מצוד הנבלים: פרק 17- בפתח המערה

המנהרה בה הובלו אנג'י והאחרים בכדי לצאת מההר התגבשה תוך כדי שהמשיכו והתקדמו. פייר, הבחור שפרצו ללא כוונה לביתו, בנה של מי שנקראת "מלכת השלג", הוביל אותם בראש השיירה והיה נראה רגוע כל כך למרות המקרה הזה שגרם לו להצטרף ולעזור להם.
טוב… הוא בעצמו הסביר להם שהוא לא ממש מרגיש. מה שאומר שהוא גם לא מפחד, או דואג. הוא פשוט… פועל. בלי לחשוב. בלי להרגיש.
אנג'י הסתכלה עליו במשך כל הזמן הזה, על גבו שהוסתר על ידי גלימת הקרח (כך הבינה עם הזמן), שלבש שהשתרכה על הקרקע ויצרה שובל עדין ובלתי נראה אחריו, ולא יכלה שלא לתהות איך הוא "מרגיש" תוך כדי. אם מה שאמר באמת נכון, ובאמת… קורה, אם הלב שלו באמת קפוא, אז איך חייו נראים? היה לה רצון עז להבין את זה. זה בוודאי בגלל האופי הסקרן שלה, אבל משהו נוסף גם אמר לה שהיא חייבת.
הוא הרים מעט את ראשו אל דפנות פתח היציאה שנגלו לפניו. כולם זיהו את החוץ לפי אור הירח שקרן עליו והבריק את חליפתו הבהירה. כאשר יצאו בעצמם, כל אחד מהם הרגיש את הדשא מתחת לרגליו, איך הוא נשבר תחת כל צעד שלהם. דשא- לא אמור לעשות את זה.
"זה… ממש מוזר." כריס היה הראשון להגיב על כך.
אנג'י שמעה אותו מדבר מאחוריה. היא עדיין הייתה שקועה בלבחון את מעשיו של פייר, שעמד לפניה. הוא השפיל את מבטו לקרקע ולא נשמע מופתע כמו השאר.
"אוי." הוא אמר בקול שקט.
"אוי? למה אוי?" אנג'י פנתה אליו במהירות. היא כיווצה את עיניה והתקרבה אליו יותר כדי לשמוע את תשובתו. הוא בא להשיב לה, אך לפני שהספיק קטעו אותו קריאות שהגיעו מרחוק, קריאות שכוונו אל כריס.
"הוד מעלתך! הוא מעלתך!" אדוארד הגיע מתוך היערות בריצה חפוזה אליהם. אחריו רצו גם נערה וילד צעיר שלא הכירו. "אתה בסדר?" הוא שאל כשנעצר מול כולם, והשתטח בחבטה על הרצפה בעקבות המכה שקיבל בגבו. הילד שעקב אחריו התנגש בו, והנערה, נערת חתול, יותר נכון, מעדה מעליהם ונפלה אל הערימה שלפתע נוצרה שם.
"אהה…" אדוארד נאנח בכאב כשראשו עדיין תחוב בתוך הדשא הקשיח. "אה, זה קר!" הוא הרים את ראשו בבהלה מהמגע המשונה והצונן.
"אתה צריך להזהיר לפני עצירות פתאומיות כאלה." הילד שעדיין שכב עליו התלונן.
"מיאו?" הנערה יללה כלא בטוחה איך עליה להתייחס למצב. היא נשארה לשכב איפה שהיא.
אדוארד שחק את שיניו ונחר בעצבנות. "תעופו ממני! שניכם, עכשיו!" הוא צעק עליהם, והם, בלי הרבה ברירה או התנגדות, עשו כפי שדרש וקמו על רגליהם. אדוארד, שהרגיש לפתע קלילות מהנה, התרומם לעמוד ותוך כדי ניקה את בגדיו מהאדמה ומשברי הטל הקפוא שנדבקו אליהם. הוא התיישר ולקח נשימה עמוקה, ובעיקר ניסה להתעלם ממה שקרה לפני רגע.
האחרים עדיין לא הבינו במה צפו.
"אתה בסדר?" אדוארד שאל את כריס מחדש, הפעם במתינות הדוקה.
"אה, כן." כריס השיב לו. "אבל אתה לא צריך לפנות אליי בשם הזה, כבר דיברנו על זה." הוא ביקש.
"אני מצטער, אדוני." הוא אמר. "אבל בתור המשנה שלך זה מתפקידי לדאוג שתהיה בסדר."
"אני בסדר." כריס הרים את ידיו בחיוך קל.
"לא, אתה לא." אדוארד אמר לו ושילב את ידיו כמחכה לתשובה כנה. כריס פער את עיניו בפליאה מכך שהוא הצליח לשים לב, והבין שזה קרה כנראה עוד מהרגע הראשון. "אני רואה את זה עלייך, ואני גם שמתי לב שחסרים לכם כמה פרשים." הוא בחן את כולם, ברפרוף, ותוך כדי התעמק יותר ברפאל ובפייר. "מה קרה?" הוא שאל, נשמע טיפה מאוכזב אך לא בדיוק מופתע.
"הו, לא יותר מדי." כריס נאנח.
"נסביר לך אחר כך." נואר הציעה. "כרגע יש לנו משימה לבצע." היא התקדמה אליו.
