מצוד הנבלים: פרק 19- רודפי הנקמה

אז… הבית של רג'י לא היה ריק אחרי הכל.
האדם שישב על כסא העץ המפואר, זה שבירך אותם רגע קט לפני כן והסתכל עליהם בעניין, היה מבוגר, אבל לא זקן. האמת היא, שבקושי היה אפשר לשים לב לגיל המאוחר שלו. מרחוק, נראה די צעיר, אפשר היה להגזים ולומר שהוא אפילו די נאה.
היה לו עור שחום-שזוף מזמן ממושך תחת אור השמש. שיערו היה שחור וקופצני ונמשך עד עורפו בגלים חלשים. פניו התחתונות כוסו זיפים צעירים. עיניו היו כחולות כהות ומבטו היה תככני. הוא לבש בגדים צנועים למדי, בסגנון פרסי, בגדי גנבים.
אם המראה ודבריו הראשונים לא גילו את זהותו, הדמיון שלו לכמה אנשים אחרים שיצא להם להכיר גילה. הוא, מתברר, היה המכשף מפרס, ואבא של רג'י, סלוון ופאריס.
"מר ואזירי!" רפאל פנה אליו בחיוך וקריאה מיתממת. הוא הכיר אותו, כמובן, אם פנה אליו בביטחון כזה לאחר שפרץ לביתו.
"אל תתחיל בהקדמות ובהסברים מיותרים, ילד." המכשף קם מכסאו והציג את קומתו הגבוהה. "אני יודע בדיוק למה אתם כאן."
"הא, מה אתה אומר?" רפאל הניח את ידיו על מותניו ותהה מולו בקול.
"אתם מחפשים משהו של הבן שלי," הוא השיב. "כדי להפריע לתוכנית שלו?"
כולם שתקו, כאילו לא רצו להודות בכך. בעצם, הם באמת לא רצו, או יכלו, להודות בכך, כי רפאל היה היחיד שידע מה הם עושים שם. רובם העבירו מבטים חטופים זה אל זה בניסיון להבין במה מדובר.
"יופי." הוא הוסיף והפתיע את כולם.
"יופי? אתה- אתה לא מתכוון לעצור אותנו או משהו כזה?" אנג'י התבלבלה.
"אני נגד כולכם?" הוא שאל ובחן אותם. "טוב, כן, אני אצליח כי הרי יש לי יותר ניסיון עם קסם מכולכם, אבל- אני גם לא ממש תומך במה שהוא מתכנן לעשות."
"מה- מה הוא מתכנן לעשות?" כריס שאל.
המכשף העלה חיוך לא בטוח. זו הייתה ההקדמה המרתיעה לתשובה שלו.

"מצטער, נסיכה, את לא באה איתנו." רג'י סירב להודעה שאיימי הגישה בפניו בנימוס המוצלח ביותר שיצא לו לתת לה. היא רצתה להצטרף אליו ואל סלוון ופאריס, והוא לא אהב את זה.
הוא כן סמך עליה וכן ידע שלא תעשה שום דבר שיזיק לו, אבל עדיין לא בטח בדבריה כשאמרה שהיא רוצה "לעזור" להם. זו הייתה הסיבה הראשונה לסירוב שלו. כי- איימי? לעזור? סתם ככה? זה בכלל לא הגיוני, וזה ממש לא נשמע כמוה. ומה שלא הגיוני- הוא לא בטוח, ואי אפשר לסמוך על הנאמנות שלו. הסיבה השנייה הייתה שפשוט אסור היה לה לבוא איתם. גם אם זו לא הייתה איימי, גם אם זה היה האדם הטהור והטוב ביותר על פני האדמות (איכס), הוא לא היה נותן לו להצטרף אליהם.
זו הייתה משימה שנרקמה עוד מזמן, רק לשלושתם, וכך זה יישאר ויהי מה.
"אבל- למה?" איימי דרשה לדעת.
רג'י גיחך. "כי ככה." השיב שלא באמת. "אנחנו מתכוונים לעשות משהו שלא קשור אלייך, ואת לא צריכה להתערב בזה."
"מה?" היא שילבה את ידיה בעצבנות לא מסופקת. "רג'י, בחייך."
"אמרתי לך- לא!" הוא הצביע עליה וקבע. מבטו היה רציני וברור כשתבע את הדרישה הזאת ממנה.
"נו, באמת, אז לפחות תגיד לי מה אתה מסתיר." היא ניסתה דרך אחרת להוציא את מה שרצתה. רג'י הרים אליה גבה במבט סקרני ותוהה. פניו נראו מעט חוששים, אבל רק מעט. הידיעה שהיא יודעת שיש לו איזשהו סוד לא תוכל לערער אותו בכזאת קלות. "אתה מסתיר משהו, נכון?"
רג'י גיחך שוב. "כן." הוא השיב לה. "אבל את לא תגלי מה." הוא נגע עם אצבעו על אפה וחייך. איימי כיווצה את עיניה ונהמה בשקט לאור המחווה הקטנה שלו. "אבל אם את סקרנית, את צריכה לדעת שאין לך ממה לדאוג." הוא התחיל ללכת לאחור. "להתראות, נסיכה." הוא שלח אליה הצדעה קלה עם שתי אצבעותיו המורות ופנה ללכת מהמקום המוסתר בארמון, שם היו, יחד עם אחיותיו.
איימי צפתה בו מתרחק, ולא יכלה להישאר שלמה עם העניין.
"אז, זה לא ממש פעל." קארל התקרב אליה.
"הו, קארל," איימי נדה בראשה לצדדים ונאנחה. "נבל אמיתי לא מוותר בכזאת קלות."
"הא," הוא העלה חיוך מבין כי לא בדיוק חשב שתוותר.
"אם מישהו לא מסכים לך לבוא איתו לאנשהו, אתה פשוט עוקב אחריו." היא אמרה והתחילה ללכת בעקבות האחים.
יחד איתה, איב גם התחילה ללכת, אבל לכיוון אחר לגמרי, למטרה שונה משלהם.
"היי, איב." קארל פנה אליה. "את מי את בדיוק מחפשת?"
איב הסתובבה אליו כשחיוך התחמנות הרגיל שלה ניצב על פניה. "את מי אתה חושב?"
קארל משך בכתפיו. לא היה לו ממש כוח לחשוב באותו רגע.
"את האדם שהרס את חיי מלכתחילה." היא השיבה והוסיפה לרמוז לו. "כריס מכיר אותו יותר בתור אבא."

