ידעה שהתשובה לשאלתה ברורה כשמש בשבילן, ולה- באמת שלא הייתה לה בעיה להרוס את התוכנית שנראה היה ששקדו עליה רבות. היא יודעת שמה שהיא רוצה להשיג היא תוכל לקבל בלי בעיה, והם- לא ממש.

ג'יני עדיין הייתה המומה מכך שרג'י חשף את עצמו בפניה. בנה הראשון, זה שחשבה שלא תראה יותר, עומד עכשיו מולה ומסתכל עליה במבט שמעולם לא ראתה, ומעולם לא חשבה שיהיה קשור אליו. היא לא ידעה האם זה בגלל העובדה שלא אמורה להיות לו בכלל אפשרות לבוא לשם, או מכיוון שלא תכננה לפגוש בו יותר, ולא ידעה איך להסביר את עצמה בפניו. היו לה כל כך הרבה דברים לומר, כל כך הרבה הסברים ובקשות להפנות אליו, אבל כולם התבלגנו רק מעצם המחשבה שהיא תצטרך לומר אותם בקול, ובצורה שלא תישמע מקדשת, כי הלב שלה לא טהור, לא באמת, כמו שכולם יכולים לחשוב.
"רג'י, אני-" היא ניסתה לומר.
"אל- תתחילי." הוא דרש. "אין לך איך להציל את עצמך מהטעות שלך."
"אני יודעת-"
"ואם תבקשי סליחה זה לא ישנה את זה." הוא הוסיף להצדיק. "שמעתי את כל התירוצים שיש, גם חשבתי על כולם, ואף אחד מהם לא עזר. דעתי עלייך נשארה כפי שהיא."
"ומה היא? אם מותר לי לשאול."
"הו, אל תעשי את זה לעצמך." הוא אמר והתקרב אליה. "לא באתי לנהל שיחות חולין רגשניות, באתי רק כדי לגרום לך להרגיש את מה שאנחנו הרגשנו, ולגרום לך לשלם."
"עשית את כל הדרך לכאן בשביל נקמה?" היא כיווצה את עיניה בתהייה לא ברורה.
"חשבתי שאת מכירה אותי." הוא אמר. "את מתפלאת?"
היא נאנחה. "לא."
"לפחות את לא טיפשה." הוא תפס בתכשיט שענדה על צווארה, שרשרת זהב בעלת תליון ייחודי וקרע אותה מצווארה. הוא פתח את כף ידו והסתכל עליה, והעלה חיוך קטן.
מנורת קסמים זעירה נחה בתוך כף ידו, והוא ידע בוודאות שזה לא חיקוי.

"זה לא נפתח!" רפאל רב עם הדלת הנעולה היחידה שנמצאה בתוך הבית. הוא דחף ודפק עליה בכוח, בעוד השאר מסתכלים עליו נכשל, ונאנח בתסכול כשכוחו כמעט נגמר.
"אתה צריך מפתח." כריס אמר לו.
"אתה לא רציני!" רפאל נשמע הכי שקוף שאפשר בקריאה שלו. זה היה טון עוקצני, כמובן, כי אם היה לו מפתח לא היה רב עם הדלת מלכתחילה.
מתוך הקהל המתגודד פייר פילס את דרכו קדימה, מבט שקט ניצב על פניו. הוא התקרב אל הדלת. רפאל צפה בו מקרוב. הוא נגע בחור המנעול למשך מספר שניות, וזה שינה את צבעו ללבן וכוסה בפתיתי קרח דקים. קול ניפוץ מתכתי קל נשמע מתוכו, ופייר נתן לרפאל לנסות לפתוח את הדלת מחדש.
עכשיו זו זזה קדימה בלי בעיה.
"הא," רפאל התפלא. "תמיד ידעתי שיש סיבה טובה שבחרתי בך לעזור לנו." הוא חייך בסיפוק ונכנס. פייר הסתכל עליו עובר על פניו, והנהן בקלות שאף אחד כמעט ולא שם לב אליה.
אנג'י הייתה הראשונה ללכת אחרי רפאל, וכשעברה על פניו של פייר סימנה לו בחיוך שקט להתקדם יחד איתה. הוא עשה כהצעתה.
השאר נכנסו אחריהם, וכל אחד, כשעבר בדלת וראה מה ניצב בפנים, נדהם מחדש. הם לא בדיוק הופתעו, אבל כן נדהמו.
"עכשיו הכל נראה הגיוני!" רפאל תפס באחת המנורות המוזהבות שניצבו על שלושת עמודי התצוגה הייחודים שנמצאו בתוך החדר.
"מה זה?" נואר שאלה כשבחנה אותן מרחוק.
"מה לג'יני ולמנורות, נואר?" רפאל נתן לה רמז, וחזר להסתכל על המנורה שבידו. "עכשיו אני מבין לה הם לא רצו שאכנס לחדר הזה!"