"משימה?" הוא שאל והסתכל על מבטה הגבוה. רק כשעמדה מולו קרוב כל כך הוא הצליח להיזכר שהיא בעצם גבוהה ממנו בכמה סנטימטרים מספיקים. בדרך כלל, במצב כזה, זה היה יכול להפריע לו מעט, אבל בגלל כל העיסוקים שסביבו, כנראה ששכח להתייחס לזה בינו לבין עצמו הפעם.
"ל-" היא התקרבה אליו ולחשה. "להחזיר את השאר למקום בטוח לפני שיעשו משהו שכולנו נתחרט עליו."
"להחזיר את השאר?" הוא חזר על דבריה, וכשהבין, למרות שקיווה מאוד שלא, הוא כיווץ את עיניו בעוינות. "להחזיר מאיפה?"
"מ- אה-" נואר הסיטה את מבטיה ממנו בזמן שניסתה למצוא את הניסוח המתאים. "מ- עבר- לחומה?" היא סיכמה בחיוך גדול שייעד לרכך את ליבו. למרות שהשתדלה, זה לא ממש הצליח. אדוארד תמיד נחוש מדי בעיסוקיו בשביל לתת למחווה ידידותית פשוטה כזאת להשפיע עליו.
"שברתם את החומה?" קולו התגבר ואפילו הפך עצבני. הוא הסתכל עליהם באשמה, והיה אפשר אפילו לשמוע נהמה חלשה יוצאת מגרונו.
"היי, למה אתה מופתע? אמרנו לך שזו המטרה מלכתחילה." נואר שאלה.
"כן, אבל ציפיתי שכשזה יקרה אתם תהיו בצד השני יחד איתם, ולא…" הוא הרים את מבטו אל ההר. "יוצאים מתוך ארמון שלג בדרך לא ברורה."
"הא, איך אתה יודע שזה ארמון?" אנג'י הסתקרנה מהפרט השולי הזה, שבמידה מסוימת יכול להיות די חשוב. הרי מכל זווית שהיא אי אפשר לדעת מה נמצא בתוך ההר, אלא אם כן נכנסים פנימה.
"כי אני יודע הכל!" הוא השיב בכעס מאופק שהשתדל להסוות. "אני למדתי הכל. אבא שלי הוא הקוסם החזק ביותר שיש, זה לא כזה מסובך." הוא עצם את עיניו, לקח נשימה עמוקה ונרגע.
כל מי שהכיר אותו היה מופתע מהדרך בה דיבר, ואי אפשר היה להאשים אותם, אדוארד בעצמו לא ידע מאיפה זה הגיע.
"אז, מה אתה עוד יודע?" רפאל הסתקרן בעצמו, בין היתר כי רצה לדעת מה יקרה כאשר יעצבן גיבור שנמצא במצב רוח לא חברותי כל כך כפי שאדוארד היה.
"אני יודע שאם תעצבן אותי יותר אני אהפוך אותך לצפרדע." הוא אמר באיפוק ואפילו לא הסתכל עליו. רפאל גיחך בשקט ובעיקר בודר מהרגע. "ומה אתה עושה פה בכלל?" הוא שאל אותו פתאום.
"הו, כבר עברנו על זה, אני פה בשביל לעזור." רפאל השיב לו בחוסר עניין.
"אם אתה אומר." אדוארד נאנח. "אז, איך אתם מתכוונים לתקן את זה?" הוא פנה אל השאר.
"אה, טוב," כריס גמגם בתשובתו.
"הו," נואר בחנה את הסביבה בניסיון להתחמק מהשאלה.
"לאף אחד מכם אין מושג?" אדוארד התאפק שלא לפרוץ בצרחת עצבים עצומה. הוא שפשף את פניו ולקח נשימה עמוקה נוספת בניסיון להירגע.
"לי! לי יש מושג!" רפאל הרים את ידו. "זו הסיבה שאני פה, זוכרים?"
"ומה הרעיון שלך?" אדוארד שאל אותו בתהייה ספקנית.
"זה מסובך להסביר ואין זמן לזה. פשוט תבואו אחריי בלי לשאול שאלות." הוא אמר להם והתחיל ללכת אל תוך סבך היערות החשוך.
"רגע, רפאל, החומה בכיוון השני." כריס פנה אליו בעוד הוא המשיך להתקדם.
"כן, אני יודע." הוא אמר מבלי לעצור. האחרים נאלצו ללכת בעקבותיו, בתקווה שלסמוך עליו באמת יהיה הדבר הנכון לעשות.
"כדאי שזה יהיה טוב." אדוארד מלמל לעצמו והתקרב לרפאל שבראש השיירה כדי לשמור עליו.
כריס צפה בו מתרחק יותר ויותר, והתקשה להבין מה עובר עליו, מה פשר ההתנהגות המשונה שלפתע צצה בו. היה אפשר לחשוב שהוא לא אותו אדם כמו שהיה לפני כמה שעות בלבד.
"אף פעם לא ראיתי אותו ככה." הוא אמר בדאגה שקטה.
"הו, כן. יש מצב שזו קצת אשמתי." הילד שבא עם אדוארד לפני כן פנה אל כריס בהרמת יד קלה.
"באמת? למה?" כריס שאל אותו בבלבול.
"אף אחד לא אמר לי שהוא לא אוהב ששואלים אותו יותר מדי שאלות."