"הבן שלי… מאוד רגיש." ואזירי ניסה להסביר את המצב לקבוצה שהתארחה בביתו. כולם עמדו, מוכנים לפעול. לא היה להם זמן לבזבז בלשבת.
רפאל עמד בראשם, והוא התקשה לקבל את המעשייה שהוחלט שישמע. "כן, כן, לכולם אותו תירוץ." הוא גלגל עיניים בבוז. הוא לא קנה את הניסיון הלא משכנע של אביו של רג'י להפוך אותו לקדוש מעונה.
"כמו כל אדם רגיש הוא מחפש נקמה במי שפגע בו." הוא הוסיף ונשמע יותר אמין בסיפורו. פחות קדוש מעונה.
"נקמה?" רפאל גיחך, לא בדיוק מסרב להאמין, אלא תוהה איך לא ציפה לזה כבר קודם.
"במי?" כריס שאל.
"ב… אה, אמא… שלו."

שלישיית האחים ניצבו מול דלת הזהב הגדולה והמעוטרת, ובעיקר חיכו לרגע בו יחליטו שהגיע הזמן לפרוץ אותה.
רג'י עמד קרוב יותר אליה, בחן אותה טוב. סלוון ופאריס ניצבו מאחוריו. שתיהן העבירו בניהן מבטים ברורים ושמרו עליו, בעיקר כדי שלא יפוצץ את כל העניין כפי שהוא מסוגל לעשות.
"רג'י," פאריס פנתה אליו מתוך השתיקה. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב." היא הודתה.
רג'י נאנח והסתובב לדבר אליה. "כבר קבענו את זה, אתן יודעת שזה מה שצריך לעשות."
"צריך?" סלוון היססה לגבי בחירת המילים שלו.
"אל תגידו לי שאתן מוותרות בדיוק כשהצלחנו," הוא נד בראשו. "אתן, כמוני, יודעות שצריך לסיים עם העניין הזה."
"אי אפשר… לדבר איתה על זה?" סלוון ניסתה לרכך את רצונותיו.
"על זה שהיא מכשפה אנוכית שחושבת רק על עצמה? אני מאמין שהשלב הזה כבר עבר." הוא תפס בידית הדלת הקרה.
"טוב, טכנית, היא לא בדיוק מכשפה." סלוון העירה.
"זה מאוד עוזר." פאריס העירה לה בחזרה, ואז פנתה לאחיהן. "אנחנו דואגות לך, רג'י." היא אמרה. "כל העניין הזה של הרדיפה אחרי הנקמה לא עושה לך טוב."
"הו, להיפך." הוא חייך והסתובב חזרה. "זה גילה לי את הפנים האמיתיות שלה."
"רג'י-"
"זה חמוד מאוד שאתן דואגות לי," הוא אמר. "אבל אני עדיין האח הגדול, ואני זה שמקבל את ההחלטות."
"רק בשנה." פאריס הזכירה לו.
"ואני עדיין מקבל את ההחלטות." הוא הזכיר לה. "עכשיו, במקום שתנסו לעכב אותי בתקווה שמשהו נוסף יעצור אותי, אני אלך." הוא פתח את הדלתות בחריקה קלה, וכשנחשף החדר שמאחוריהן ראה שמצא את מי שחיפש.
זו הייתה אישה בוגרת ונאה. בגדיה ייצגו אותה ואת מהותה בצורה טובה. שיערה הכהה נאסף לזנב סוס גבוה, וצבעו שנע בין חום לשחור תאם לעיניה הגדולות שלא הסתכלו על הכניסה באותו רגע. עורה היה שחום, אך לא מדי. היא שוב ענדה את זוג עגילי הזהב העגולים הגדולים שלה.
זה היה מוזר. היא לא נראתה כמו עצמה, לפחות לא כמו בפעם האחרונה שראה אותה.
"הו, ג'יני," רג'י קרא כשהתקדם לעברה.
היא הרימה את ראשה בזריזות חטופה ועיניה נפערו כי לא האמינה ששמעה את הקול הנכון. היא סובבה את ראשה והסתכלה עליו בפליאה מבוהלת. כן, גם הוא היה מופתע לראות אותו אם היה במקומה. "רג'י?" היא שאלה.
"או שאת מעדיפה שאקרא לך 'אמא'?" הוא המשיך, נהנה אפילו לראות את פניה המבועתות. הוא חלם על הרגע הזה במשך חצי שנה ארוכה, אבל הדבר האמיתי היה טוב יותר מהכל.